יום האישה הבינלאומי שחל השבוע ב-8 במרץ, כונה בעבר "יום הפועלת הבינלאומי" וצוין לראשונה בארה"ב ב-1909, לזכר שביתת איגוד נשים שהתקיימה שנה קודם לכן.

גולדה מאיר, מי שהייתה גם ראש מדינה האישה הראשונה בעולם המערבי, והשלישית בעולם, התפרסמה עם "המטבח" או "המטבחון" שהיה המטבח שלה, בביתה, ושימש להתייעצויות בדרך כלל במוצאי שבת לקראת ישיבת הממשלה למחרת.

גולדה מאיר, שהייתה גם ראש מדינה האישה הראשונה בעולם המערבי, והשלישית בעולם, התפרסמה עם "המטבח" או "המטבחון" בביתה, ושימש להתייעצויות, בד"כ במוצ"ש לקראת ישיבת הממשלה למחרת

למעשה, הביטוי השוביניסטי כי מקומה של האישה במטבח, הפך אצל גולדה מאיר לסמל של כוח תחת הנהגתה של אישה, ומאז הוא הפך לביטוי שגור של פורום בכירים ויועצים הפועלים לצד הממשלה לצורך גיבוש החלטות חשובות בנושאים ביטחוניים, כלכליים או מדיניים.

עם עלייתם לארץ ישראל ב-1921 מארצות הברית, גולדה ובעלה מוריס מאירסון הצטרפו לקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל. כאשר הגיע תורה של גולדה לעבוד במטבח, כפי שהיא סיפרה לימים, היא דווקא שמחה, לתימהון כולם, "עכשיו אוכל באמת לעשות משהו בנוגע לאוכל האיום".

באותם ימים, נשות הקיבוץ שנאו לעבוד במטבח – לא מפני שזו הייתה עבודה קשה אלא מפני שהן ראו בה השפלה. גולדה אמרה כי נשות הקיבוץ לא נאבקו למען שוויון בזכויות אלא למען שוויון בחובות. הן רצו שיתנו להן כל עבודה שנותנים לחבריהם הגברים – סלילת כבישים, עידור בשדות, בניית בתים, או תפקידי שמירה – ושלא יתייחסו אליהן כאילו הן שונות וממילא נידונות לעבודת המטבח.

גולדה עצמה לא ראתה פסול גם בעבודת המטבח. "מדוע זה כל כך הרבה יותר טוב", היא שאלה את חברותיה ששקעו בעצבות או געשו בשל העבודה במטבח, "לעבוד באסם ולהאכיל את הפרות מאשר לעבוד במטבח ולהאכיל את החברים שלכן?".

למרות הקושי והעמל, גולדה הייתה מאושרת בקיבוץ, ואף השתלבה בהנהגתו ואולם, מוריס בעלה לא רק שלא מצא עצמו בקיבוץ אלא הוא גם חלה במשך כמה שבועות ובהמלצת רופא, הזוג נאלץ לעזוב את החיים בקיבוץ בעמק לאחר כשנתיים וחצי לטובת חיים בעיר.

הביטוי השוביניסטי כי מקום האישה במטבח, הפך אצל גולדה לסמל כוח תחת הנהגת אישה, והפך לביטוי שגור של פורום בכירים הפועלים לצד הממשלה לגיבוש החלטות חשובות בנושאים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים

גולדה המשיכה בפעילות הציבורית שלה ומהר מאוד מצאה עצמה כחלק מהנהגת היישוב ולאחר מכן בהנהגת המדינה. תחילה כיו"ר מועצת הפועלות (גלגולה הראשון של תנועת נעמת), שליחת היישוב והמדינה הצעירה לגיוס כספים בחוץ לארץ, צירת ישראל במוסקבה, שרת עבודה, שרת חוץ וראש ממשלה.

גולדה לא התפעלה מפמיניזם מהסוג שמביא לידי שריפת חזיות או שנאת גברים, כפי שכתבה, אלא מפמיניזם קונסטרוקטיבי. גולדה הוקירה את נשות תנועת העבודה – עדה מימון, בבה אידלסון, רחל ינאית בן צבי ואחרות שבלטו גם במנהיגותן וגם העניקו לנשים רבות הכשרות מעשיות וידיעות עיוניות שאפשרו להן לעשות את חלקן ואף יותר מזה בעבודה. לדעת גולדה, סוג זה של פמיניזם קונסטרוקטיבי הוא הרבה יותר חשוב מן השאלה מי מטאטא את הבית או מי עורך את השולחן.

גולדה חלקה את מחשבותיה בספרה "חיי" לגבי מעמד הנשים וטענה כי לנשים צריך להתייחס כשוות בערכן לגברים בכל המובנים. אבל, כמו שנכון לעם היהודי, כתבה גולדה, אין הן צריכות להיות טובות יותר מכל האחרים כדי לחיות כמו בני אדם או להרגיש שהן צריכות לעשות נפלאות כל הזמן כדי שיקבלו אותן בכלל.

מצד שני, התהלכה פעם מעשייה, אשר גולדה אמרה עליה כי עד כמה שידוע לה מדובר רק במעשייה – לפיה דוד בן גוריון תיאר אותה כ"גבר היחיד" בממשלתו. הדבר שבידח את גולדה במעשייה הזו היה, שכפי הנראה בן גוריון (או מי שהמציא את המעשייה) חשב שזו המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאישה. "אני מסופקת מאוד אם זה היה מחניף לאיזה גבר שהוא אילו אמרתי עליו שהוא האישה היחידה בממשלה!", אמרה גולדה.

התהלכה פעם מעשייה – לפיה בן גוריון תיאר אותה כ"גבר היחיד" בממשלתו. בידח את גולדה שזה נתפס כמחמאה. "אני מסופקת מאוד אם זה היה מחניף לאיזה גבר אילו אמרתי עליו שהוא האישה היחידה בממשלה"

"העובדה היא שכל ימי חייתי ועבדתי עם גברים, אבל העובדה שאני אישה מעולם לא הפריעה לי בשום דבר. היא מעולם לא גרמה לי מבוכה ולא עוררה אצלי תסביך נחיתות, כשם שלא עוררה בי את המחשבה שמצבם של הגברים עדיף על זה של הנשים – או שזה אסון ללדת ילדים. בכלל לא. וגברים מעולם לא נהגו בי לפנים משורת הדין. אבל נכון הוא, לדעתי, שנשים הרוצות בחיים מחוץ לבית ולא רק בתוכו פנימה, ונשים שזקוקות לחיים כאלה, קשה להן הרבה הרבה יותר מאשר לגברים, מפני שהן נושאות נטל כפול וכבד… חייה של אם עובדת, החיה בלי הנוכחות והתמיכה המתמדת של אבי ילדיה, קשים פי שלושה מחייו של איזה שהוא גבר שפגשתי מימי", כך כתבה גולדה.

כשהיא כבר סבתא לנכדים, כתבה גולדה שחייה היו דוגמה לדילמות ולקשיים הללו. "תמיד הייתי ממהרת ממקום למקום – לעבודה, הביתה, לפגישה, לקחת את מנחם לשיעור נגינה, להספיק להגיע לרופא עם שרה, לעשות קניות, לבשל, לעבודה ושוב הביתה. ועדיין, עד עצם היום הזה, אינני בטוחה שלא הזקתי לילדים ולא הזנחתי אותם, אף על פי שהתאמצתי לא להיות רחוקה מהם אפילו שעה אחת יותר ממה שהיה הכרחי בהחלט. הם גדלו והיו לאנשים בריאים, יצרניים, מוכשרים וטובים, ושניהם הורים נפלאים לילדיהם שלהם וחברים נפלאים לי עצמי. אבל אני יודעת שבזמן שהם גדלו והתבגרו היה בהם רוגז עמוק על הפעילות שלי מחוץ לביתנו".

כשהיא כבר ראש ממשלה, ערב יום הכיפורים של 1973, הרמטכ"ל, דויד אלעזר, שר הביטחון משה דיין (רמטכ"ל לשעבר), ראש אמ"ן אלי זעירא, ורמטכ"ל לשעבר נוסף, חיים בר לב, שהיה אז שר המסחר והתעשיה) – כולם היו רחוקים מלהיות בטוחים שתפרוץ מלחמה.

"כולם מצביאים בעלי ניסיון רב, אנשים שנלחמו והנהיגו אנשים אחרים בקרבות שהוכתרו בניצחונות מרעישים. לכל אחד מהם היה עבר צבאי מפואר, ואשר לשירותי המודיעין שלנו ידוע היה שהם מן הטובים ביותר בעולם", כתבה גולדה לימים והוסיפה, כי היא הייתה צריכה לקבל החלטה בניגוד לעמדות שהוצגו בפניה.

"באותו בוקר של יום השישי הייתי צריכה לשמוע לאזהרות לבי שלי ולצוות על גיוס (של מילואים). בשבילי אין העובדה יכולה להימחות ולעולם לא תימחה … אין זה חשוב מה הכתיב ההיגיון. חשוב הוא רק זה שאני, שכל כך הייתי רגילה לקבל החלטות – וגם קיבלתי אותן בימי המלחמה – לא קיבלתי את ההחלטה האחת הזאת".

"באותו בוקר הייתי צריכה לשמוע לאזהרות לבי שלי ולצוות על גיוס. בשבילי אין העובדה יכולה להימחות ולעולם לא תימחה. חשוב הוא רק זה שאני, שכל כך הייתי רגילה לקבל החלטות, לא קיבלתי את ההחלטה האחת הזאת"

"היה בזה חוסר היגיון מצדי אילו התעקשתי ועמדתי בתוקף על גיוס", המשיכה וכתבה גולדה, "אבל אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת, והידיעה הנוראה הזאת תלווה אותי כל שארית ימיי. לעולם לא אהיה עוד האדם שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים".

אמיר בשה הוא שותף במשרד עורכי הדין בשה זבידה המתמחה במשפט עבודה קיבוצי ואישי. מנכ"ל מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, העוסק בהנצחת גולדה מאיר, תוך עיסוק בפועלה ומורשתה, קידום מנהיגות נשים, עידוד מחקר ושיח על מדינת הרווחה ועידוד מחקר ושיח על שאיפתה של ישראל לשלום וביטחון. עו"ד בשה חיבר מאמרים ומחקרים רבים בנושא משפט עבודה והוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה מאוניברסיטת תל אביב.