בצדק רב מוזכרת כעת המצווה של פדיון שבויים בדיונים פוליטיים ותקשורתיים. מעמדה ב"סולם" הערכים ביהדות גבוה ביותר. הרלוונטיות שלה למצבנו הנוכחי ברורה. אולם אזכור מרכזי זה מבטא גם את החוסר הקבוע הגדול בהתייחסות של חלקים בתוכנו לעמדת ההלכה וההגות היהודית בסוגיות חיוניות נוספות.

לא כאן המקום לנסות ולהבין מה גובר על מה בהחמצה עצובה זאת. האם בורות בידיעת המקורות, האם ריאקציה שלילית מובנת לעירוב שבין דת ופוליטיקה, או אולי בעיקר חשש מחיזוק לכאורה של מגמות חברתיות שונות המכונות פעם "הדתה" ופעם "משיחיות", לעיתים עם בסיס סביר ולעיתים בצורה סתמית לגמרי.

האם החמצת אזכור עמדת ההלכה וההגות היהודית בסוגיות חיוניות נובעת מבורות במקורות? ריאקציה שלילית לעירוב דת ופוליטיקה? חשש מחיזוק מגמות חברתיות המכונות "הדתה" או "משיחיות"?

התקופה שקדמה למלחמה הנוכחית הביאה אותנו לאווירה קשה של פלגנות וריחוק. ועם זאת היא אפשרה לנו בירור נוקב וחשוב במשמעות הדמוקרטיה בישראל. דומני שהרבה יותר אזרחים מבינים עתה את גבולות הגזרה בכל מה שנוגע לתיקונים אפשריים לכאן או לכאן במבנה המשטרי והחוקתי שלנו.

התחושה שהדמוקרטיה היא מצרך נדיר שיש להגן עליו התחזקה. התחושה שהרשויות צריכות לכבד אחת את השנייה הרבה יותר – גם התחזקה. ההפנמה שמחאה חברתית היא בעלת ערך מצאה לה מקום חשוב. ההכרח בהידברות פנימית מובן עתה למדי.

אולם המשמעות היהודית של מדינת ישראל עדיין נותרה מעורפלת. מצד אחד אנשים נוספים מוצאים בהגדרתם היהודית בסיס חיוני לזהותם, ומצד שני השטחיות בתפיסת היהדות לא מטופלת די הצורך.

ההחמצה של כולנו רבה במצב זה. במקום להכיר בחשיבות של הזהות היהודית המתחזקת כמקור ללימוד ולהעמקה ולשיח חדש, יש אלה שמוכרחים להשתמש בכל האמצעים הקודמים והמתישים.

למשל "ספירת הראשים" באותו תחום שישרת את עמדת מבצע הספירה הרלוונטי: אם הוא מגיע מהצד המקנטר, מייד הוא יבשר לנו כמה חובשי כיפה היו ב"קהל" המרגיז המסוים. אם הסופר הרלוונטי מגיע מהצד האוהד, מיד הוא יבשר לנו כמה חובשי כיפה מצויים בין תורמי הכליות או בין הלוחמים.

התקופה שקדמה למלחמה הביאה אותנו לאווירה קשה של פלגנות וריחוק. עם זאת, היא אפשרה לנו בירור נוקב במשמעות הדמוקרטיה בישראל. אולם המשמעות היהודית של המדינה עדיין נותרה מעורפלת

איני מזלזל בספירות אלה, אלא חרד ממגמתן ומהשפעתן על השיח שבתוכנו. לא כל מי שמקווה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" הוא משיחיסט מסוכן. להיפך, רבים בהם הם אנשים נאמנים ופועלים כמיטב יכולתם לקיומה ולשגשוגה של מדינת ישראל. לא כל מי שמבקש ללמד תנ"ך עוסק בהדתה. להיפך, רבים מהשיעורים הנעשים במסגרות מגוונות הם חיוניים להכרת מורשתנו.

אני מכיר בעובדה העצובה שאחריות רבה על ההחמצה הגדולה חלה על אותם שומרי מצוות הנוהגים בקיצוניות, בבוטות ובשטחיות. אכן, עובדה זאת קשה ביותר לאדם כמוני (ולרבים אחרים), אשר לגביהם האמונה היהודית היא תשתית חייהם.

דווקא משום כך אני עומד נדהם מול התבטאויות כוחניות מכל סוג שהוא, מחוסר ענווה ומהתעלמות מערכים וצווים יהודיים בסיסיים של סולידריות, פיקוח נפש ובקשת חסד ואמת.

ההחמצה של היהדות קשה מבחינתי אצל חוגים שומרי מצוות אלה כפי שהיא קשה לי בכל מה שנוגע לאלה הנזכרים במורשת ישראל רק בשני מצבים עקרוניים: או שהדבר משרת אותם לפגיעה חסרת רגישות ביסודות היהדות, או שהדבר משרת אותם לזמן קצר לחיזוק עמדה פוליטית או חברתית שלהם.

היהדות, על מקורותיה וחיוביה, חשובה הרבה יותר משימושים לקויים אלה אצל המגחכים מכאן ואצל המתיימרים לייצגה משם.

ההחמצה של היהדות קשה מבחינתי אצל שומרי המצוות ואצל הנזכרים בה כשזה משרת אותם. היהדות, על מקורותיה וחיוביה, חשובה יותר משימושים לקויים אצל המגחכים מכאן ואצל המתיימרים לייצגה משם

מצוות פדיון שבויים רלוונטית ביותר לדיון הנוכחי בקרבנו. עם זאת גם בנושאים שגרתיים הנוגעים בחיינו המשותפים כאן יש להזדקק הרבה יותר לאוצרות מורשתנו.

מירון חיים איזקסון הוא משורר, סופר, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן ואיש עסקים ישראלי. זוכה פרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשס"א.