אבא ז"ל היה לו מנהג. היה לוקח מפתח וחורץ על הקיר סימן של איקס. סוג של  חותמת שעם. היום בו עברתי לגור לבד קיבל גם הוא חריץ שכזה. "אתה עושה טעות ותחזור הביתה בלי כלום כמו שאתה עוזב", אמר לי. אבא צדק. ההורים תמיד צודקים.

כבר בכיתה א' הרגשתי משיכה לבנים. לא, לא שיחקתי בבובות. אני לא חושב שהיו לאחיותיי בובות. לא היה כסף למותרות כמו צעצועים. מעולם לא ביקשתי מהוריי דבר.

לא קינאתי בבני הדודים כשרכבו על האופניים החדשות שקיבלו. זה לא עניין אותי. אני לא אדם של שופינג. יריב שלי ממש מכריח אותי לקנות בגדים. אהבתי מאוד לצייר. תמיד ציירתי וכתבתי. להיות צייר היה תמיד במחשבות שלי. הציור היה חיים.

כבר בכיתה א' הרגשתי משיכה לבנים. לא, לא שיחקתי בבובות. אני לא חושב שהיו לאחיותיי בובות. לא היה כסף למותרות כמו צעצועים. מעולם לא ביקשתי מהוריי דבר

עד שהגעתי לצבא לא הכרתי הומואים. בחטיבה הייתה לי חברה. הייתי בן 15. זה לא החזיק. בצבא הכרתי בחורה. קיבוצניקית. היה לנו רומן קצר. שירתתי בצריפין. בה"ד 6. בית ספר לתחזוקה, לשם הגעתי אחרי טירונות אי שם בדרום. תחזוקה זה אפסנאות. עברתי קורס בנושא. מרתק (סתם). בבסיס זה למדו חיילים להיות נהגים של, ולהפוך טבחים של סירי ענק.

נשארתי בבסיס כחלק ממחלקות ההדרכה. בשל לימודי האמנות והגרפיקה בתיכון שילבו אותי כשרטט בהוצאה לאור. סיפקנו שקפים וחומרים מודפסים למחלקות ההדרכה בבסיס. את כישרון הציור שלי ניצלו לקישוט הבסיס.

היו מצמידים לי חיילים טריים (אם התמזל מזלי היו בהם חתיכים). שירטטתי להם קווי מיתאר ומילאו אותו בצבע. ממש כמו בגן ילדים. העיקר לא לצאת מהקווים. את סיכת חיל תחזוקה אני עיצבתי. נדמה לי שיש כבר אחרת במקומה.

בהוצאה לאור הכרתי את מי שיהיו חברים שלי וילוו את חיי בעשורים הבאים. היינו רביעייה. נותרתי עם אחת, את השניים האחרים שיחררתי מחיי. השתחררה המועקה שלא רצתה לצאת. בסוף יצאה והיום אני משוחרר, בעיקר מביקורת

את כישרון הציור שלי ניצלו לקישוט הבסיס. היו מצמידים לי חיילים טריים (אם התמזל מזלי היו בהם חתיכים). שירטטתי להם קווי מיתאר והם מילאו אותו בצבע. ממש כמו בגן ילדים. העיקר לא לצאת מהקווים

בצבא הכרתי את א'. ההתוודות שלו שהוא הומו הייתה קסומה. חדשה. מרגשת. יום אחרי אמרתי שגם אני חושב שאני "כזה". למ' לקח הרבה מאוד זמן לצאת מהארון. אני תמיד אומר שצריך לתת לכל אדם את הזמן שלו להיפתח. לכל אחד התפרחת שלו.

דרך א' ידעתי שיש דבר כזה מועדונים. קודם לכן לא יצאתי לבלות. גם לא כשהייתי בתיכון. עם חברים בחטיבה שהיתה בשכונה הקרובה אלינו נהגנו "להסתובב" בדיזנגוף, ואולי הייתה גם גלידה אמריקאית על הדרך.

לא יצאתי קודם לכן למועדון גם לא כשלמדתי בתיכון הצפונבוני. א' מסתבר הכיר את עולם הבנים כבר מגיל 15. לי היה זה עולם חדש. לא היו לי הרבה עולמות מלבד ספרים וכן ציור. גם "כן" לא בטוח שהיה לי. אחרי הצבא כן.

בצבא הכרתי את א'. ההתוודות שלו שהוא הומו הייתה קסומה. חדשה. מרגשת. יום אחרי אמרתי שגם אני חושב שאני "כזה"

"דיווין", מועדון ריקודים להומואים, היה אז מקום מפגש יחיד. חיים כהן (הזמר אדם) היה התקליטן. אחרי הצבא הכרתי את "גן העצמאות" שהיה ה"מקום" למצוא בו זיון, ואם התמזל המזל יותר מסקס.

ב"דיווין" הכרתי את האהבה הראשונה שלי. קראו לו ג'קי. יעקב טלבי. מעולם קודם לכן לא התרגשתי בבטן כמו עם היפה הזה. היו עוד יפים. תמיד אזכור לו את הרגשות הראשונים שלי.

תמיד ידעתי שאני נמשך לגברים. בנעורי היו התנסויות. מעולם לא שאלתי את עצמי יותר מדי שאלות על הזהות המינית שלי. התמזל מזלי וניחנתי באופי אדיש, שקיבל את החיים כי שהם בלי התפלספויות.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור עם א' ומ' בדירה שכורה ברחוב סירקין פינת מנדלי מוכר ספרים. יריקה מהים והליכה קצרה מבן יהודה וממועדון "התיאטרון". שם הכרתי בחור בשם דויד לה שאפל שעצר בתל אביב בדרכו ממצרים. אז צילם עבור הנשיונל גי'אוגרפיק. "בילינו" לילה אחד במלון שלו.

עבדתי במלצרות, הייתי ברמן, מנהל משמרת". תמיד פיטרו אותי. אהבתי את אורח החיים החדש. עבודה בשעות שמאפשרת לחוות לעתים את היום לרב את הלילה והייתי איש של לילה.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור בדירה שכורה ברחוב סירקין פינת מנדלי מוכר ספרים. שם הכרתי בחור בשם דויד לה שאפל שעצר בת"א בדרכו ממצרים. אז צילם לנשיונל ג'אוגרפיק. "בילינו" לילה אחד במלון שלו

לא פעם מצאתי עצמי חוזר (אחרי משמרת בקפה בו עבדתי) עם האופניים מ"גן העצמאות" אחרי סקס או בלי סקס. היו לילות שהבאתי לדירה השכורה בחורים והיו לילות לבנים של ציור. הרבה לילות לבנים של ציור.

בלי שרציתי או תכננתי, מצאתי עצמי בזוגיות מוזרה עם עולה חדש מאמריקה, צעיר ממני בכמה שנים. הייתי אז בן 23.

אחרי שנפרדנו הוא שב לארצו והתגורר קרוב לבוסטון בעיירה של הומואים מזדקנים. אמנים ומשוררים. פרובינסטאון קראו לה. הוא שלח לי כרטיס טיסה הלוך ושוב. וזו הייתה הנסיעה של אחריי צבא. לבד. פעם ראשונה בארץ זרה. עם אקס ממנו ברחתי אחרי חודשיים הישר לניו-יורק. העיר הגדולה.

הוא שלח לי כרטיס טיסה הלוך ושוב. וזו הייתה הנסיעה של אחריי צבא. לבד. פעם ראשונה בארץ זרה. עם אקס ממנו ברחתי אחרי חודשיים הישר לניו-יורק. העיר הגדולה

אני זוכר את הלילה הראשון. הייתי רשום במועדון הלוהט באותם ימים "ליים לייט". רשם אותי מעצב תפאורות שהכרתי בעיירה ההיא. לקחתי איתי את האיש הנחמד שנתן לי לישון בדירתו. הבחור הכי יפה, מוקף בנות, הביט לעברי.

בשירותים מול המראה כבר הבטנו אחד לשני בעיניים. והיו לי עיניים. שלחתי את הנחמד הביתה ומצאתי את עצמי נוסע בארבע לפנות בוקר בסאבווי ל"ברונקס" עם היפיוף האיטלקי שהדבר הראשון שעשה כשירדנו מהרכבת היה לקנות דלי ענק של קנטאקי פרייד צ'יקן.

הקשרים שיצרתי בעיירה הציורית חיברו אותי לצלמים והפכתי חבר של הצלם דויד אמסטרונג ז"ל ונאן גולדין, היום צלמת מאוד ידועה בעולם, אז היתה מורה באוניברסיטת ניו יורק. היא היתה המורה הרוחנית של דויד. שניהם צילמו אותי הרבה. אני מופיע במספר ספרי צילום, מיצגי צילום ב"מומה" בניו יורק, אפילו רכשו פורטרט שלי בגלריה בלונדון. הייתי מוזה. מוזה יפה.

אפי אליסי (צילום: דיויד ארמסטרונג)

כשהזכרתי את השם דויד לה שאפל שהכרתי בלילה תל אביבי, דחקו בי כולם לחדש את הקשר עימו וכך עשיתי. לה שאפל, מגדולי הצלמים של דורנו, ניהלנו רומן קצר. אפילו עבדתי איתו. זה נמוג כמו שזה בא. הייתי קישוט לא יותר.

הצלם דויד אמסטרונג ז"ל והצלמת נאן גולדין צילמו אותי הרבה. אני מופיע בכמה ספרי צילום, מיצגי צילום ב"מומה" בניו יורק, אפילו רכשו פורטרט שלי בגלריה בלונדון. הייתי מוזה. מוזה יפה

איזה כיף שמגדת עתידות צועניה וקשישה שישבה בחלון ראוווה בוילג' של מנהטן, אמרה לי לחזור לישראל, שם מחכה לי אהבה גדולה. היא צדקה. יריב ואני בזוגיות בריאה כבר כמעט 27 שנים. אנחנו מגדלים את רואי (20) ואת יאן (מכשפה בת 13). בסוף בסוף אין כמו הבית. אין כמו משפחה. למזלי היא טובה. לא לכולם יש המזל הזה ועדיין, תעשו הכל כדי להיות מאושרים. חגים שמחים.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.