הכיבוש - רע, אבל לא בהכרח לא חוקי

עימות בין כוחות צה"ל ומפגינים פלסטיניים ביטא שליד חברון, 9 ביולי 2021 (צילום: Wissam Hashlamon/Flash90)
Wissam Hashlamon/Flash90
עימות בין כוחות צה"ל ומפגינים פלסטיניים ביטא שליד חברון, 9 ביולי 2021

בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בילה זה עתה שבוע בבחינת סוגיית חוקיות הנוכחות הישראלית בגדה המערבית ובירושלים.

ההכרעה, שתגיע בעוד חודשים מספר, עשוייה לשקף אמת מפתיעה: העולם מבועת מהקטל במלחמה, אבל בסופו של דבר ברובו שותף להתנגדות להמשך שלטון חמאס ולכן בית הדין לא ממש החמיר עם ישראל בדיוניו על עזה. מה שהקהיליה הבינלאומית באמת רוצה זה לפתור את הפלונטר בגדה המערבית.

את ישראל, הגדה המערבית ועזה ניתן היה לראות במקור כיישות אחת: פיסת אדמה אנכית בין נהר הירדן (בקושי נחל) לבין הים התיכון (יותר כמו אוקיינוס קטן), כ-400 ק"מ מצפון לדרום, וממוצע של 50 ק"מ לרוחב, בנדיבות.

את ישראל, הגדה המערבית ועזה ניתן היה לראות במקור כיישות אחת: פיסת אדמה אנכית בין נהר הירדן לבין הים התיכון, כ-400 ק"מ מצפון לדרום, וממוצע של 50 ק"מ לרוחב, בנדיבות

מקום די קטן בעל ערך גדול, בגלל מיקומו בצומת של נתיבי מסחר היסטוריים, אתרי הקודש של הדתות המונותאיסטיות, וטבע לא רע. היא נשלטה כיישות אחת על ידי הבריטים, ולפני זה העות'מאנים.

ב-1947, מועצת הביטחון של האו"ם הציעה מפה המחלקת את האזור למדינה יהודית ומדינה ערבית (שוב, לא נקראת "פלסטינית"). היהודים קיבלו את זה; הערבים לא. כך או כך, לאסיפה הכללית אין תוקף של חוק.

היהודים הכריזו על מדינת ישראל במאי 1948 עם עזיבת הבריטים, מדינות ערב פלשו וישראל שיפרה גבולותיה. ירדן השתלטה על האזור ההררי בחלק המזרחי המרכזי של ארץ הקודש, וזה הפך ל"גדה המערבית" (של נהר הירדן).

מצרים כבשה רסיס של חוף הים הרציף עם סיני – והרי רצועת עזה. הגבולות שלפני 1967 בין ישראל לבין שני האזורים הללו, שרבים מקדשים כ"אדמה פלסטינית", הם פשוט קווי הפסקת האש של 1949. הם לא קשורים לשום חוק.

ירדן ניסתה לספח את הגדה המערבית, והעניקה אזרחות לכולם. אבל רוב המדינות הערביות, סירבו לרוב להעניק ל"פלסטינים" אזרחות; בלבנון מונעים עד היום מצאצאיהם (ילידי לבנון דור שני ושלישי) הזדמנויות בסיסיות מחינוך ועד תעסוקה.

ישראל השתלטה על שני האזורים במלחמת 1967. מכאן ה"כיבוש". באופן כללי, כיבוש מתייחס לתפיסה על ידי מדינה אחת של אדמות ממדינה אחרת, כאשר הגבולות ביניהן היו מקובלים באופן נרחב – נניח, על ידי האומות המאוחדות או אמנות בינלאומיות. ישראל טוענת שבאין מדינה אחרת – השטחים "שנויים במחלוקת". האם יש חוק שאומר אחרת?

מצרים כבשה רסיס מחוף הים הרציף עם סיני – והרי רצועת עזה. הגבולות שלפני 1967 בין ישראל לשני האזורים הללו, שרבים מקדשים כ"אדמה פלסטינית", הם פשוט קווי הפסקת האש של 1949. הם לא קשורים לשום חוק

בשלב זה, מועצת הביטחון של האו"ם נחשבת לגוף שלהכרעותיו יש סוג של תוקף חוקי. החלטת 242 (ו-338, כמה שנים מאוחר יותר) קוראת אמנם לישראל לסגת "משטחים" שתפסה, אבל נמנעת מלומר "השטחים". העדר ה' הידיעה אינו מקרי: זה בא לשמור על גמישות ולהימנע מביסוס קווי 1949 כמוחלטים וקבועים. יש סיבה מדוע הייתה הבנה מסוימת לתביעות הפוטנציאליות של ישראל על חלק מהגדה המערבית: קווי שביתת הנשק מותירים את ישראל ברוחב של פחות מ-20 ק"מ בחלקה הצר ביותר, וזו בעיה עם אויבים זועמים כמו שיש לישראל.

ישראל סיפחה את חלקה המזרחי של ירושלים, שהוא בעצם ליבה של הגדה המערבית, ומאז מילאה אותו בשכונות יהודיות, עד כדי כך שקשה לחשוב על חלוקה מחודשת. יש כיום יותר יהודים מאשר ערבים בחלק ה"כבוש" והמסופח של ירושלים. הסיפוח השנוי במחלוקת הוא החוק הראשון בכל הסיפור הזה – חוק ישראלי. אבל כמעט אף מדינות בעולם לא הכירו בכך. אז זה חוק די קלוש.

ישראל לא סיפחה את שאר חלקי הגדה המערבית, שהם הרוב המכריע של השטח. סיפוח היה מחייב להציע לתושבים הערבים (סליחה, הפלסטינים) אזרחות (אם ישראל רוצה להישאר דמוקרטיה) – והיא הרי אינה חפצה במיליונים אלה כאזרחים.

עם זאת, היא בנתה עיירות ליהודים ברחבי השטח. זה מוזר, שכן ישראל בונה (על פי חוקיה עצמה) על אדמה זרה. יתרה מכך, מכיוון שלמתנחלים הישראלים יש אזרחות ישראלית ולשכניהם הפלסטינים הסמוכים מאוד אין, זה נראה כמו גרסת של אפרטהייד. לא בדיוק, מכיוון שזה לא מבוסס גזע; אבל עבור רבים, קרוב מספיק.

קשה מאוד להגן על הסידור הזה. אחרי 56 שנה הוא מערער קשות את תביעתה של ישראל להיחשב דמוקרטיה. אבל האם זה לא חוקי לפי החוק הבינלאומי? העולם מלא במשטרים לא דמוקרטיים כמו אלה בסין וברוסיה וברוב המזרח התיכון, ובית הדין הבינלאומי לא קבע שהם בלתי חוקיים. אז לא, זה לא עבירה על החוק.

בשלב זה, מועצת הביטחון של האו"ם נחשבת לגוף שלהכרעותיו יש סוג של תוקף חוקי. החלטת 242 (ו-338 בהמשך) קוראת אמנם לישראל לסגת "משטחים" שתפסה, אך נמנעת מלומר "השטחים" – שמטה לא מקרית

רוב חצי מיליון המתיישבים היהודים חיים ביישובים קרובים מאוד לגבול הישן – כך שתיקון פשוט למדי (ככל הנראה לצד פיצוי במקומות אחרים) יוכל לשלב אותם בישראל; אבל בערך חמישית חיים עמוק בתוך השטח, וחלקם רדיקלים, והם הבעיה. יתרה מכך, המתנחלים פגיעים והמאמץ להגן עליהם מפני הפלסטינים הזועמים מובל לקטל הדדי, הופך את צה"ל למשטרה קצת קלגסית, והעסק מדמם ומכוער. אבל האם כל זה לא חוקי?

אם כן, אי-החוקיות נובעת מסעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, שגם נחשבת לסלע של "המשפט הבינלאומי". היא אוסרת להעביר אוכלוסייה של כובש לאדמות כבושות – וזה נראה רע. אך כאמור ישראל מכנה את השטח "שנוי במחלוקת", והחלטה 242 רומזת למשהו דומה. משפטנים בינלאומיים חלוקים אף הם. המצב החוקי לא ברור.

ב-1994 חתמו ישראל ואש"ף על הסכם להקמת אוטונומיה בשם "הרשות הפלסטינית" בחלקים מהגדה המערבית ועזה, ואף שרטטו מפה שיצרה גוש לא רציף של אזורי A (בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית – למעט כאשר ישראל מרגישה שהיא חייבת להיכנס), אזורי B  (שליטה משותפת) ושטחי C שעדיין "כבושים" על ידי ישראל.

זה היה אמור להימשך חמש שנים עד להסכם קבע. הצדדים לא הסכימו על מעמד סופי, וההסכמים  פגו במאי 1999. אלא שהסידור עדיין קיים. "הסכמי אוסלו" הופרו בשל אי השגת הסכם סופי; הם הופרו שוב כאשר כולם הסכימו להאריך את העניין באופן לא רשמי. אבל הם לא חוק בינלאומי.

אי-החוקיות נובעת מסעיף 49 לאמנת ג'נבה ה-4, שנחשבת לסלע של "המשפט הבינל'" ואוסרת להעביר אוכלוסייה של כובש לאדמות כבושות – וזה נראה רע. אך ישראל מכנה את השטח "שנוי במחלוקת"

התקוממות פלסטינית קטלנית פרצה בסוף שנת 2000, וישראל בנתה מחסום ביטחוני אדיר שנגס בכמה אחוזים מהגדה המערבית, ובזאת ניכסה איכשהו לעצמה את רוב המתנחלים. בית הדין בהאג גינה את המהלך הזה בפסיקה חסרת שיניים בשנת 2004 – אולם המחסום, תוך ניתוק חקלאים פלסטינים רבים משדותיהם, הציל חיים.

ישראל הוציאה את כל המתנחלים והחיילים מעזה ב-2005, והפרה שוב את רוח הסכם אוסלו, מכיוון שזה היה חד-צדדי. עם זאת, שום חוקים לא נעברו.

חמאס השתלט על הרצועה בכוח בשנת 2007. הארגון נשבע להשמיד את ישראל, התנגד להסכמי אוסלו, ומנסה שנים להנציח את המלחמה באמצעות טרור. הוא השתמש בעזה כבסיס לשיגור טילים ושאר התגרויות בישראל, וכידוע פלש ורצח 1,200 אנשים ב-7 באוקטובר אשתקד. זו הייתה הפרה חמורה של החוק הבינלאומי, אבל בית הדין הבינלאומי לא בוחן אותה, שכן חמאס אינה מדינה.

מי שיאמר ליהודים שנוכחותם בגדה המערבית אינה חוקית יתבקש להציע ערבויות שחמאס לא ישתלט גם על השטח הזה, ומשם יתקוף את מרכז הארץ. האם רוסיה יכולה לספק ערבות כזו? אם לא, ישראלים עשויים לייעץ לרוסים לבחון את חוקיות כיבוש דונבאס.

חמאס השתמש בעזה כבסיס לשיגור טילים והתגרויות בישראל, פלש ורצח 1,200 אנשים ב-7 באוקטובר אשתקד. זו הייתה הפרה חמורה של החוק הבינל', אבל ביה"ד הבינל' לא בוחן אותה, שכן חמאס אינה מדינה

לדעתי, ישראל צריכה לעשות הכל כדי להביא לחלוקה, גם אם היא חד-צדדית. חיים בארץ הקודש, או פלסטין ההיסטורית, 15 מיליון איש, מחציתם יהודים. בלי חלוקה אין מדינה יהודית. בהיעדר חלוקה, בלי אזרוח הפלסטינים אין דמוקרטיה. בלי דמוקרטיה לא יהיה שלום או שגשוג. הטריק הזול של אי-הסיפוח הגדה לא מרשים אותי במיוחד. ההתנחלויות בגדה יוצרות מצב מחפיר שבו ליהודים ולערבים, במה שנראה ומרגיש כמו טריטוריה אחת, אין שוויון זכויות, וזה לא יכול להימשך.

אם ישראל הייתה מספחת את השטח ומציעה אזרוח לערבים – האם זה היה בלתי חוקי? ממש לא. אבל זה היה גם סופה של מדינת היהודים. אם הפלסטינים היו חכמים הם היו דורשים את זה עכשיו.

המצב הנוכחי אינו בר קיימא, לא הוגן כלפי הפלסטינים ולא חכם עבור הישראלים הציונים. אבל סוגיית החוקיות נראית שטות.

איך להתקדם? ישראל, מדינות ערב והעולם כולו צריכות להתאחד כדי לרסק את סרבני חמאס, להביא תוכנית המציעה לפלסטינים משהו אמיתי וטוב, ולספק לישראלים את תחושת הביטחון המאפשרת להם לצאת מרוב הגדה. מדובר בקצת צדק, פרקטיקה וביטחון, לא בחוקיות.

לאף אומה אין זכויות טבעיות על אדמה מסוימת. אין "אדמה פלסטינית" או "אדמה ישראלית" או "אדמה צרפתית". יש רק מצב אובייקטיבי. מהלך כל ההיסטוריה נבע ממסעות כיבוש ומשאים ומתנים ואלימות ועסקאות אפלות פחות או יותר שהביאו תחושת צדק לחלק מהאנשים, ואת ההיפך לרבים אחרים.

אם ישראל הייתה מספחת את השטח ומציעה אזרוח לערבים – האם זה היה בלתי חוקי? ממש לא. אבל זה היה גם סופה של מדינת היהודים. אם הפלסטינים היו חכמים הם היו דורשים את זה עכשיו

אין גם ילידים אמיתיים בשום מקום מלבד אפריקה; ההיסטוריה האנושית היא סיפור של הגירה. אז לכל הבורים והתמהונים האובססיביים לזכויות ולדה-קולוניזציה אני מציע לפתוח ספר היסטוריה, עד כמה שזה נשמע לא אופנתי.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
בהנחה שכל הטענות נכונות, נראה שבפועל זה לא מקדם אותנו לפתרון שכן הסכסוך הוא בין השאר בין נראטיבים מנוגדים ובין אמונות דתיות "המתחרות על האמת". יתר על כן, וביתר שכנוע אחרי 7 באוקטובר, בא... המשך קריאה

בהנחה שכל הטענות נכונות, נראה שבפועל זה לא מקדם אותנו לפתרון שכן הסכסוך הוא בין השאר בין נראטיבים מנוגדים ובין אמונות דתיות "המתחרות על האמת". יתר על כן, וביתר שכנוע אחרי 7 באוקטובר, באמונה שאת ישראל ניתן לנצח.

עוד 1,384 מילים ו-1 תגובות
סגירה