ניפגש בברלין?

הרב יצחק יוסף (צילום: Shlomi Cohen/Flash90)
Shlomi Cohen/Flash90
הרב יצחק יוסף

"תעזבו את הארץ, למי אכפת?" שומע בדרך כלל המפגין המתוסכל שספק מהרהר ספק מאיים בעזיבה אל ברלין ודומותיה. והנה פתאום הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, זוכה לקיתונות של בוז ברשתות החברתיות – מוצדק – בשל האיום לעזוב את הארץ אם יגייסו לומדי תורה, ובהצעות נדיבות לקניית כרטיס טיסה בכיוון אחד לכבוד הרב לכל יעד שיחפוץ.

ברלין היא לא רייכסטאג של שלום, יורו ואור, שמחכה לכל ליברל ישראלי. אין בנמצא גם מדינה שתסכים לקלוט את הרב יוסף ואת תלמידי הישיבה המתבדלים ומתבטלים ממלאכה.

ברלין היא לא רייכסטאג של שלום, יורו ואור שמחכה לכל ליברל ישראלי. אין בנמצא גם מדינה שתסכים לקלוט את הרב יצחק יוסף ואת תלמידי הישיבה המתבדלים ומתבטלים ממלאכה

לא אז כשהרב אלעזר מנחם מן שך אמר את אותו הדבר בדיוק בשנת 1988, לא כשהרב עובדיה יוסף חזר על זה שנים לאחר מכן, ובוודאי לא היום, פוסט השבעה באוקטובר, כשבנו של הרב עובדיה מנופף באקדח הריק מכדורים הזה. לונדון לא מחכה לאף אחד מאתנו.

ה"איום" לעזוב את הארץ מגיע משני הקטבים של המפה החברתית והפוליטית בישראל. מסתבר שעל אף המרחק האידאולוגי, מערכת ההפעלה שלנו דומה. כשפוגעים לנו בציפור הנפש, בזהות ובערך היקר לנו מכל – אנחנו לא מסוגלים לשאת זאת מרוב כאב, עד כדי דיבורים על עזיבת ישראל בניסיון להקל על שברון הלב.

המציאות הפוליטית והחברתית בישראל השתנתה בשמחת תורה. הסבלנות כלפי תהליכים שיקרו או לא יקרו במגזר החרדי פגה לא רק אצל החילונים, אלא גם בקרב הציונות הדתית. הרוב הזה שאולי יתרקם בבוא היום לקואליציה בכנסת ינסה לנסח חוזה חברתי חדש, אך לא יצליח לגייס בכפייה ולו חרדי אחד. והוא גם לא צריך.

אין חייל אחד שעולה על ציוד קרב וחוצה את הגבול לרצועת עזה רק כי מרחף מעליו איום של חודש מאסר בכלא צבאי. זה נכון לא רק ליחידות הלוחמות, אלא גם לתפקידים שוחקים, משעממים או סתם מיותרים בצבא. מי שרוצה וקצת מתאמץ – תמיד ימצא את הדרך להתחמק. דרך המלך היא כמובן חוק גיוס ושוויון מוחלט בנטל, אבל כולנו מבינים שזה לא עומד לקרות.

ההתנגשות התרבותית בישראל מתפרצת מחדש אחרי כמה חודשי איפוק בצל הלחימה. במקום לעלות על נתיב מסוכן שיוביל אותנו לפיצוץ ודאי, צריך להתנהל בחכמה ולעשות מאמצים כדי לא לשבור את ליבו ורוחו של הציבור החרדי עד שייתן גט כריתות מהחברה הישראלית. את הרצון להסתגרות חברתית-חינוכית והפחד מהשפעה חיצונית לא צריך לאהוב, אבל אפשר לפחות לנסות להבין.

ה"איום" לעזוב את הארץ מגיע משני קטבי המפה החברתית והפוליטית בישראל. על אף המרחק האידאולוגי, מערכת ההפעלה שלנו דומה. כשפוגעים לנו בציפור הנפש אנו לא מסוגלים לשאת זאת

הדיבורים על גיוס בכפייה חייבים לרדת מסדר היום ולפנות את מקומם לטובת שיח קונסטרוקטיבי יותר, שגם יפיג במעט את החשש החרדי וגם באמת מסוגל להביא שינוי ותוצאות, גם אם לא אלה שחלמנו עליהן.

רקפת גינסברג, מנכ"לית התנועה המסורתית, פועלת לשינוי חברתי וקידום דיאלוג בין כל חלקי החברה הישראלית. משמשת כחברת ועד מנהל במרכז ייעוץ לאישה. בעבר בוועד מנהל בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, וכן ניהלה תפקידי פיתוח חוסן במסגרת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
החברה הליברלית מייצרת ערך במו ידיה: מעניקה מזמנה וממרצה למטרה גדולה ממנה, מרוויחה לחם בזיעת אפיים, ואז משלמת מיסים. החברה הקניבלית לא מייצרת שום ערך, היא מפעילה מנופי כוח פוליטיים עד כד... המשך קריאה

החברה הליברלית מייצרת ערך במו ידיה: מעניקה מזמנה וממרצה למטרה גדולה ממנה, מרוויחה לחם בזיעת אפיים, ואז משלמת מיסים.
החברה הקניבלית לא מייצרת שום ערך, היא מפעילה מנופי כוח פוליטיים עד כדי סחיטה באיומים ואז מנתבת את האתנן לביצור מעמדה.
כתבת מאמר יפה ומאוזן, אבל יום הדין ובו תאלצי להכריע בשאלה האם את ליברלית או קניבלית.

החברה החרדית לא רק לא משתתפת בגיוס בחוריה לצבא וזניחה בתרומה הכלכלית ,דורשת מהחברה היצרנית המשרתת ומשלמת את המיסים לשלם עבורם על כל השירותים: בריאות, בטחון, שיכון ואפילו הם דורשים שנשלם... המשך קריאה

החברה החרדית לא רק לא משתתפת בגיוס בחוריה לצבא וזניחה בתרומה הכלכלית ,דורשת מהחברה היצרנית המשרתת ומשלמת את המיסים לשלם עבורם על כל השירותים: בריאות, בטחון, שיכון ואפילו הם דורשים שנשלם על גידול ילדיהם.
50% מהילדים בגילאי 1-4 הם חרדים.
כאן תקום שממה!!

עוד 426 מילים ו-2 תגובות
סגירה