בימים טרופים אלה של הפסקת האש במלחמה עם איראן בתיווכו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, לצד המשך מלחמה ללא תוחלת ברצועת עזה, אני מרגיש שותפות גורל עם העם הפלסטיני. בסופו של עניין, כולנו בסירה אחת, והיינו חשופים יחד לטילים איראניים ותימניים, אשר אינם מבחינים בין יהודים וערבים, במולדת המשותפת, בין הים לירדן.

*  *  *

הטילים האיראניים גרמו נזק קשה ואבדות בנפש בכל רחבי הארץ. לנוכח התמונות של ההרס הפיזי הכמעט מוחלט של חלקים נרחבים ברצועת עזה, הנני מרגיש שותפות גורל עם 2 מיליון האזרחים בעזה, אשר אינם הולכים לשום מקום.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

גם אם זה היה צורם לאוזניים, צדק יאיר גולן באומרו ש"מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", ובכך התכוון לשרים בכירים בממשלת ישראל, הדוגלים מפורשות בהשמדה וברצח עם בעזה. גולן גם התריע על כך שישראל בדרך להפוך למדינה מצורעת ומנודה בזירה הבינלאומית, בדומה לדרום אפריקה בזמן משטר האפרטהייד.

מאז שישראל הפרה במרץ האחרון, באופן חד-צדדי, את הסכם הפסקת האש עם חמאס, היא מבצעת שורה של פעולות ומעשים העונים על ההגדרה המשפטית של "פשעי מלחמה".

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

כחוקר שלום ותומך שלום מן השורה, הצטרפתי בהתלהבות ליותר מ-3,000 בני-אדם, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, אשר גדשו את אולם אוסישקין בבנייני האומה בירושלים החודש, ביום שישי ה-9 במאי.

באיחור טיפוסי (השלום לא מדייק אף פעם) נפתחה ועידת השלום העממית, "הגיע הזמן", המהווה קואליציה של 63 (!) תנועות וארגוני שלום בארץ, בטקס חגיגי ומרשים.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

ייתכן שביום א', ה-19 בינואר 2025, הסתיימה המלחמה בעזה, אם כי אנחנו עדיין לא יודעים זאת בוודאות. מלחמות בדרך כלל מסתיימות ב"הפוגות" וב"הסכמי הפסקות אש".

כחוקר שלום, אני יכול להרשות לעצמי לדמיין מתווה אפשרי לסיום המלחמה, הממלא את ה"חורים" של נספח א' (הסכם להפסקת האש) אשר נחתם בדוחה ב-17 בינואר 2025. נספח המבוסס בחלקו הגדול על התכנית הישראלית של מאי 27, 2024, נאום הנשיא ג'ו ביידן של ה-31 במאי 2024, והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2735 מיוני 10, 2024.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

ב-17 ביולי פרסמתי מכתב למערכת "הארץ", שם פניתי ישירות לנשיא המדינה יצחק הרצוג לאמץ את הדוגמא של הנשיא המנוח יצחק נבון, אשר קרא פומבית להקמת וועדת-חקירה ממלכתית לבדיקת הטבח שנעשה במחנות הפליטים סברה ושתילה ב-20 בספטמבר 1982 על-ידי הפלנגות הנוצריות.

במכתב ביקשתי מנשיא המדינה לצאת לתקשורת ולדרוש פומבית מראש הממשלה בנימין נתניהו להביא סוף סוף את תוכנית נתניהו-ביידן לשחרור החטופים לאישור מידי בממשלה. תוכנית זאת כללה נכונות ישראלית לסגת בשלב השני של המתווה מרצועת עזה ולסיים את המלחמה, בכפוף להסדר שלא ישאיר את חמאס כגורם שלטוני שם.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

בימים קריטיים אלה, בהם ממשלת ישראל ממשיכה להפקיר את 101 החטופות והחטופים שנותרו ברצועת עזה, וקיימת סכנה ממשית ומיידית להידרדרות למלחמה כוללת עם חזבאללה ועם איראן, כולם עדיין ממתינים להצעה המעודכנת של המדינות המתווכות – אבל לא ממש בדריכות.

זאת תהיה  כנראה "ההצעה הסופית" (take it or leave it), ללא ציפיות גדולות, ובתוך אווירה כללית של ייאוש והרמת ידיים האופפת את החברה הישראלית בסוגיית החטופים.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

הדיון לגבי ההכרה במדינה פלסטינית איננו רק דיון אקדמי, אלא עוסק בדיני נפשות. אני חולק נחרצות על הקביעה לפיה אלה מביננו התומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית לצדה של ישראל (ולא במקומה) לוקים בכשל מוסרי, וכי הדבר מהווה "כניעה לטרור".

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

בשני מאמרים שהתפרסמו ב"הארץ" בשבועות האחרונים, פרי עתם של פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי, ופרופ' עזר גת, מדען מדינה המתמחה באסטרטגיה צבאית, שניהם מסכימים על הערך המוסף בכיבוש העיר רפיח. במאמריהם המלומדים, המקשרים בין דוגמאות היסטוריות לבין מלחמת ישראל וחמאס, למדתי שהניתוח הטקטי שלהם לגבי השיקולים לכיבוש לב רפיח – נטול ראייה מדינית, אסטרטגית ומערכתית.

עד כמה שאני מבין, הגדודים המתפקדים של חמאס ברפיח אינם מהווים איום ביטחוני קיומי על ישראל, אבל מונעים מראש הממשלה להכריז על "ניצחון מוחלט", או "להשלים את המלאכה" של פירוק חמאס – מעבר להרס השיטתי של יכולותיו הצבאיות והתשתיות שישראל השלימה עד עכשיו.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

אם ברברה טוכמן הייתה מעדכנת את ספרה הקלאסי מ-1984, ייתכן שהמלחמה בין ישראל לחמאס, המתגלגלת לחודשה השישי, הייתה מהווה דוגמה עדכנית להתנהגות הבלתי-רציונלית של ממשלה במשברים קיצוניים.

במהלך יותר מחמישה חודשים הצליחה ממשלת ישראל, בהנהגתו של בנימין נתניהו, לבזבז את כל האשראי הנדיב שניתן למלחמה הצודקת נגד חמאס בעזה, להביא לעימות חריף עם ארה"ב, לנידוי ישראל בעולם, להפסקת משלוחי נשק, לאסון הומניטרי בקנה מידה עצום, ולהפיכת ההצלחות הטקטיות המרשימות של צה"ל לכישלון אסטרטגי מהדהד.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").

ב-1981 פרסם פרופ' יהושפט הרכבי את ספרו "בתוקף המציאות: לקחים לאומיים וחינוכיים מירמיהו, מהמרד הגדול וממרד בר כוכבא". בספר זה, פרופ' הרכבי ביקר בחריפות את מנהיגותו של בר כוכבא, אשר הוביל את המרד נגד הרומאים בין השנים 132-136 לספירה, ובכך להרס יהודה ולמותם של מאות אלפי יהודים בידי האימפריה הרומית, המעצמה העולמית באותה תקופה. הביקורת של הרכבי התבססה על ניתוח של ריאליזם מדיני, ועל האיוולת שבמעשה.

אני נזכר בספרו של פרופ' הרכבי בימים טרגיים אלה, לנוכח האיוולת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר קידם בעשור האחרון את הדוקטרינה של "ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים, במקום לנסות ליישב את הסכסוך איתם בדרכי שלום.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").