לאחרונה אישרו מוסדות התכנון הקלות להקמת ממ"דים. אבל בכפרים הבדואים הלא-מוכרים הדבר לא תקף, למרות שהסיכוי להיהרג מרקטה כבדואי גבוה פי 2,200 מהסיכוי של כלל הישראלים.

*  *  *

הליכי תכנון ובנייה הם לרוב עניין משעמם ואפור, אך בימים הללו הם גם עניין של חיים ומוות. בהיעדר יכולת לבנות מקלטים וממ"דים, תושבים בדואים-ערבים בנגב חשופים לסכנת מוות מרקטות באזורי הנגב הקרובים לעזה.

הליכי תכנון ובנייה הם לרוב עניין משעמם ואפור, אך בימים הללו הם גם עניין של חיים ומוות. בהיעדר יכולת לבנות מקלטים וממ"דים, תושבים בדואים-ערבים בנגב חשופים לסכנת מוות מרקטות באזורי הנגב הקרובים לעזה

הבדואים ספונים במבנים העשויים לרוב מפחונים או בנייה קלה אחרת, חיים אפילו ללא אזעקות שיתריעו מפני רקטות משוגרות, ואפילו קליטה סלולרית אין עבור יישומי התראה למכשירים הניידים.

למעשה, ממצאים רבים מעידים כי ספק אם אזורים אלו מכוסים הגנתית על ידי כיפת ברזל, כי הם נחשבים ל"שטחים פתוחים" שאין, כביכול, טעם לבזבז טיל יקר על מנת להגן עליהם. אך למעשה חיים שם בני אדם, אזרחים כמו כולנו.

והתוצאה הטרגית היא 7 הרוגים מקרבם, כשליש מכלל ההרוגים מרקטות. למעשה, לפי תחקיר שערכה המועצה המקומית לכפרים הלא מוכרים, הסיכוי של בדואי בנגב להיהרג מרקטה גבוה פי 2,200 מכל אזרח אחר. יש לציין כי המצב בכפרים הבדואים המוכרים לא טוב בהרבה.

לרגע קט, התקופה האפלה שהביא איתו היום הארור של ה-7.10 נדמתה ככזו שלכל הפחות טומנת בחובה פוטנציאל לשותפות גורל. זה נדמה כרגע שיכול לשנות את יחס המדינה לאזרחיה הערבים-פלסטינים. כך למשל, היה ברור כי גם בדואים מהדרום ועוד אזרחים ערבים נמנו על קורבנות הטבח שביצע החמאס ועל החטופים.

אבל האידיליה הפוטנציאלית הזו לא התבטאה בהתפכחות של מדינת ישראל מאג'נדת הגזענות והאפלייה: אפילו בתחום של הזכות לחיים ראינו זלזול משווע באזרחים הבדואים.

בכפרים כה פגיעים, מבוססים בנייה קלה – לא הוצבו אזעקות, ומיגוניות חולקו במשורה ובעיכוב רב. כשכבר חולקו – לרוב היה מדובר במיגוניות לא איכותיות מספיק הנותנות מענה חלקי בלבד, והמיגוניות לא נפרשו באופן המאפשר הגנה ראויה לכלל הכפר.

לכן, לאור ההחלטה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה להרחיב תוכנית המאפשרת מסלול מהיר להקמת ממ"דים בכל רחבי הארץ – ראוי שגם ביחס לבדואים בכפרים הלא מוכרים תתגלה גמישות והבנה כי הצלת חיים קודמת לכל דבר אחר.

למעשה, ממצאים רבים מעידים כי ספק אם אזורים אלו מכוסים הגנתית על ידי כיפת ברזל, כי הם נחשבים ל"שטחים פתוחים" שאין, כביכול, טעם לבזבז טיל יקר להגנתם. אך למעשה, חיים שם בני אדם כמונו

היה ראוי לשים בצד, לעת עתה, את המחלוקת סביב הסוגיות התכנוניות והחוקיות הנוגעות לכפרים הלא מוכרים ולהתייחס להיבט הפשוט – מקלט שנבנה כעת הוא אמצעי להצלת חיים, כמענה למלחמה ואיום רקטי, ואין בנייתו קשורה למחלוקת הגדולה, שעוד נגיע אליה, בדבר הכרה בכפרים. במילים אחרות, גם מי שלצערנו חושב שלא ראוי להכיר בכפרים, אמור לתמוך בהצבת אמצעים מצילי חיים בהם בעת סכנה.

כמובן, לא זה המקרה: הבדואים ממשיכים לסבול מסכנה מוגברת מירי רקטי. אנו, באמנסטי אינטרנשיונל ישראל, בשותפות עם עוד ארגונים העוסקים בזכויות הבדואים כגון המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב ופורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, קוראים לאזרחי ישראל היהודים לגלות סולידריות עם עמיתיהם הבדואים ולדרוש מהממשלה לשים חיי אדם לפני תהליכי תכנון או מחלוקות.

ד"ר יריב מוהר הינו סוציולוג שעוסק בפעולה קולקטיבית, אלימות פוליטית וטרור, ומשמש כמנהל התכניות בארגון אמנסטי אינטרנשיונל ישראל.