50 שנה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה – והטיפול השגרתי בשואה מיצה את עצמו: הוקרנו היומנים הקשים, נמסרו העדויות, נשפטו פושעי מלחמה במשפטי ראווה.

בפתח, ואולי כבר מעבר לו, גל ההתמודדות האומנותית והאינטלקטואלית עם השואה: "שואה" של קלוד לנצמן; "מלון טרמינוס" של מרסל אופולס; "גטו" של יהושע סובול; "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן; ובקרוב בעברית גם "מאוס" (הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר), אחת ההתייחסויות המקוריות והפרובוקטיביות מכולן, שאינה שוללת את השואה ואינה אנטישמית – השואה כקומיקס.

"מאוס" מאת ארט ספיגלמן, אומן קומיקס ניו־יורקי, הציב עם צאתו לאור לפני שנתיים, שיא אסתטי ויצירתי של התייחסות אומנותית לנושא כה מצמית. "מאוס: סיפורו של ניצול", מגולל את תלאותיה של משפחת ספיגלמן היהודית־פולנית, האב ולאדק והאם אניה, והקורות אותם מבורגנות מרופדת אל פתח מחנה המוות "מאוסשוויץ".

ספיגלמן, בן לניצולי שואה, מהבולטים בנציגי תרבות הקומיקס, צייר את היהודים כעכברים, את הנאצים כחתולים, הפולנים כחזירים והאמריקאים ככלבים. ספיגלמן מספר סיפור הישרדות מרגש בטכניקה של ציורי קומיקס בעלי מבנה קלאסי, תיבות וטקסט בבלונים.

אילוסטרציה: אדם קורא את הרומן הגרפי "מאוס" (צילום: Maro SIRANOSIAN / AFP)

הטינה העזה המעורבת בחמלה שחש ספיגלמן כלפי אביו, גיבור הספר, עושה את "מאוס" למסמך חזק, ישיר וקומוניקטיבי, שאינו נופל למלכודות שמאלץ ואינו מזייף או מייפה את השואה. הוריו של ספיגלמן שרדו את המחנות, אך יצאו מהם חלולים וקהים, מתים־חיים, שפנימיותם מהבהבת ואחר כבה.

שנים רבות מאוחר יותר, באמריקה, ביתם החדש, התאבדה אניה והשאירה את בנה חשוף לקשר קשה וסבוך עם אביו. קשר שהיה עינוי מתמשך, גיהנום דו־צדדי של האשמות הדדיות ואכזבות מרות. יחסיו של ספיגלמן עם אביו הם המוקד והלב של "מאוס".

הספר נקרא (כותרת משנה) "סיפורו של ניצול", ובסופו תוהה הקורא אם הניצול הוא ולאדק, העכבר המסתדר ששרד את השואה, או ארט, הבן, השורד את התאכזרות והתעללות אביו

הספר נקרא (כותרת משנה) "סיפורו של ניצול", ובסופו תוהה הקורא אם הניצול הוא ולאדק, העכבר המסתדר ששרד את השואה, או ארט, הבן, השורד את התאכזרות והתעללות אביו.

ולאדק של "מאוס" הוא עכבר מר נפש, אכזר ושפל, מלא רחמים עצמיים, מתוסבך ונמהר, המתעלל באשתו השנייה הכנועה ויורד לחיי בנו. רק כאשר הוא מעביר לבנו את סיפור המלחמה והצלתו, מתווסף פן אנושי לאישיותו הקשה. מסיפור העבר עולה אישיות אחרת, ולאדק האדם שהשואה שינתה את מהותו.

אומן הקומיקס ארט ספיגלמן בניו יורק, 19 בפברואר 2015 (צילום: Mark Sagliocco / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / Getty Images via AFP)

את סיפורו של אביו העלה ספיגלמן על הנייר כקומיקס, ובחיפושיו אחרי גרסה נוספת, היומן האישי שכתבה אימו כדי שביום מן הימים יימסר לו ולילדיו, הוא גילה כי אביו השמיד אותו. כך נשאר ספיגלמן עם גרסה אחת בלבד לסיפור, שחייבים להיות לו היבטים אחרים ממקור אמין יותר מוולאדק המעוות והממורמר.

בראשית הקריירה שלו כצייר קומיקס אוונגרדי, אושפז ספיגלמן בבית חולים לחולי נפש. ההסבר שהוא נוהג לתת, כאילו צריך מישהו מרקע כמו שלו לתת הסבר, קשור לחוויית סמים קשה במיוחד. עם שחרורו מבית החולים התאבדה אימו באופן ובתזמון שספיגלמן היה אמור למצוא אותה, אך איחר להגיע והחמיץ את הסצנה שתוכננה עבורו.

בתוך מסכת ההאשמות מכיר ספיגלמן באפשרות שאימו התאבדה בגלל אשפוזו, וכי מחלתו והתמוטטותו נגרמו בשל היותו מוצג חי של סינדרום בן הניצולים

בתוך מסכת ההאשמות מכיר ספיגלמן באפשרות שאימו התאבדה בגלל אשפוזו, וכי מחלתו והתמוטטותו נגרמו בשל היותו מוצג חי של סינדרום בן הניצולים. את הסבך הזה לא מצליח ספיגלמן להתיר, לא בחייו ולא ב"מאוס".

הוצאת הספרים כנרת זמורה־ביתן דביר (זב"מ) רכשה את זכויות התרגום של "מאוס" לעברית. ספיגלמן אישר את המכירה, אולי אפילו היה נלהב, והספר הלך לתרגום אצל יעקב רוטבליט.

יעקב רוטבליט, 2007 (צילום: משה שי/פלאש90)

החוזה עם ספיגלמן היה מסוג החוזים שמקשים על חייו של המו"ל, מה גם שפורמט הקומיקס אינו לחם חוקו של המתרגם, הגרפיקאי והקורא הישראלי. ספיגלמן דרש לאשר את התרגום העברי.

הוא עצמו אינו קורא עברית, לכן לקח את כתב היד בעברית אל מרצה ישראלית בניו־יורק, ויחד ניסחו טענה כי שפתו של ולאדק האב, על מוצאה הפולני־אידי המשובש והמסורס, לא שרדה בתרגום העברי. התרגום חזר לזב"מ לשיפוצים, עבר תיקונים – ואושר על ידי ספיגלמן.

לארט ספיגלמן, שאולי לא ידע ואולי לא טרח לגלות, יש שני בני דודים קרובים. אחד מהם, מנחם שפיגלמן מחולון, לא היה יכול לעמוד מנגד ולהניח ל"מאוס" לראות אור בעברית בצורתו המקורית

בזמן שבו היה "מאוס" המתורגם מוכן לרדת לדפוס, פרץ ממזוודה עלומה ומפתיעה איום על הוצאת הספר. לארט ספיגלמן, שאולי לא ידע ואולי לא טרח לגלות, יש שני בני דודים קרובים. אחד מהם, מנחם שפיגלמן מחולון, לא היה יכול לעמוד מנגד ולהניח ל"מאוס" לראות אור בעברית בצורתו המקורית.

בן דוד אוסטרלי, מילוש ספיגלמן שמו, קרא את "מאוס" באנגלית, נזדעק והתריע על קיומו בפני מנחם שפיגלמן. בספטמבר 87', במכתב בן חמישה עמודים, למד ארט ספיגלמן על קיומו של בן דודו הישראלי. במקום להושיט לו יד לשלום, נופף שפיגלמן אצבע מוכיחה ורועדת מזעם תחת אפו של ספיגלמן.

עטיפת הספר "מאוס" (צילום: Maro SIRANOSIAN / AFP)

מנחם שפיגלמן הוא בנם של פסח שפיגלמן, שנספה בשואה, ושוולאדק מוסר עליו עדות חמה וחיובית, ושל חסקל ספיגלמן, אחיו של פסח, שאימץ אותו בסוף המלחמה. תארו לעצמכם את הרגשתו של ספיגלמן בניו יורק, המקבל במכתב מפורט אחד שני בני דודים ועדויות חדשות על דודים שעליהם כתב על סמך גרסה אחת.

במכתבו דילג שפיגלמן על נימוסים ודרישות שלום והגיע לקובלנתו רבת הסעיפים. עיקר כעסו של שפיגלמן יוצא על העובדה כי חסקל ספיגלמן מוצג ב"מאוס" כקאפו יהודי, משתף פעולה עם הנאצים ומציל יהודים עבור בצע כסף.

"כיצד אתה מעז", כתב שפיגלמן לבן דודו, "לבסס האשמות נוראות כאלה על מקור אחד, ולפיו להשמיץ את אבותיי? אינני יודע אם דבריו של אביך יצאו ממוח סנילי, או מפיו של שקרן"

"כיצד אתה מעז", כתב שפיגלמן לבן דודו, "לבסס האשמות נוראות כאלה על מקור אחד, ולפיו להשמיץ את אבותיי? אינני יודע אם דבריו של אביך יצאו ממוח סנילי, או מפיו של שקרן מרושע".

בפירוט רחב ובתשומת לב רבה, המשיך שפיגלמן וסתר את העובדות ההיסטוריות כפי שהן מופיעות ב"מאוס". האב פסח מעולם לא היה שוטר יהודי; חסקל שרד את אושוויץ, את מצעד המוות של מטהאוזן, חזר לפולין ב־1946, עמד למשפט באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים – וזוכה מכל ההאשמות נגדו.

מבט על מחנה ההשמדה אושוויץ, פולין, 19 בספטמבר 2021 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

כשהוא רועד מכעס, אך מנסה לשמור על טון תרבותי, קיווה שפיגלמן כי הדיבה שהוצאה על אבותיו, בתום לב הוצאה, וספיגלמן הוטעה על ידי אביו החולה וכי ניתן עדיין לתקן את הנזק והעוול שנגרמו. שפיגלמן דרש כי בספר השני בסדרת "מאוס" יתנצל ספיגלמן על העובדות המשובשות בחלק הראשון, וכי ההתנצלות תופיע בעיתונו של ספיגלמן "רו" ("RAW"), ו"בעיתון רציני נוסף".

כמו כן, בכל מהדורה נוספת או בתרגום חדש לשפה זרה, יערוך ספיגלמן את התיקונים המתבקשים בגוף הטקסט על סמך העובדות החדשות שהובאו לידיעתו. משך חצי שנה ניהלו בני הדודים התכתבות אינטנסיבית, שנעה לעיתים מנימוסים פולניים לחשיפת שיניים זועמת ולמתיחת שרירים משפטית. משך כל התקופה היו ההוצאה בארץ והסוכן הספרותי האמריקאי, עדים משתאים נוכח חילופי הדברים הקשים.

הוא שמח כי גילה בני משפחה חדשים. הוא ידע כי לכל סיפור יש כמה גרסאות, ומכיוון שטיפולו באביו הוא המחמיר מכול, לא ראה סיבה להקל עם האחרים

לפעמים נחלצו לתווך ולפשר ולפתור את הדילמה לפני הידרדרותה לערכאות משפטיות. בעוד ששפיגלמן היה מונע מכוח חובה מוסרית עמוקה, היסטורית ואישית, ולא הירפה לרגע מעמדותיו ומאמיתותיו, תרגל ספיגלמן גישות שונות, מאפולוגטיקה ועד פסיכולוגיה, כשהוא מנסה לצמצם את הנזק ואת הצורך לערוך תיקונים עקרוניים וטכניים ביצירתו.

הוא שמח כי גילה בני משפחה חדשים. הוא ידע כי לכל סיפור יש כמה גרסאות, ומכיוון שטיפולו באביו הוא המחמיר מכול, לא ראה סיבה להקל עם האחרים. ספיגלמן לא חזר בו מהעובדות כפי שנמסרו לו.

אומן הקומיקס ארט ספיגלמן בתערוכה המציגה את יצירותיו בפריז, 20 במרץ 2012 (צילום: BERTRAND LANGLOIS / AFP)

הוא הסביר אותן: "חסקל היה בעמדה נוחה לעזור ליהודים אחדים בגלל היחסים שפיתח עם הנאצים. כמובן שתפקיד השוטר היהודי הוא פולמוסי ובעייתי. אחרי שמונה שנות כתיבה וציור, אינני יכול לעבור על הספר ולהכינו מחדש. אני להוט להשתמש במידע שהבאת לרשותי בספר הבא. אני מבקש לברר האם אתה מעוניין שאשתמש בכל העובדות שמסרת לי, האם אני יכול לצטט אותן".

תגובתו של ספיגלמן במשפט אחד: "מאוס" הוא תהליך, ובהמשכו אהיה מוכן לשלב את שפיגלמן כדמות המוסרת גירסה שונה.

ההתכתבות בין ארט ספיגלמן מרחוב גרין, ניו יורק, ובין מנחם שפיגלמן מרחוב אלופי צה"ל, חולון, היא התכתבות קשה ונוקבת בין קרובי משפחה המייצגים שתי תרבויות שונות – זו שהשואה שלה היא ערך אבסטרקטי, שהוא נושא להתמודדות אינטלקטואלית, ובין זו שהשואה שלה היא יחידת זמן מתמשכת המשנה צורות ומצבי צבירה, אך אינה מרפה לעולם.

"העניין הוא שאני לא מספר, ואני לא יכול לספר, מה בדיוק קרה שם, כי לא הייתי שם. כל מה שאני יכול לספר זה מה שאני מבין ממה שאבי סיפר לי, וממה שהצלחתי לחבר לסיפור אחד"

מצדו, ואולי כדי להגדיר את עמדתו, השתמש ספיגלמן לפעמים בנייר מכתבים אישי ועליו מודפס צלב קרס גדול ובתוכו עכברים, מוטיב מצויר מ"מאוס". ואילו מנחם שפיגלמן, בקפדנות ובנוקדנות של מי שיצא למשימת חייו, כופף את ידיו המציירות של ספיגלמן, נקודה אחר נקודה, עד שאישר את פרסומה בעברית של גירסת "מאוס" המשופצת, זו שלא תמיט עליו שואה חדשה.

"לו הייתי יודע שהוא קיים, הייתי מדבר איתו בעצמי במהלך התחקיר המקיף שעשיתי", אמר ספיגלמן. "היה לבן הדוד הזה דוד שהיה שוטר יהודי, והוא כעס על האופן בו תיארתי אותו. אבל העניין הוא שאני לא מספר, ואני לא יכול לספר, מה בדיוק קרה שם, כי לא הייתי שם. כל מה שאני יכול לספר זה מה שאני מבין ממה שאבי סיפר לי, וממה שהצלחתי לחבר לסיפור אחד.

הרומן הגרפי "מאוס" בחנות ספרים בניו יורק, 25 בספטמבר 2022 (צילום: AP Photo/Ted Shaffrey)

"השאלה של הזיכרון והבעיה של מה באמת קרה שם, הן מרכזיות ביותר. העניין הזה אפשר לי לטפל בשאלות האלה באופן הרבה יותר אקטיבי, ועל זה אני אסיר תודה לו. להוצאה בישראל תהיה בעיה עם הספר השני, מפני שבו אני אטפל בטעות, שלצערי הייתי חייב לתקן בתרגום לעברית מחשש לתביעה משפטית. נראה איך הם ייצאו מזה".

וכמו לא נגמרו בעיותיה של זב"מ, צף ועלה ספיגלמן ב"ווילג' ווייס" (6 ביוני, 89'), לכבוד החסות המכובדת שנתנה הוצאת פינגווין למגזין של ספיגלמן: הוא רואה אור החודש במהדורה מיוחדת בת 200 עמודים, כולל 40 עמודים מ"מאוס".

"האירוניה גדולה במיוחד", כותב ספיגלמן, "כי עכשיו יש שם פלסטינים עם חלום לאומי גיאופוליטי משלהם, והם דורשים את הפינה שלהם בגטו"

לפי נסיבות הצגתו של ספיגלמן ב"ווייס", רואה בו השבועון הניו־יורקי את אחד מטובי בניו. ספיגלמן, האוונגרדיסט, האינטלקטואל השמאלן, מתיישב עם הדימוי העצמי של ה"ווייס". ספיגלמן הכותב ב"ווייס" אינו מטורף על הפתרון לבעיה היהודית שנקרא ישראל. ספיגלמן מרחיב את עיסוקו מעבר לגבולות השואה ועובר לאמירות בעניין ישראל וציונות.

ההימור על ספיגלמן בעברית הוא יותר מכפול. קומיקס אינו ז'אנר מקובל כאן, ודאי לא בתפוצה גדולה; שואה לעולם תיתפס כמשהו גדול מהחיים, ישות המצמיתה כל התייחסות מקורית. ומעבר לשני מכשולים אלה קיים ספיגלמן, האיש והיוצר, שמתוך החממה השמאלנית והאנטי־ישראלית של ה"ווילג' ווייס", הוא מגדיר את סלידתו מהפתרון של הניצולים.

ארט ספיגלמן בטקס פרס הספר הלאומי בניו יורק, 16 בנובמבר 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

"האירוניה גדולה במיוחד", כותב ספיגלמן, "כי עכשיו יש שם פלסטינים עם חלום לאומי גיאופוליטי משלהם, והם דורשים את הפינה שלהם בגטו. האם במידה שיזכו באותה פינה, ידרוש ג'ורג' חבש פרוסה נפרדת מאותה פיסת אדמה קטנה, כדי לממש את החלום הלאומי שלו?

"האם כל חדר בכל בית חייב להפוך לאומה, לפני שניתן יהיה לעשות סדר במבנה החברתי העולמי? במקום לשנוא יהודים, שונא כעת העולם ציונים.

"כמובן שיש אנטי־ציונים שאינם אנטישמיים בהכרח. רבנים חסידיים, לדוגמה… ואולי אני. אני אינני אנטי־ציוני. לדעתי, עדיין לא נמצא פתרון לבעיה היהודית. אולי הייתה ישראל צעד בכיוון הלא נכון"

"כמובן שיש אנטי־ציונים שאינם אנטישמיים בהכרח. רבנים חסידיים, לדוגמה… ואולי אני. אני אינני אנטי־ציוני. לדעתי, עדיין לא נמצא פתרון לבעיה היהודית. אולי הייתה ישראל צעד בכיוון הלא נכון, תשובה מיידית להרגיע את מצפון העולם אחרי השואה, תשובה לא מדויקת, שאיננה מצליחה להתמודד עם הדילמות החשובות שעלו באושוויץ.

"עבורי, דמותו הרומנטית של היהודי שונה מהצבר הכובש לבוש החאקי, השותל עצים במדבר עם רובה על כתפו. אני מאמין ביהודי החיוור, הקוסמופוליטי, החצי מתבולל, הלא־שייך, תמיד על סף מנוסה, ללא מקום להימלט אליו, המשתוקק לצדק, מכיוון שזה יהפוך את העולם למקום בטוח יותר לחיות בו, ושם הוא יהיה תלוי בתרבותו בלבד.

האקים ג'פריס, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים האמריקאי, מציג עותק של "מאוס" אחרי שזה נאסר ללימוד בבתי ספר בטנסי, 24 במרץ 2023 (צילום: Kevin Dietsch / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / Getty Images via AFP)

"אחרי השואה כולנו יהודים, כולל ג'ורג' בוש, דן קווייל, יאסר ערפאת ואפילו יצחק שמיר. התפקיד שלנו הוא לשכנע אותם בזאת".

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1989