ההתחלה מחדש באמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה חוויה סוריאליסטית עבור ניצולי השואה נוחים וברוניה גרין, שמצאו את עצמם עוברים ממחבוא בבונקר תת קרקעי לחווה קטנה בארה"ב, מגדלים תרנגולות בקהילת וינלנד שבדרום ניו ג'רזי.
לא שגרתי? כן. נדיר? לא. ספר חדש חושף כי מתוך 140,000 העקורים היהודים שהגיעו לארה"ב בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, משפחת גרין הייתה בין 3,000 ניצולים שהפכו למגדלי תרנגולות, כאשר על פי ההערכות, כאלף משפחות התיישבו באזור והצטרפו לעסקי העופות.
המקצוע החדש שלהם היה הכל מלבד קל, ולחקלאים המתחילים היו רמות שונות של הצלחה. כעת, נכדם של נוחים וברוניה, העיתונאי והעורך של אתר בלומברג, סת' סטרן, משתף את הסיפור המורכב הזה בספר חדש, בעל שם בלתי נשכח, "לדבר יידיש לתרנגולות: ניצולי שואה בחוות עופות בדרום ג'רזי".
![משפחתו של סת' שטרן בחוות התרנגולות בארה"ב (צילום: באדיבות שטרן)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/03/Yiddish-to-Chickens-image-3.jpg "משפחתו של סת' שטרן בחוות התרנגולות בארה"ב (צילום: באדיבות שטרן)")
סטרן מספר כי ראיין את סבתו המנוחה ב-1998 על חוויותיה. הוא היה אז סטודנט בבית הספר למשפטים של הרווארד, שעשה הפסקה מהלמידה לבחינות המסכמות. "חלק מהסיפור שבאמת ריתק אותי, שלא באמת סופר עד אז, היה הניסיון שלה בחווה, הניסיון שלה עם הניצולים הפליטים שהגיעו לבסוף לחוות בדרום ג'רזי יותר מאשר לכל מקום אחר בארצות הברית", הוא אומר.
סטרן הקדיש כמה עשורים לחקר הסיפור. במהלך תקופה זו, הוא היה שותף בכתיבת ביוגרפיה של שופט בית המשפט העליון ויליאם ברנן. עם זאת, הוא המשיך לעבוד על הנרטיב האישי יותר של מגדלי התרנגולות, דיבר עם ניצולים וילדיהם, עבר על ספרי טלפונים וקרא הספדים.
המחקר שלו כלל גישה לראיונות בעל פה ממשפחת מגדלי התרנגולות, הניצולים מיילס וכריס לרמן, שהגיעו לאמריקה באותה ספינה כמו נוחים וברוניה. מיילס מילא בסופו של דבר תפקיד מפתח ביצירת מוזיאון הזיכרון לשואה בארה"ב. "הוא חלק מרכזי בסיפור", אמר סטרן.
מתוך 140,000 העקורים היהודים שהגיעו לארה"ב בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, כ-3,000 הפכו למגדלי תרנגולות, מתוכם, 1,000 התיישבו בדרום ג'רזי
ישנם חלקים רבים אחרים: החברה החקלאית היהודית, עמותה עם היסטוריה ארוכה של מאמצים ליישב מחדש יהודים בסכנת הכחדה ברחבי העולם; הקהילות של יהודים ולא-יהודים מבוססים יותר שחיו בסמיכות למגיעים החדשים וקיבלו אותם בדרגות שונות של הכנסת אורחים; והעולם שה"גרינֶה" – 'משחק על המילה היידית לירוקים, חסרי ניסיון', לפי הספר – בנו לעצמם, מבתי כנסת כפריים (שטיבלאך) ועד לארגוני סיוע וקבוצות חברתיות שנקראו "לנדסמנשאפט" .
ישנו תיאור מעורר השראה של תרנגולת שוברת שיאים בשם Meggi O'Day, ומקרה רצח מזוויע של צעיר מקומי, שבו הואשם חקלאי גריני שלא כדין. והיו גם הגורמים הכלכליים של שנות ה-50, כולל חוות הענק בדרום ארה"ב, שגזרו את גורלם של מגדלי העופות הקטנים – ויחד איתם, גם גזרו את גורל הקהילה כולה.
לעוף יש מקום אהוב בתפריט האשכנזי. שומן עוף ידוע גם כמעדן בשם שמאלץ, ואילו מרק עוף מכונה "פניצילין יהודי".
עם זאת, גידול תרנגולות היה פחות מוכר לגרינֶה. "הם לא ידעו כמה קשה זה יכול להיות או איזה עסק קשה זה", אמר סטרן. "בתיאוריה, זה נשמע מושך – אבל לא היו להם הרבה אלטרנטיבות טובות יותר".
"הם לא ידעו כמה קשה זה יכול להיות או איזה עסק קשה זה", אמר סטרן. "בתיאוריה, זה נשמע מושך – אבל לא היו להם הרבה אלטרנטיבות טובות יותר"
האגודה החקלאית היהודית הייתה הראשונה שהציעה גידול תרנגולות לפליטים גרמנים יהודים שהגיעו לארה"ב בסוף שנות ה-30, בעיצומו של השפל הגדול.
בזמנו, ציין סטרן, "חקלאות הייתה דרך טובה ליישב פליטים יהודים – לא על ידי קבלת עבודות בעיר. גידול תרנגולות היה טוב ליהודים גרמנים מבוגרים… שלא היו חקלאים מנוסים. זה היה קל ללמוד… הם לא היו צריכים לחכות שיבולים יגדלו". לדבריו, "בדרום ג'רזי, חוות היו זולות יותר ממרכז או צפון ג'רזי".
עשור לאחר מכן, משפחת גרין, לרמן ופליטים נוספים עזבו את מזרח אירופה לדרום ג'רזי, לאחר שסבלו את זוועות השואה.
שטרן ציין את הדרכים המעטות שבהן אנשים יכלו לשרוד את השואה, כמו ניצולים ששרדו שהות במחנות עבודה או השמדה, הסתתרו ביערות (כמו במקרה של סבו וסבתו), בערים או בכפר, או ברחו לברית המועצות.
"אלה היו כמה מהדרכים הבסיסיות שבהן אנשים יכלו לשרוד את המלחמה", אמר סטרן. "שורדים בכל הקטגוריות הללו הגיעו לחוות התרנגולות בדרום ג'רזי".
גידול תרנגולות היה עבודה מסריחה, מבולגנת ותובענית, ולפעמים הציפורים היו פחות חמודות ויותר אכזריות, אפילו קניבליסטיות. ובכל זאת, הגרינֶה עשו כמיטב יכולתם
היעד הראשון של אותם ניצולים היה עירייה מתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית, שהוקמה על ידי אדם בשם צ'רלס לנדיס.
"הוא דמיין קהילה מתוכננת עם רשת רחוב מסודרת מאוד וחוות ומפעלים", אמר סטרן. "בהתחלה לא הייתה לו הרבה הצלחה. המהגרים האיטלקיים הגיעו בסופו של דבר בעשורים הבאים, ואחריהם הגיעה צמיחתן של חוות התרנגולות".
בנקודה זו מגיע הסיפור בחזרה למשפחתו של סטרן. כפי שמסביר הספר, סבתו ברוניה נתקלה בעבר בתרנגולות, בטיולים בשוק שלפני השבת ללובלין, אבל הן היו חומות, לא לבנות עם כרבולת אדומה, כפי שהיו התרנגולות מזן לגהורן שהיא ונוחים גידלו בארה"ב.
סטרן ציין כי גידול תרנגולות היה עבודה מסריחה, מבולגנת ותובענית, ולפעמים הציפורים היו פחות חמודות ויותר אכזריות, אפילו קניבליסטיות. ובכל זאת, הגרינֶה עשו כמיטב יכולתם לגדל את התרנגולות – ויותר מכך, את הביצים הלבנות שלהן – עבור צרכני ניו יורק.
תרנגולת אחת, "שיאנית ביצים" בשם מגי א'ודיי, גנבה את אור הזרקורים, אך לא הביאה פרסום לקהילה. "מחוץ לדרום ג'רזי, אף אחד לא ידע על תפקידם כמגדלים, למרות שמילאו את שווקי ניו יורק", אמר שטרן
תרנגולת אחת, "שיאנית ביצים" בשם מגי א'ודיי (משחק מילים על הביטוי "an egg a day"), גנבה את אור הזרקורים כשהטילה ביצה מדי יום במהלך הריצה המדהימה שלה, שנמשכה 284 ימים, מ-1956 עד 1957. בעליה של מגי היה יהודי, אבל לא שורד שואה.
סטרן השווה בין הסיקור הנרחב של התרנגולת מגי לעומת תשומת הלב המועטה שניתנה ל"גרינֶה". "מחוץ לדרום ג'רזי, אף אחד לא ידע על תפקידם כמגדלים, למרות שבשלב מסוים, ביצי וינלנד המשובחות מילאו את השוק בניו יורק. הגרינֶה היו די בלתי נראים, אפילו שמגי אודיי קיבלה הרבה יחס מעיתונות".
בנוסף לתיעוד הגרינֶה כמגדלי תרנגולות, שטרן התעניין גם בעולמם החברתי והתרבותי הרחב יותר. הם יצרו מוסדות משלהם כמו ה"שטיבלאך" וה"לנדסמנשאפט", כשהאחרונים נודעו בזכות ההופעות הרבות להם נתנו חסות.
בעזרתם, הסביר סטרן, "כוכבי הבמה והקולנוע ביידיש, שהיו כעת פליטים, יכלו להופיע באולמות מלאים קהל שרכשו את כל הכרטיסים מראש". לדבריו, "זו הייתה קהילה יהודית חזקה מאוד, עם מעט מקבילות בכל מקום באמריקה באותה תקופה".
"זו הייתה קהילה יהודית חזקה מאוד, עם מעט מאוד מקבילות בכל מקום באמריקה באותה תקופה. הם יצרו מוסדות משלהם כמו ה'שטיבלאך' וה'לנדסמנשאפט', שנתן חסות למופעי תרבות של פליטים"
עם זאת, הוא ציין, "הייתה מערכת יחסים מורכבת בין הניצולים והקהילה היהודית הקיימת, שעדיין לא הרגישה בטוחה בזהותה האמריקאית. ולתוך זה הגיעו השורדים, עם המבטאים המצחיקים שלהם. הם (הקהילה הקיימת) הרגישו חוסר ביטחון והסתכלו מלמעלה על הניצולים".
מנגד, "לניצולים היה חוסר ביטחון משלהם ביחסים עם היהודים המבוססים יותר, והדפוס חזר על עצמו. יהודים גרמנים, ולאחר מכן ניצולים, נוטים לשמור על עצמם, מתרועעים בעיקר עם מינם. יהודים גרמנים עם יהודים גרמנים אחרים, ניצולים עם ניצולים אחרים שמדברים באותה שפה, מתפללים באותה צורה, חוו את אותן חוויות במהלך המלחמה".
במצב יחסים זה, למרבה האירוניה, נוצרו לפעמים יחסים חמים יותר בין ניצולים לבין לא-יהודים, אם כי היו גם מקרים של אנטישמיות, ציין שטרן.
חברויות בין-דתיות כללו את אלה בין ניצולים לקהילה האיטלקית-אמריקאית, כפי שהיה במקרה של מיילס לרמן, שמילא תפקיד מנהיגותי בקרן סיוע איטלקית-אמריקאית לטובת נאפולי בעקבות רעידת אדמה שם ב-1980.
בשלב זה כבר עזב לרמן מזמן את שורות מגדלי התרנגולות כדי להקים חברת נפט להסקה ביתית, ופיתח קריירה של איש עסקים ופילנתרופ בולט.
שטרן ציין כי הייתה מערכת יחסים מורכבת בין הניצולים והקהילה היהודית הקיימת משנות ה-30. למרבה האירוניה, נוצרו לפעמים יחסים חמים יותר בין ניצולים לבין לא-יהודים
מאמציו של לרמן להקמת מוזיאון השואה בארה"ב כללו גיבוש הסכמים עם מדינות קומוניסטיות מתפוררות כדי לאבטח חפצים ממחנות ריכוז – אפילו בקשה לשיער של אסירים. ב-1993 הוא לקח חלק בפתיחת המוזיאון, והנשיא דאז ביל קלינטון מינה אותו ליו"ר ממועצת המוזיאון.
לנוחים ולברוניה לא הייתה כמעט אותה רמת הצלחה. המחבר תוהה האם השקפתו של סבו על "חצי הכוס המלאה" הייתה לא מציאותית עבור המקצוע החדש שלו בארה"ב.
"אולי הוא היה אופטימי מדי", אמר סטרן. "זה היה חלק מהותי ממנו, ממי שהוא היה. הוא קצת התאכזב מהתסכול שחווה – איבד הכל, את המשפחה שלו, את העסק שהיה לו באירופה, והיה צריך להתחיל הכל מחדש. זה משותף לכל הניצולים. אני לא חושב שלמישהו מהם היה סיפור פשוט".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו