בתחילת השבוע התכנסה פלוגה של מילואימניקים במבנה ליד השקם בכפר הנופש באשקלון. מתרווחים בכיסאות, עדיין על מדים ונעליים טקטיות, אבל כבר בלי נשק, למעט אחדים החמושים באקדחים אישיים.
ביום חמישי האחרון הם היו באפסנאות, הזדכו על הציוד וחתמו על טופס הטיולים המיוחל, אחרי שירות של ארבעה וחצי חודשים. נצח במונחים של מילואימניקים, ומשהו שלא נראה בארץ מזה כמה עשורים. עכשיו הם יושבים כאן ופותחים את הכול, יחד עם פסיכולוג שמנווט את השיחה.
חלקם הגדול פטורים מטרנד התמונות מגיל 21, שכן הם עצמם בני עשרים וקצת, אחרים פה מבוגרים יותר. כולם נתלשו מהבית בשבעה באוקטובר וכבר רואים באופק הקרוב את התעסוקה המבצעית הבאה. החתום מעלה וחייל מדובר צה"ל הורשנו להיות זבובים על הקיר בשיחה הרגישה שהתקיימה, במעין שיח לוחמים רגשי ומבצעי, כשכל אחד מהמילואימניקים מדבר בתורו.
אחד הצעירים שבהם מביע תסכול מכך שהפלוגה התמקדה בהגנה על יישובים בצד שלנו ולא נכנסה ישר פנימה בתחילת התמרון הקרקעי. מצד אחד, היה שם מתח וחשש מחדירות מחבלים, ומצד שני תחושה שניקרה בחיילים אז ומאז, שאולי ההגנה בתוך המרחבים של שדרות וניר עם הפכה מיותרת. הוא מדבר על החמצה של ההסתערות לעזה במקום המאמץ לקדם את קו ההגנה.
משתתף מבוגר יותר מציין שהוא עצמו כבר איש משפחה שמצד אחד רצה להיות עם הכוחות בעומק השטח ומצד שני חש גם אחריות כלפי הבית. מצד שלישי, הוא מזכיר שממילא הרבה חיילים ראו רק מקטע קטן שאותו אבטחו במשך שבועות, אם זה בית או ציר תנועה בעזה, או שבכלל החליפו כוחות סדירים בגדה המערבית או בחור נידח בגבול מצרים.
מקשיבים, משתפים ושותקים
מבחינתו, חשוב לזכור שהמלחמה היא לא הסרט אקשן המשתקף בתקשורת, אלא גם משימות אפורות וסיזיפיות, כשכל אחד רואה את גבול הגזרה הצר שלו בתוך הצבא הגדול. אחד אחר מציע להסתכל על מה שהפלוגה כן עשתה ולשאול האם היא ביצעה את המשימות על הצד הטוב ביותר.
ארבעה וחצי חודשים הם נצח במונחים של מילואימניקים – ומשהו שלא נראה בארץ מזה כמה עשורים. עכשיו הם יושבים כאן ופותחים את הכול, יחד עם פסיכולוג שמנווט את השיחה
המנחה מנרמל את קשת האמירות והתחושות, מציין שיש להן מקום ומוסיף שכמו באזרחות, גם בצבא לא כדאי להישאב להשוואות אינסופיות בין יחידות שלכל אחת משימה וייעוד אחרים.
הפלוגה הזו, שמורכבת מיוצאי גבעתי, שייכת לגדוד מילואים 969 של החטיבה הצפונית באוגדת עזה, והייתה חלק ממערך ההגנה בצפון העוטף. הם החלו את השירות בשבעה באוקטובר, ואחרי יממה של התארגנות בקציעות ביצעו תעסוקה מפרכת של משימות ופעילויות משני צדי הגדר.
כמו רבים אחרים, גם הלוחמים כאן תוהים האם היה נכון להתחיל את המלחמה בשעות הראשונות בהתארגנות בימ"חים כפי שהורו להם מהפיקוד, ולא לעוף ישר ליישובי העוטף עם או בלי ציוד ואימון. המנחה מזמין עוד אנשים לשתף וכעבור דקות של שתיקות ארוכות מישהו נוסף אוזר עוז.
הוא מספר על החיבור המחודש שנוצר במילואים האלה בין כמה חבר'ה שהגיעו לכאן אחרי שהיו יחד בסדיר אבל נפוצו לכל עבר בסיום הטירונות, אם זה לבא"ח, לגדודים או למחלקות מיוחדות ("הכרתי אנשים מחדש, התחברנו ברמות מפגרות"). הם נזכרים ביום שבת הארורה, בבהילות שאחזה בהם לנסוע דרומה – והחרדה של ההורים בבית ("אימא בכתה וחסמה לי את האוטו").
אחד מספר על החיבור המשותף במילואים עם החבר'ה מהסדיר. אחר נזכר בשבת הארורה, בבהילות שאחזה בהם לנסוע דרומה והחרדה של ההורים. "אימא בכתה וחסמה את האוטו"
"היה שם בלגן"
עכשיו, כשסוף סוף יש להם זמן להרהר ולהיזכר, הם מספרים על אובדן במעגלים קרובים ורחוקים; על חברים שהיו במסיבה בנובה; על חיילים שהכירו מהסדיר, מבית הספר או מהמכינה ונפצעו או נהרגו; על החבורה השמחה בבית שפתאום הפכה לעצובה וחסרת חיות; על חיילים שחוו דברים קשים בעזה וחזרו משם כבויים, מסוגרים ולא מתקשרים.
שוב ושוב עולה תחושה של החמצה, כמו למשל ביחס לפקודים הצעירים שלהם עד לא מזמן, אלה שעדיין בצבא, שנלחמים בעומק השטח ("הכאה על חטא שאולי הייתי צריך להיות איתם שם"). הם מדברים בקול חנוק ומשתנקים. מדי פעם צצים דברים קשים מהשירות הסדיר שלפני המלחמה.
אחד המשתתפים מספר על המשפחה שהייתה אמורה להגיע מאוקראינה ועל כוונתו להציע נישואים לחברה שלו. עכשיו הוא לא יכול לבקר אותם והם כבר לא יכולים להגיע לכאן. הכול נעצר.
בצד הדברים האלה חוזרות שוב ושוב השאלות המבצעיות, כמו באירוע שבו הם היו חשופים לירי מחבלים ולא קיבלו את החיפוי באש שכל כך היו צריכים באותו זמן. משחזרים הרגשה של חוסר אונים, כשבפיקוד הורו להם לחדול אש בזמן קריטי מבלי להבין שהם צריכים סיוע בפצצות עשן כדי לתפוס מחסה.
שוב ושוב עולות שאלות מבצעיות, כמו באירוע שבו היו חשופים לירי מחבלים ולא קיבלו חיפוי באש, משחזרים הרגשה של חוסר אונים כשבפיקוד הורו להם לחדול אש בזמן קריטי
מילואימניק ותיק יותר מבקש לשים דברים בפרופורציה ("היה שם בלבול ובלגן. הטנקים הופעלו מאוחר יותר וזה אחד הלקחים שנלמדו מאותו יום").
"עברנו חוויות ששורטות את הנפש"
כל המדינה חוותה טראומה באותה שבת ומאז, אבל בעוד שבמרחב האזרחי הייתה איזו שהות לעכל את הדברים בהדרגה, בקרב המילואימניקים האלה הזמן קפא ורק השבוע הם עושים את הדרך בחזרה לחברה השסועה, למחלוקות, לקשיים הכלכליים, לשבר שעוד לא התחיל להתאחות במלחמה שעדיין נמשכת במרחק יריקה מאיפה שאנחנו יושבים עכשיו, חוף הים של אשקלון.
השיחה שתוארה כאן היא חלק מיומיים שבהם הגדוד קיים שיחות סיכום, שחלק ניכר מהם הוקדשו למה שנקרא "סדנת עיבוד" – רעיון חדש ולמעשה חסר תקדים בהיקפו, במסגרתו כלל חיילי המילואים שמסיימים את השירות מקבלים הזדמנות להרהר, לשתף ולהקשיב אחד לשני בניסיון לזכך את החוויה הצבאית. כל זה רחוק מאוד מהציניות והשיח השטחי המיוחס באופן מסורתי למילואימניקים.
"אחרי 'צוק איתן' ישבנו כל הפלוגה וראינו 'בלאק הוק דאון'", אומר המ"פ, רס"ן במילואים מנחם פורת, על מה שהיה נהוג בסיום המבצעים הקודמים לעומת מה שקורה פה עכשיו. הוא בן 42 ואב לחמישה ילדים מבת עין ומספר על היממות הראשונות כשהפלוגה שלו הייתה בשדרות, על ריח הגופות, הרכבים השרופים והמעשנים, קרבות עם אינספור מחבלים ולאחר מכן צרורות של פצמ"רים.
ברור לו שייקח זמן לעבד את הדברים האלה: "בעיניי גם היומיים האלה לא מספיקים כי לוקח זמן, אבל חשוב להתחיל את המעבר ולהתבונן במה שעברנו ולהסתכל הלאה.
ברור למ"פ שייקח זמן לעבד את הדברים האלה: "בעיניי גם היומיים האלה לא מספיקים כי לוקח זמן אבל חשוב להתחיל את המעבר ולהתבונן במה שעברנו ולהסתכל הלאה"
"ארבעה וחצי חודשים זו תקופה ארוכה גם בהיבט הנפשי – עברנו חוויות ששורטות את הנפש. באינטנסיביות של העשייה במילואים לא קולטים את זה. כשנגיע הביתה נבין, אי אפשר להקיף את הכול עכשיו, צריך להבין שאולי עוד שבוע, חודש או יותר משהו יכול פתאום לצוץ", הוסיף.
היומיים האלה הם תחילתו של שיכוך המעבר החד מהדריכות הממושכת למרחב האזרחי והביתי, בלי נשק ואפוד אבל עם מחויבויות, קשרים והתנהלות אחרת. המ"פ מקווה שהמסגרת הצבאית תמשיך לשים עין על כולם ולשמור על קשר, מה גם שממילא הם תכף נפגשים בתעסוקה הבאה.
"מה שקורה פה הוא חובה והכרחי אבל לא מספיק כי כרגע אנחנו ביחד ולא כל אחד לעצמו. אני תוהה איפה אנשים יהיו עוד שבועיים, הייתי רוצה לפגוש אותם ולשמוע על הקשיים ואיך הצבא יכול לעזור. אנשים יצטרכו את זה. ברמת הפלוגה והגדוד נעשה את זה, יש עמותה שמטרתה לעזור לאנשים עם בעיות כלכליות לעמוד על הרגליים וגם המענה הנפשי יהיה סיפור".
הרצון לשמר את הלכידות בולט, כפי שאומר רב הגדוד, סגן דור בן נון מבית שאן: "לקחו אזרחים משדרות ואמרו להם שמסוכן פה, ואז לקחו אזרחים כמונו ושלחו לשם. החוויות עוצמתיות והצבא נותן לנו יומיים לברר מה היה פה. יש דברים שהייתי רוצה להשאיר כאן וכאלה שארצה לקחת איתי.
"החברה האלה עברו המון חוויות מאז שהתגייסו בשבעה באוקטובר וההלם תפס גם אותם, אז אנחנו מנסים לחזור לאירועים המרכזיים שעברו בלוחמה, לדבר עליהם, ולעשות סדר בראש"
"ארבעה וחצי חודשים אנשים היו פה ולא זזו כשהם יודעים מה קורה להם כלכלית בבית, זה מטורף. עשו לנו חלוקה של נקודות אדומות וירוקות וכמעט תמיד הנקודה הירוקה קשורה לאנשים שהיו איתנו שם, והנקודות האדומות למערכת, הסיטואציה. זה חזר על עצמו, האדום מגיע מהמציאות שבחוץ והירוק זה החברים שלי כאן".
"טקס מעבר חשוב"
אלא שיש פער עצום בין תחושת השליחות והלכידות שהחיילים כאן משדרים לעומת הקרע החברתי־פוליטי בחוץ, המלכוד הביטחוני והערפול במטרות המלחמה יחד עם תחושת ההפקרות ואובדן האמון בהנהגה. ספק אם היומיים של הסדנאות האלה יספיקו לשכך את ההלם שעלול לאחוז בהם במפגש עם החברה הישראלית והבית, שכבר לא יהיו אותו דבר.
"החברה האלה עברו המון חוויות מאז שהתגייסו בשבעה באוקטובר וההלם תפס גם אותם, אז אנחנו מנסים לחזור לאירועים המרכזיים שעברו בלוחמה, לדבר עליהם, ולעשות סדר בראש שלהם עם תמיכה קבוצתית, ולארגן את זה בזיכרון", אומר המנחה של אחת הסדנאות, הפסיכולוג הרפואי אפי גיל. בימים אלה הוא עובר בין היחידות ועורך את הסדנאות האלה לחיילי המילואים.
"זה טקס מעבר שהוא חשוב, לא לפגוש את הבית בבת אחת, לקחת את הזמן לעוד רגע שהוא כבר לא באינטנסיביות של הלחימה ולהתארגן לפני היציאה הביתה. מדברים פה גם על החשש מהחזרה. אנחנו יודעים שביותר מ־80% מהמקרים יש יכולת ספונטנית להחלים מפוסט טראומה והאפשרות לעבד את זה בקבוצה מפחיתה את הסיכון לעתיד.
"זה טקס מעבר חשוב, לא לפגוש את הבית בבת אחת, לקחת את הזמן לעוד רגע שהוא כבר לא באינטנסיביות של הלחימה ולהתארגן לפני היציאה הביתה והחשש מהחזרה"
"זה קונספט שצריך להילמד בכל הצבאות: היכולת לשתף בקבוצה שלך ולעשות תהליך מעברי בין הלחימה לחזרה הביתה, לקחת את זה בהדרגה".
150 מחלקות ביום
סדנאות "עיבוד חוויות הלחימה" ניתנות בשבועות האחרונים לכלל החיילים שהשתתפו במלחמת עזה, כולל חפ"קים, שלישות, רבנות צבאית "וכל מי שהגיע לחשיפה או חיכוך עם השלכות המלחמה", אומר ניר שגיא, שמנהל את הפרויקט עבור צה"ל. הוא עצמו בן 46 ממעלה גמלא ברמת הגולן, שלפני ארבע שנים פרש משירות קבע ארוך בצנחנים.
"המיקוד הוא בכוחות הלוחמים שהיו בעוטף בשבוע הראשון וגם מי שהיו בצפון או באיו"ש ותפסו קו בטולכרם, למשל. מדובר במפגשי עיבוד של כחמש שעות עד סדנאות יותר עמוקות של שלושה ימים עם אירוח באכסניה או חאן ואנשי מקצוע למניעת טראומה וחיזוק הצוות. ההיקף חסר תקדים.
"היו פה שבועות שעבדנו עם כ־15 אלף חיילים בשבוע. יש ימים שפוגשים 150 מחלקות ביום והיו גם 300 מחלקות ביום בכל הארץ – עתלית, נורדיה, אשקלון, ירושלים, רמת גן, אולגה, צפת, מחנה קלע ברמת הגולן, נוקדים ועוד. זה ברמה של פרויקט לאומי.
"המטרה היא לאפשר למסגרות הלוחמות לתפקד, לשמור על הבריאות הנפשית של האנשים ששולחים לקרב ונחשפים למראות, מקרים ואירועים קשים, שמאתגרים את המרחב האזרחי והכלכלי שלהם".
"אם צריך נעשה את הסדנה שוב. אנשים מדברים על אמונה בצדקת הדרך וכולנו יודעים שהיה משבר גדול בין החברה לצה"ל, ופה יש תהליך בריא של שיקום וריפוי"
אתה מודע לכך שיש הרבה יוזמות של ריטריטים וסדנאות לחיילים באזרחות.
"צה"ל נותן מענה מקצועי ושלם. כל יוזמה אזרחית שלא לוקחת כסף מהאדם עצמו זה מבורך. גם אם צריכים עוד טיפול צה"ל ומשרד הביטחון מספקים את הדברים האלה.
"אם צריך נעשה את הסדנה שוב. אנשים מדברים על אמונה בצדקת הדרך וכולנו יודעים שהיה משבר גדול בין החברה לצה"ל, ופה יש תהליך בריא של שיקום וריפוי".
איך נולדה היוזמה הנוכחית בצה"ל?
"אלה דברים שהתפתחו. ב'צוק איתן' ו'עופרת יצוקה' הבינו שהעניין הנפשי מרכזי והמודעות עלתה גם אחרי האירוע של איציק סעידיאן. זה בא מניסיון העבר בתוספת של עוצמת האירועים, וגם בשגרה כבר עושים מסע שחרור לחיילים בסוף שירות סדיר. אחרי מבצע 'בית וגן' בג'נין עשינו סדנת עיבוד לחימה כזו לכל חיילי סיירת צנחנים והצבא שם על זה עכשיו הרבה מחשבה ומשאבים".
קאט על החיים
"עלו פה המון סוגיות. חלקן מפרקות כעסים או יוצרות שאלות למה פנינו בדרך כזו או אחרת. המרכזית בהן: למה לא לקחנו נשקים ונכנסו ישר לבארי או כפר עזה", אומר המג"ד בן ה־38 טל בורשטיין. "נאמר לי מפורשות על ידי החטיבה להתגייס, להכין את הכוח ולהמתין לפקודות, אני איש של היררכיה צבאית
"יש לבטים לכל חייל, אם לא היו לבטים הייתי מוטרד. אנחנו אזרחים לפני מילואימניקים ומצופה מאיתנו לחשוב באופן ביקורתי וגם את זה מעבדים בימים האלה", הוסיף המג"ד מראש העין, שמכהן בתפקיד הזה פחות משנתיים. לדבריו, בשבועות הראשונים החיילים שלו לא ראו את הבית, עד שלאט לאט ייצרו לעצמם "רציפות תפעולית" והוציאו פעם בשבועיים לשלושה ימים.
"אנשים חטפו כאפה כלכלית בבית, לגרושים היה מאוד קשה עם התארכות הלחימה, יש כאלה שצריכים טיפולים רפואיים לעצמם ולילדים. העולם האזרחי שעוטף מבחוץ ממשיך להתקיים ואנשים צריכים לכלכל את עצמם"
"אנשים חטפו כאפה כלכלית בבית, לגרושים היה מאוד קשה עם התארכות הלחימה, יש כאלה שצריכים טיפולים רפואיים לעצמם ולילדים, העולם האזרחי שעוטף מבחוץ ממשיך להתקיים ואנשים צריכים לכלכל את עצמם. הבנו שצריך לנסות לייצר ודאות בתוך אי־הוודאות, לכן הוצאנו להם תרשים גאנט של משימות הפלוגה ואיפה כל אחד בתוך כל זה".
המג"ד חווה את מלחמת לבנון השנייה בסדיר ומבצעים גדולים אבל לא משהו שדומה למלחמת עזה הנוכחית: "לא הכרתי מילואים בעוצמות האלה. אנשים פה עשו תקופה ארוכה של קאט על החיים שלהם וצריכים לחזור. הם ראו מראות קשים והריחו ריחות שנשארים באף, צריך את היומיים האלה עם אנשי מקצוע כדי לעבד את האירוע יחד עם קבוצת השווים שלך.
"ארבעה וחצי חודשים מייצרים גם משקעים. באווירה חיובית ומכילה עם אנשי מקצוע זה יוצא החוצה. בסדנה הראשונה – למפקדי הפלוגות ולי – המנחה שאלה מה כל אחד מאיתנו ישאיר בעזה, סוג של תשליך כזה. אנחנו חיילי מילואים עם משפחה ועבודה ושלושת הרבדים האלה יוצרים מתחים שצריך לשחרר.
"המטרה היא לחזור הביתה, למשפחות ולחברה הישראלית – שיש הרבה מה לתקן בה. יש פה תמהיל מגוון של אנשים שעלו על מדים וזה מייצר קשרים, מצמצם פערים והבנה שהמשותף גדול על המפלג. ביומיים האלה עם מטפלים, הופעות, ספר ואפילו מסז'יסטים, אנחנו כבר לא במשימות ואין נהלי קרב, פתאום יש זמן לנשום".
"אם מורידים את הציניות ובאים בנפש חפצה לדבר ולשתף, זה לא משנה אם אתה חייל צעיר או איש משפחה, לכולם יש קשיים והפערים מיטשטשים כי בסוף מדבר איתך בן אדם"
אתם ערוכים לאפשרות שיהיו חיילים עם קושי שצריך להמשיך לטפל בו?
"אתמול הגיעה קב"נית למי שרוצה לראות אותה ולאורך המלחמה היה צוות קב"נים שהגיע לתת מענה מקצועי לדבר עם האנשים לראות מי האדם שיש לו יותר קשיים, זה מאוד נוכח.
"הכנו את החיילים לכך שיהיו ימי עיבוד. מדברים על זה כבר שבוע ואם מורידים את הציניות ובאים בנפש חפצה לדבר ולשתף, זה לא משנה אם אתה חייל צעיר שהרגע השתחרר – ויש כאלה – או איש במילואים עם משפחה וילדים, לכולם יש קשיים ודברים שיושבים על הלב. הפערים מיטשטשים כי בסוף מדבר איתך בן אדם".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם