אחד ההבלים שהימין ממשיך ומנסה למכור לכולנו הוא "אחדות". אבל אותה אחדות שהימין מדבר עליה רחוקה שנות אור מאחדות אמיתית, ומפתיע שיש עדיין מי שקונים את הפיקציה הזו.

האחדות שמציע הימין היא לא יותר מאשר השתקה של עמדות שאינן תואמות את שלטון הימין הנוכחי, המקרי, הנשען על מיעוט. אחדות היא דבר אמיתי ויפה, שטוב שיהיה בחברה, בכל חברה, אבל אחדות אמיתית היא סולידריות, אכפתיות, גיוון וקבלת האחר – כל הדברים שהימין, במתכונתו הנוכחית, לא רוצה.

האחדות שמציע הימין היא לא יותר מהשתקת עמדות שאינן תואמות את שלטון הימין הנוכחי. טוב שתהיה אחדות בכל חברה, אבל אחדות אמיתית היא סולידריות, אכפתיות, גיוון וקבלת האחר

במחקר הדוקטורט שלי חקרתי את העלייה מצפון אמריקה. העולים כולם הגיעו לישראל מבחירה ומתוך תחושה של רצון גדול להיות חלק מהחברה הישראלית – מטעמי ציונות, יהדות או מטעמים אידאולוגיים שונים.

ממצא אחד עלה מהמחקר והוא: ככל שהתאפשר לאותם עולים להיות יותר אמריקאים – כך הם הצליחו להרגיש יותר ישראלים. מי שעבדו כמגייסי כספים או נציגי קרנות בארץ שמחו על האפשרות שיש להם לתרום לחברה הישראלית, לפי אמונתם, ועל כך שידיעת האנגלית וההיכרות שלהם עם יהדות ארה"ב אפשרה להם לתרום תרומה ייחודית. במחקר על הבייסבול בישראל עלה כי ככל שהתאפשר לעולים לשחק יותר במשחק האמריקאי האהוב עליהם, כך חשו קשר עמוק יותר לישראל.

הממצאים האלו, שעלו במחקר שלי, תואמים לא מעט מהתיאוריה העכשווית על הגירה טרנס-לאומית. הגירה טרנס-לאומית היא הגירה שבה אדם עובר מארץ אחת לאחרת, אך נותר בקשר עם מולדתו, ולעיתים גם שומר על זהות מולדתו. כך שזהות כפולה או משולשת אפשריות.

פעם זה לא היה כך. תפיסת כור ההיתוך בישראל תאמה את התפיסה בשאר העולם קולט ההגירה – ובעיקר בארה"ב. אך עם השנים, ועם ההתקדמות הטכנולוגית שהפכה את הקשר בין מדינות לקל ומהיר – בטיסות, בשיחות טלפון, בהתכתבויות דוא"ל ובשיחות זום – הקשרים התגברו והתחזקו. במקביל, התפיסה הפוליטית, לפיה מי שמגיע אלינו חייב להיות "אנחנו" לגמרי, הלכה והתפוגגה. בישראל כמו במקומות אחרים.

ממצאי מחקרי תואמים את התיאוריה העכשווית על הגירה טרנס-לאומית, שבה אדם עובר מארץ אחת לאחרת, אך נותר בקשר עם מולדתו, ולעיתים גם שומר על זהות מולדתו. כך שהות כפולה או משולשת אפשריות

המקרה של הגירה הוא מובהק, אבל לא יחיד. בכל מעבר בין קבוצות ותרבויות יש אתגר. עם השנים החברות הליברליות הפכו סובלניות יותר לגבי מצטרפים חדשים, וגם עבור מי שדעתם שונה, מי שנטייתם המינית אחרת, מי שמגדרם שונה וכך לגבי שפה, מוצא, צבע עור ועוד.

במקביל להיפתחות של המדינות הליברליות – עלה גל עכור של הסתגרות בעולם כולו – בעיקר באירופה, ארה"ב וישראל. ובישראל הגל העכור הזה העלה ממשלת ימין מלא וגדוש. ממשלה שלא מסוגלת לסבול עמדות שונות משלה.

זו אותה ממשלה וקואליציה שיזמה את ההפיכה המשטרית כדי להשתיק את האפשרות של שמאלנים וערבים לחופש ביטוי וכדי להגביל את האפשרות של מפלגות ערביות להתמודד לכנסת – כפי שאמרו לא מעט מחברי הקואליציה הנוכחית.

תחת הענן האפל של הלחימה בעזה הדבר רק הולך ומחמיר. ובמקביל דורשים בימין "אחדות" כי רק יחד ננצח. אבל האחדות שהם דורשים איננה אחדות אלא, שוב, השתקה. האחדות הזו היא הימנעות מהבעת בקורת על הממשלה והקואליציה, הימנעות מהטלת ספק.

זהו הכיוון העקום אליו סוחבים אותנו בדיוק מי שתחת ידיהם קרה השבעה באוקטובר. הם גוררים אותנו לשקיעה עמוקה וארוכה בעזה – שקרבנותיה החטופים, תושבי הדרום, תושבי עזה וכל מי שאיננו הם עצמם.

תחת הענן האפל של הלחימה בעזה זה מחמיר: בימין דורשים "אחדות" כי רק יחד ננצח. אבל האחדות שהם דורשים אינה אחדות אלא השתקה. הימנעות מהבעת בקורת על הממשלה והקואליציה, הימנעות מהטלת ספק

אבל אחדות אמיתית היא לא הימנעות מביקורת והיא לא צייתנות שקטה כמו כבשים שחוזרות על דברי המנהיג ויהיו דברי הבל ככל שיהיו: "ניצחון מוחלט", "חזק מול חמאס" או "two legs good four legs better". אחדות דורשת סולידריות ואכפתיות – מצד הכלל. וכדי להגיע לכך יש לספק שוויון, יש לספק קבלה של קולות שונים ומגוונים – יש להיות סבלניים לגבי מגוון וגיוון.

ממש כמו שהעולים מאמריקה לישראל מרגישים יותר ישראלים ככל שמאפשרים להם להיות יותר אמריקאים, כך כולנו מרגישים יותר שייכים כשמקבלים אותנו כפי שאנחנו. כשמקבלים את נטייתנו המינית, את בחירות חיינו, את עמדתנו הפוליטית ואת תפיסתנו הדתית, וכל דבר אחר שאין לנו אפשרות לשנות או שהוא בחירה שבחרנו.

יש קונצנזוס רחב בחקר ארגונים לפיו ככל שלארגון, לחברה, יש מגוון גדול יותר של עובדים – במגדר, במוצא, בתפיסות העולם – כך החברה מצליחה יותר. יש לכך מגוון סיבות. ביניהן, שבירת הנוקשות של אחידות הדעות וההיכרות המגוונת של עובדים עם קהלים שונים. אבל זה פשוט, אם תרצו חברה מצליחה כלכלית – אפשרו ודחפו למגוון גדול ככל האפשר. וכמו בחברה עסקית, כך גם בחברות ומדינות.

המדינות המצליחות יותר, משמעותית, הן אלו שבהן קבוצות אוכלוסייה מגוונות. בעיקר מדינות הקולטות הגירה (וביניהן ישראל) אך גם מדינות שבהן מגוון אוכלוסיות, שפות, תפיסות ואמונות.

לכן – כדי שמדינה תצליח, כדי שחברה תשגשג, צריך לפעמים בדיוק מה שצריכה חברה עסקית – מגוון, גיוון, הכלה וקבלה. ובהתאם, כדי לדרוש אחדות, צריך לתת שוויון, צריך לאפשר מגוון, צריך לאפשר סולידריות וחופש להבעת דעה, צריך לאפשר קבלה של האחר – באשר הוא, צריך לאפשר חופש מגדרי וצריך מערכת רווחה שמאפשרת ליחידים מכלל הקבוצות ניעות (מוביליות) סוציו-אקונומית.

לכן – כדי שמדינה תצליח, כדי שחברה תשגשג, צריך לפעמים בדיוק מה שצריכה חברה עסקית – מגוון, הכלה וקבלה. ובהתאם, כדי לדרוש אחדות, צריך לתת שוויון, לאפשר מגוון, סולידריות וחופש הבעת דעה

האחדות שהימין רוצה – היא לא אחדות, אבל אחדות אמיתית היא בהחלט דבר מבורך – אם היא מבוססת על תפיסה של סולידריות, אם היא מאפשרת לאחר ולשונה מקום. אבל אחדות כזו היא אחדות שבה יש בקורת, זו אחדות שבה ערבים ויהודים חיים יחד בחברה משותפת, זו אחדות שבה יש מערכת רווחה מתפקדת, זו אחדות שבה חלוקת התקציבים, הזכויות והחובות היא שוויונית – ולא מוטה על פי הרוב הפרלמנטרי המקרי.

ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.