בספר שמות מתואר כיצד בני ישראל חצו את ים סוף וראו איך הים, שנפתח עבורם לשניים, חוזר למקומו ומטביע את צבא מצרים. בתגובה, בני ישראל פצחו בשירת הודיה לאלוהים, המכילה תיאורים גרפיים של תבוסת המצרים ומותם בטביעה.

מאות שנים לאחר מכן, מעצבי התפילה היהודית הכניסו את השירה הזו לתפילת הבוקר כחלק מהליטורגיה היומית, מהלך המדגיש כי לאותם תיאורים יש חשיבות ביצירת החוסן של היהודים.

מעצבי התפילה היהודית הכניסו את שירת הים לתפילת הבוקר כחלק מהליטורגיה היומית, מהלך המדגיש כי לאותם תיאורים גרפיים של מות המצרים בטביעה יש חשיבות ביצירת החוסן של היהודים

המסורת היהודית ייחודית בכך שהיא אינה מסתפקת בקריאת הטקסט המקראי כפי שהוא, אלא מפתחת פרשנות רחבה שמאפשרת יצירת משמעות חדשה ועמוקה יותר. פרשנים יהודים קראו את הטקסטים אודות השירה של בני ישראל לנס, והחליטו להוסיף ולתאר, כי בעקבות הנס האלוהי, לא רק בני ישראל פצחו בשירת הוקרת תודה, אלא גם המלאכים במרומים ביקשו לשיר לאל ולהודות לו על הצלת בני ישראל.

על פי התלמוד, האל גוער במלאכים ואומר להם את אחד המשפטים הביקורתיים בשיח היהודי: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" ובמילים אחרות, אתם מבקשים לומר שירה? אני כרגע מתאבל על אלפי מצרים, שכל אחד מהם נברא יחיד לאביו ולאמו ולאלוהיו, כל אחד עם צלם האלוהים שבו.

הבחירה של המדרש להוסיף ביקורת זו, שכמעט הפוכה מהטקסט במקרא, מביא אותנו לשלוש תובנות מרכזיות:

1

האחת, מלאכים ובני אדם אינם זהים; מה שנכון וניתן לצפות ממלאכים, לא ניתן לצפות מבני אדם. למרות שבעולם אידיאלי אולי היה ראוי שגם בני ישראל לא ישירו לאחר מות המצרים – ציפייה שכזו היא התחסדות.

2

השנייה, לעיתים שמחה לאיד והומור על פגיעה באויבים היא מותרת ולעיתים אינה.

3

השלישית, העובדה שעורכי התפילה היהודית בחרו להכניס את השירה על אודות מותם של המצרים לתפילת הבוקר מלמדת, כי יש לה תפקיד בחיים היהודיים; לעיתים אמירה מסוימת מאפשרת שחרור מתח ורגשות קשים, ובכך היא מונעת מהאדם לעשות פעולה אלימה.

על פי התלמוד, האל גוער במלאכים ואומר להם את אחד המשפטים הביקורתיים בשיח היהודי: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" ובמילים אחרות, אתם מבקשים לומר שירה? אני כרגע מתאבל על אלפי מצרים

כך למשל, העובדה שיהודים לאורך ההיסטוריה, שהתקיימו בסביבה אנטישמית, נהגו לעיתים להתבטא בינם לבין עצמם, במילים קשות ומעליבות כלפי שכניהם הנוכריים, אפשרה להם להישאר במרחב המילולי ולא לעבור למרחב המעשי של פעולות אלימות; סבי שהיה ניצול שואה ששרד את מחנה המוות אושוויץ ואיבד את כל בני משפחתו, כולל בנו התינוק, נהג לקלל את הגרמנים והפולנים, אך הוא מעולם לא חשב ולו לרגע לפגוע פיזית במי מהם.

לא כל ביטוי ואמירה מותרים. כיהודים וכאמריקאים אנו מודעים לכך שלעיתים עצם הביטוי הוא עצמו מהווה מעשה אלימות. כך למשל ביטויים מעליבים כמו ה-N word, J word נאסרות לשימוש. מכאן שיש לבחון כל ביטוי והעלבה בצורה רגישה.

* * *

בNYT פורסם מאמר ביקורתי כנגד חיילי צה"ל, הטוען כי הם משתמשים בהומור בעת הלחימה בטרור חמאס בעזה. הסרטונים, שהועלו על ידי החיילים עצמם, מציגים למשל לוחמי הנדסה המעשנים נרגילה לפני לחיצה על כפתור להרס בניינים ומנהרה.

Israeli soldiers' videos, shared from Gaza on social media, show them mocking Palestinians and destroying what appears to be civilian property. The footage provides a rare and unsanctioned window into the Israel-Hamas war. https://t.co/326uCrDwpt

— The New York Times (@nytimes) February 6, 2024

בדוגמה אחרת, חייל המפעיל בולדוזר להשטחת בניינים בעזה, עושה זאת באווירה של שמחה ועליצות. לפי המאמר, פעולות אלו מעידות שצה"ל לא רק פוגע בפלסטינים ובתשתיות, אלא גם נהנה מכך, לועג על הפלסטינים ופועל באופן שאינו מוסרי.

מאז תחילת המלחמה, אני עוקב אחר מאות סרטונים של חיילים מעזה. ברבים מהם, כפי שמתואר בכתבה, אכן ניתן לראות חיילים המתנהגים בהומור. אולם, בעוד שכותבי המאמר רואים בכך הפקרות מוסרית, הם מתעלמים מהעובדה כי להומור יש תפקיד חשוב דווקא באירוע טראומטי כמו מלחמה.

אני עוקב אחר סרטוני חיילים מעזה. ברבים מהם חיילים אכן מתנהגים בהומור. אולם בעוד שכותבי המאמר רואים בכך הפקרות מוסרית, הם מתעלמים מכך שלהומור יש תפקיד חשוב דווקא באירוע טראומטי כמלחמה

הומור מאפשר לחיילים, המסכנים את חייהם נגד אויב אכזרי שלא בוחל באמצעים כדי לפגוע בהם, תוך שימוש באזרחים פלסטינים ובמסגדים ובתי חולים – להתמודד נפשית עם המצב האבסורדי של היותם במלחמה. ההומור מאפשר לצחוק ולזכור שמחוץ למלחמה ישנם חיים.

צריך לזכור כי ישראל מתייחדת בכך שרוב הצבא אינו מקצועי, אלא מורכב מאזרחים מן הרחוב, כמו כותב שורות אלו, רב בית הכנסת, המורה ליוגה, הדוור והגננת של הפעוטות. יתר על כן, ההומור מאפשר לשחרר מתח בדרכים מבוקרות ולא בהתפרצות אלימה המנוגדת לאתיקה הצבאית.

אני מתחבר לרומנטיזציה של כותבי המאמר שבעולם מושלם, כל ירייה מנשק חיילים הייתה מלווה בכאב על הפגיעה בטרוריסטים, אשר בכל אחד ואחד מהם טמון צלם אלוהים. אך מי שנאלץ להיאבק על חיי משפחתו וקהילתו יודע, כי דרישה זו אינה ריאלית בין בני אדם. דרישה שכזו תוביל לסירוס פנימי של החיילים ותמנע מהם לבצע את המשימה ובכך להגן על אזרחי מדינת ישראל.

השימוש בהומור צריך להיות מבוקר, מכיוון שבדיוק כשם שהוא מאפשר הפחתת לחץ, כאשר משתמשים בו בדרך שאינה מוסרית – הוא עלול להוביל לאלימות אל מעבר לגבולות מוסר המלחמה, ובשפה הישראלית – לפגיעה בקוד האתי של צה"ל.

אני מתחבר לרומנטיזציה של כותבי המאמר, שבעולם מושלם כל ירייה מנשק חיילים הייתה מלווה בכאב על הפגיעה בטרוריסטים, אשר בכל אחד מהם טמון צלם אלוהים. אך דרישה זו אינה ריאלית בין בני אדם

לפי הקוד האתי של צה"ל, חיילים מורשים לפגוע באויב בשני תנאים:

1. כאשר הפגיעה היא הכרחית להשגת המטרה – כלומר, המשימה לא יכולה להתבצע בלי אותה פגיעה. לדוגמה, אף שחיילים לעיתים נאלצים לשבור קירות בית כדי להיכנס אליו, ברגע שהם נכנסו לבית ונטרלו את הסכנה, אין להם הרשאה לשבור את מכשיר הטלוויזיה כדי להפגין את זעמם.
2. הפגיעה חייבת להיות סבירה – כלומר, אף שהפעולה נדרשת להשגת מטרה צבאית, היא לא יכולה להתבצע בכל עלות. כך למשל לא יעלה על דעת הצבא לפגוע במחבל אחד כאשר המחיר על כך יהיה פגיעה באינספור אזרחים שאינם מעורבים. לכן, כל קצין הנוכח בעזה וכל טייס המקבל פקודה להפציץ מהאוויר חייבים לוודא שפגיעה באנשים שאינם מעורבים היא מינימלית.

במסגרת מאות סרטונים שהועלו, ישנם מספר מצומצם של סרטונים שלדעתי חרגו מהקוד האתי של צה"ל. לדוגמה, באחד הסרטונים נראה לוחם שמשליך רימון הלם, המיועד ליצירת רעש בלבד ולא נזק, לתוך מסגד, במטרה להשתיק את המואזין הקורא לתפילה. הלוחם פגע לא רק בקדושת התפילה המוסלמית אלא גם הפר את עקרון ההכרחיות בקוד האתי של צה"ל, שכן לא היה צורך בהשלכת הרימון כדי לשמור על ביטחונם של הלוחמים, והתפילה עצמה לא היוותה איום. לשמחתי, אותו לוחם זוהה והובא למשפט צבאי. בכך נשלח מסר ברור לשאר הלוחמים.

בסרטון אחר, חייל הנדסה שפוצץ מסגד – פעולה שנדרשה מאחר שחמאס השתמש במסגד כמחסן נשק וכמקום למטעני נפץ נגד חיילים – השתמש במערכת הכריזה של המסגד כדי לקרוא תפילה יהודית שתישמע בכל השכונה. הוא רצה לעודד את החיילים ואולי קיווה גם שקול התפילה תגיע לחטופים הטמונים במנהרות מתחת לאדמת עזה. פעולה זו יצרה תחושה שגויה, לפיה המאבק הישראלי הוא מאבק יהודי כנגד האסלאם, דבר שקרי שמנוגד למציאות. גם במקרה זה, החייל זוהה והועמד לדין צבאי.

ברוב הסרטונים, ההומור שבו משתמשים החיילים לא מוביל אותם לבצע פעולות צבאיות שלא ניתנו להם במסגרת המשימה הצבאית, ובוודאי שלא להשפיל פלסטינים. יתר על כן, ברבים מהם נראה שיש חלוקה מאד ברורה בין הומור נגד חמאס אל מול התבטאויות מכלילות נגד הפלסטינים.

באף אחד מהסרטונים שהיו במאמר ה-NYT איננו רואים לוחמים שיורים באנשים חפים מפשע או פוגעים ברכוש מתוך כעס בלבד. אף שההומור אינו לטעמי האישי, הדרישה שחיילים יימנעו מלהשתמש בהומור, היא דרישה שנראית פשוטה למי שיושב בביתו בניו יורק ומתלבט איזה קפה לבחור לשתות בעת כתיבת המאמר, אך היא לא מציאותית.

לדעתי כותבי המאמר לא בחרו להביא את הסרטונים המורכבים מבחינה מוסרית, כמו אילו שציינתי, מכיוון שהם ידעו כי צה"ל טיפל באותם קצינים וחיילים ביד קשה, עובדה שהכותבים כלל אינם מזכירים במאמר.

לדעתי כותבי המאמר לא בחרו להביא את הסרטונים המורכבים מבחינה מוסרית, מכיוון שידעו כי צה"ל טיפל באותם קצינים וחיילים ביד קשה, עובדה שהכותבים כלל אינם מזכירים במאמר

וכך, במקום מאמר מעמיק אודות התפקיד של ההומור והסכנות שבו בשעת מלחמה – קיבלנו מאמר פשטני שגורם לקורא המכיר את מורכבות הסכסוך, לראות ב-NYT מי שלוקח שוב צעד ביקורתי נגד ישראל ובכך מונע מעצמו להיות מרחב עיתונאי ללמידה עבור כולנו.

ד"ר יקיר אנגלנדר הוא מנהל תוכנית המנהיגות "גוונים" בארגון IAC (Israeli-American Council), מלמד בבית הספר לרבנות AJR בניו יורק ומתגורר בקהילה בפילדלפיה. יקיר גדל בחסידות ויז'ניץ, היה בין המקימים והמנהלים של תנועת הנוער הבין-דתית Kids4Peace בירושלים, ומקדיש את עצמו למיסטיקה, למגע וליצירת חיבורים בין עולמות ותרבויות. שני ספריו עוסקים בשאלות סביב מקום הגוף והמיניות בשיח הציוני-דתי והחרדי. הוא חקר באוניברסיטאות Northwestern, Harvard ובמכון שלום הרטמן.