באולפני הטלוויזיה נשמעים יותר מדי פרשנים המכנים עצמם "ביטחוניסטים" למרות שהם מבינים במקרה הטוב בביטחון במובן הטכנו-טקטי שלו. הם מסבירים מדוע אנחנו צריכים להרעיב את עזה ולמנוע סיוע הומניטרי כדי להשיג את מטרות המלחמה.

אותם "ביטחוניסטים" טוענים שאנו צריכים להסביר לאמריקאים הנאיביים איך נוהגים במזרח התיכון. נראה שאותם פרשנים מתבלבלים, בחושבם שישראל יכולה להרשות לעצמה מבחינה מוסרית לנהוג כמו ולדימיר פוטין ולנהוג כרוסיה מבחינה אסטרטגית, כאילו גם לנו יש זכות וטו במועצת הביטחון.

"ביטחוניסטים", הטוענים שעלינו להסביר לאמריקאים הנאיביים איך נוהגים במזה"ת, מתבלבלים – בחושבם שישראל יכולה להרשות לעצמה לנהוג כרוסיה מוסרית ואסטרטגית, כאילו גם לנו יש וטו במועצת הביטחון

אכן, בהנהגת בנימין נתניהו, ישראל מקיימת עם רוסיה יחסים מעוותים ומוזרים, שמצטרפים לשלל ההתנהגויות הישראליות בעשור האחרון. התנהגויות ההולכות ומבדלות אותנו מהעולם החופשי ומוליכות אותנו לעבר ספסל המצורעים העולמי.

אפשר היה להניח שהתמיכה הרוסית בחמאס תגרום לתומכי היחס הפשרני כלפיה בממשלה להפסיק לפזול לכיוונה של המדינה, שאנשיה בצעו פשעי מלחמה, לרבות מעשי אונס באזרחים, עוד לפני שעשו זאת מחבלי חמאס. אבל מסתבר שטעינו. שאין גבול לקעקוע ההולך ומתמשך במעמדה הבינלאומי של ישראל, אותו מבצעת ממשלת נתניהו בשקידה רבה.

מאז הפלישה לאוקראינה בפברואר 2022, חברות מערביות רבות נטשו את רוסיה. הם עשו זאת כדי שלא לסייע לכלכלת מדינה תוקפנית שמבצעת פשעי מלחמה, ושכנגד מנהיגה הוצא צו מעצר בינלאומי על ידי התובע בבית הדין הפלילי בהאג.

המצב הכלכלי ברוסיה הוא לא טוב, אבל גודלה של המדינה והשוק הפנימי העצום שלה, ביחד עם קשרים כלכליים ענפים עם מדינות דוגמת סין, איראן וטורקיה, מאפשרים לה לשדר לפחות מראית עין של עסקים כרגיל, כשהיא ממשיכה בתוקפנותה כלפי אוקראינה.

גם בישראל צצים מי שמבקשים שנהיה רוסיה. מי שרוצים שישראל תנהג כמו אחרונת הדיקטטורות – תרעיב, תהרוס ותהרוג ככל יכולתה. ומה יקרה אם נוחרם, שואלים אותם? אם רוסיה שורדת, גם אנחנו נשרוד, הם עונים.

גם בישראל צצים מי שמבקשים שנהיה רוסיה. מי שרוצים שישראל תנהג כמו אחרונת הדיקטטורות – תרעיב, תהרוס ותהרוג ככל יכולתה. ומה יקרה אם נוחרם, שואלים אותם? אם רוסיה שורדת, גם אנחנו נשרוד, הם עונים

אותם אלה המבקשים שנמשיך לצפות לכיוונו של הדוב הרוסי וניטול ממנו דוגמה להתנהלות אכזרית במלחמה, מבקשים בפשטות להתעלם משיקולי מוסר, כאילו אין נורמות בסיסיות המחייבות את ישראל כדמוקרטיה, כמדינה שמבקשת להיות חלק מהמערב ולזכות בלגיטימציה בינלאומית ממנו.

ואותם תאווי הרג והרס שוכחים כי עוצמתה העיקרית של ישראל איננה שטחה או גודל אוכלוסייתה, אלא היותה דמוקרטיה ליברלית – חלק מהעולם הדמוקרטי המערבי.

מדינה כרוסיה יכולה אולי להרשות לעצמה לשבור את הכלים, לטבוח ולהרוס ולצאת ללא פגיעה כלכלית משמעותית בזכות עוצמתה הפוליטית, לצד היותה חלק מרכזי מציר המדינות האוטוריטריות. מדינות שרבים אצלנו ביקשו לפלרטט איתן, רק כדי לגלות את האמת המרה – שבמלחמה מול חמאס הן ממהרות להתייצב לצד חמאס.

רוסיה אינה מבקשת לנהוג לפי הנורמות שהשתרשו במשפט העמים ושלאורן פועלים המוסדות הבינלאומיים. אם ישראל תנהג כמוה, היא תהיה מצורעת כרוסיה. אבל שלא כרוסיה, ישראל לא תוכל לשרוד לאורך זמן במעמד של מדינה פורעת חוק ונורמות, שלא לדבר על המחיר הפנימי שיקרע לגזרים את הלכידות החברתית, שאף היא אבן יסוד בביטחון הלאומי.

רוסיה אינה מבקשת לנהוג לפי הנורמות שהשתרשו במשפט העמים ושלאורן פועלים המוסדות הבינלאומיים. אם ישראל תנהג כמוה, היא תהיה מצורעת כרוסיה. אבל שלא כרוסיה, ישראל לא תוכל לשרוד לאורך זמן

בריתות ההגנה שלנו הכתובות והלא כתובות, מושתתות על הערכים הדמוקרטיים המשותפים עם ארצות הברית, גרמניה ומדינות המערב. הכלכלה שלנו מושתתת על סחר עם מדינות המערב. אין לישראל את המשאבים להפוך למדינת-אי אוטרקית, פוליטית וכלכלית, מנותקת מהמערב ומודרת מהמזרח.

מלחמת עזה מלמדת אותנו שיעור חשוב גם ביחס לגבולות העוצמה והיכולות האמיתיות שלנו ולחשיבות העליונה שבשמירה על מערכות יחסים תקינות עם בעלות בריתנו, מערכות יחסים המבוססות על קבלה וציות לנורמות הבינלאומיות.

למדנו שאנו צריכים את ארצות הברית, לא רק לצרכי הווטו באו"ם, אלא גם כדי לנהל את המלחמה. למדנו והעולם כולו ראה, שישראל לא יכולה הייתה להילחם כפי שנלחמה ללא משלוחי התחמושת מארה"ב, ללא הגיבוי הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי שהושיטה לנו שהצילה ועדיין מצילה אותנו מהסתבכות אזורית מדממת.

השמירה על צלם אנוש היא לא רק חובה  מוסרית, כי אם חלק מחומת ההגנה הישראלית. אם נפנטז להיות כמו רוסיה באוקראינה או כמו סין מול המיעוט האויגורי, נשאר לבדנו.

לא רק שנהפוך למדינה בלתי מוסרית, אלא שנמצא את עצמנו לבד, מנודים יותר ויותר ומתפשטים כליל מהעוצמות המרכזיות של ישראל. השכשוך הישראלי בקונכיית ההצדקות העצמיות ותחושת הקורבנות כבר מצעידה אותנו לעבר המקום הזה.

מלחמת עזה מלמדת אותנו שיעור ביחס לגבולות העוצמה שלנו ולחשיבות העליונה בשמירה על מערכות יחסים תקינות עם בעלות בריתנו, מערכות יחסים המבוססות על קבלה וציות לנורמות הבינלאומיות

רוסיה יכולה להרשות את זה לעצמה, אבל אנחנו נהפוך לטרף קל לאויבנו, שכבר הוכיחו עד כמה הם יודעים לזהות חולשות ולנצל אותן.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.