מצעד האיוולת וכיצד לשים לו קץ

שלטי בחירות של הליכוד בראשות בנימין נתניהו מבטיחים עתיד בטוח לישראל, 2 במרץ 2020 (צילום: Jack GUEZ / AFP)
Jack GUEZ / AFP
שלטי בחירות של הליכוד בראשות בנימין נתניהו מבטיחים עתיד בטוח לישראל, 2 במרץ 2020

אם ברברה טוכמן הייתה מעדכנת את ספרה הקלאסי מ-1984, ייתכן שהמלחמה בין ישראל לחמאס, המתגלגלת לחודשה השישי, הייתה מהווה דוגמה עדכנית להתנהגות הבלתי-רציונלית של ממשלה במשברים קיצוניים.

במהלך יותר מחמישה חודשים הצליחה ממשלת ישראל, בהנהגתו של בנימין נתניהו, לבזבז את כל האשראי הנדיב שניתן למלחמה הצודקת נגד חמאס בעזה, להביא לעימות חריף עם ארה"ב, לנידוי ישראל בעולם, להפסקת משלוחי נשק, לאסון הומניטרי בקנה מידה עצום, ולהפיכת ההצלחות הטקטיות המרשימות של צה"ל לכישלון אסטרטגי מהדהד.

בכחמישה חודשים הצליחה ממשלת נתניהו לבזבז את האשראי הנדיב שניתן למלחמה הצודקת נגד חמאס בעזה, להביא לעימות חריף עם ארה"ב, לנידוי ישראל בעולם, להפיכת הצלחות צה"ל לכישלון אסטרטגי, ועוד

כל זאת  בשל ההתנגדות העיקשת של נתניהו להתוות מדיניות ל"יום שאחרי" ולמצוא גורם שלטוני פלסטיני לגיטימי שיחליף את חמאס ואת כיבוש צה"ל ברצועה.

הקטסטרופה ההומניטרית ברצועת עזה, במתכונת של הרעבה המונית של רוב תושביה, הינה תוצר ישיר של "מיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס" (במיוחד בצפון הרצועה).

הדבר הביא לאנרכיה ולכאוס, ולהפיכת חלקים נרחבים ברצועה ל"אזורים נטולי ריבונות או עם ריבונות מוגבלת" (areas of limited statehood). מושג זה מוכר בספרות המקצועית של היחסים הבינלאומיים, ביחס לאזורים נחשלים מאוד בעולם כמו סומליה, אזורים במערב אפריקה, במרכז ובדרום אמריקה, אשר אין בהם שלטון מרכזי, והפשע הפנימי והטרנס-לאומי משגשג.

צריך גם לזכור שמבחינה משפטית, מוסרית ומעשית, גם אם נמשיך לדקלם עד אין קץ שחמאס נהנה מההפקר (ואכן כך), מוטלת על ישראל האחריות לגורלם של כ-2.3 מיליון פלסטינים ברצועה.

על-פי הדין הבינלאומי לו מחויבת ישראל, צה"ל הינו הגורם הכובש ברצועה, והוא אחראי ישיר לספק מזון, מים, שירותי רפואה, ואת הצרכים הבסיסיים למיליוני פלסטינים אשר "אינם מעורבים" במלחמה בין ישראל לבין חמאס.

צריך גם להדגיש שאף גורם בינלאומי, ערבי, אירופי, אמריקאי, לא יירתם לשקם את רצועת עזה מעבר לסיוע ההומניטרי הנחוץ, כל עוד אין אופק מדיני. ביחסים בינלאומיים אין אלטרואיזם, אלא בעיקר אינטרסים. מדוע שהעולם יבוא ויציל אותנו מעצמנו ומהאיוולת שגרמנו בעצמנו?

מי שרצה את מיטוט חמאס היה צריך לדאוג מראש לגורם שיחליף אותו, פן נישאר בעזה ונשקע שם, וגם נהיה מנודים בעולם כמו דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.

מדוע שהעולם יציל אותנו מהאיוולת שגרמנו? מי שרצה את מיטוט חמאס היה צריך לדאוג מראש לגורם שיחליף אותו, פן נישאר בעזה ונשקע שם, וגם נהיה מנודים בעולם כדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד

במקביל, בנימין נתניהו ממשיך לסכן את חיי החטופות והחטופים (אלה שעוד נותרו בחיים), בניסיון להאריך את המלחמה עד ה"ניצחון המוחלט" (מושג שאגב השתמשו בו בגרמניה הנאצית). בכך למעשה הוא ממשיך לשתף פעולה עם חמאס (במובן של collaboration).

נראה ששותפות האינטרסים בין נתניהו ליחיא סנוואר נמשכת גם היום בצורה עקיפה, כי אף אחד מהם לא רוצה את הרשות הפלסטינית או כל גורם אחראי אחר, פלסטיני או בינלאומי, שיחליף את חמאס. בכך, נתניהו וסנוואר תורמים להמשך המלחמה המיותרת, שהפכה בשלב זה למלחמת התשה וגרילה ללא תוחלת, עם סכנה ברורה ומיידית של הסלמה בחזית הצפונית למלחמה כוללת בין ישראל לחזבאללה. מלחמה שתהיה קטלנית הן ללבנון והן לישראל.

מצעד האיוולת הנוכחי בא לידי ביטוי גם במגמה מתמשכת והרסנית שאפיינה לרוב את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל לדורותיה: במקום ליזום ולתכנן אסטרטגיה ראויה לטווח-ארוך, ישראל שוב ושוב נגררת ומתנהלת בצורה טקטית ופסיבית.

מול הקטסטרופה ההומניטרית בעזה, ארה"ב, מדינות אירופה ומדינות ערב כבר יוזמות סיוע (דרך האוויר, דרך הים, ובקרוב באמצעות מזח בנמל עזה שבונים האמריקאים במימון קטארי), בשיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים ולא-מדינתיים. כך למעשה בא לקיצו הסגר שהטילה ישראל על רצועת עזה מאז ההשתלטות האלימה של חמאס על הרצועה ב-2007 ועד ימינו.

לנוכח אוזלת היד של ישראל, גם אם היא המדינה הכובשת והאחראית – היא כבר לא ריבונית להחליט על הנעשה ברצועה. לכך יש להוסיף את דיבורי הסרק של נתניהו על פלישה קרקעית מסיבית לרפיח בדרך ל"ניצחון המוחלט" והמדומה.

נראה ששותפות האינטרסים בין נתניהו לסנוואר נמשכת גם היום בעקיפין, כי איש מהם לא רוצה את הרשות הפלסטינית או גורם אחראי אחר, פלסטיני או בינלאומי, שיחליף את חמאס ובכך תורמים להמשך המלחמה

על מנת לצאת ממצעד איוולת זה, על ישראל לתמוך בצורה מכרעת במאמצים להגיע לעסקה לשחרור החטופות והחטופים בשבועיים הקרובים, גם במחיר של הפסקת אש ממושכת ואף סיום המלחמה. אגב, בעולם הטרמינולוגיה הינה אחרת, ושם מתייחסים ל"הפוגה" או ל"הפסקת אש" ולא ל"עסקת חטופים".

והיה אם עסקת חטופים לא תצא לפועל, הגיע הזמן שארה"ב תיזום החלטה של מועצת הביטחון (לפי פרק 7), אשר תחייב את ישראל לקיימה. יהיה למעשה קושי מובנה באכיפת ההחלטה על חמאס, אשר איננו מדינה, אבל מנופי ההשפעה ההכרחיים והאדירים מצויים בידיים של מצרים, קטאר וטורקיה, המאפשרות לחמאס לשרוד ולהמשיך להתקיים.

החלטה זו תהווה גם הזדמנות לשים קץ למצעד האיוולת, ולתת לרכבת התהליך המדיני לצאת לדרכה, אם ישראל תרצה להשתתף במסע זה ואם לאו.

מרכיבי החלטה זו, אשר טיוטה אמתית שלה (מה-14 במרץ) כבר מופצת, אמורה לכלול את הנקודות הבאות:

  • תביעה לשחרור כל החטופות והחטופים עם כניסתה של ההפוגה (ולאחר מכן הפסקת אש קבועה) לתוקף.
  • ניצול חלון ההזדמנות של הפסקת אש על-מנת ליצור את התנאים היציבים לסיום המלחמה, כולל פירוז הרצועה, והצבת כוחות שלום בינלאומיים בטווח המידי, שיחליפו בהדרגה את כוחות צה"ל.
  • כיבוד המשפט הבינלאומי ההומניטרי על ידי כל הצדדים, ביחס לשמירה על אזרחים חפים מפשע.
  • הרחבת הסיוע ההומניטרי בצורה מסיבית לכלל רצועת עזה, על מנת למנוע הרעבה המונית (famine).
  • הפסקת המימון והתמיכה בארגון הטרוריסטי חמאס, והטלת סנקציות כבדות משקל עליו.
  • בהינתן פתיחתו הפורמלית של אופק מדיני (אשר יכול להיות מוכרז במתכונת של וועידת שלום בינלאומית), תצא לפועל "תכנית מרשל" לשיקומה של רצועת עזה.
  • הבעת תמיכה ומחויבות לחזון של פתרון של שתי מדינות, לפיו שתי מדינות דמוקרטיות, ישראל ופלסטין יתקיימו בעתיד בדו-קיום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, בהתאם להחלטות של האו"ם. בנוסף, יש לציין שרצועת עזה חייבת להתאחד בצורה אורגנית עם הגדה המערבית תחת שליטתה של רשות פלסטינית מחודשת, בדרך לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ומפורזת תוך מספר שנים. מדינה החיה בשלום לצדה של מדינת ישראל.

על מנת לצאת ממצעד איוולת זה, על ישראל לתמוך בצורה מכרעת במאמצים להגיע לעסקה לשחרור החטופות והחטופים בשבועיים הקרובים, גם במחיר של הפסקת אש ממושכת ואף סיום המלחמה

יתרה מזאת, על-מנת לצאת מהאסון ומהכישלון של היעדר אסטרטגיה ומדיניות ראויות, על הישראלים ליזום בעצמנו וכבר היום מפת דרכים מדינית לביטחון ארוך טווח ולשלום (מעין מפת דרכים 2.0).

תכנית זו הוצגה למעשה לפני מספר ימים ב"יוזמה הישראלית",  והיא מהווה תכנית מסודרת של חלופת המחנה הדמוקרטי והשפוי למדיניות ההרסנית (או יתר נכון, היעדר המדיניות) של ממשלת המחדל. על כן, יש לשים קץ עוד היום למצעד איוולת זה, ויפה שעה אחת קודם.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 987 מילים ו-1 תגובות
סגירה