על פניה, האכזבה מדברי ההבל של בני גנץ וחבריו ל"מחנה הממלכתי" בעקבות הגברת המחאה אתמול, שהקפידו לייצר סימטריה כוזבת בין הממשלה למוחים ולגנות "אלימות משני הצדדים", מובנת ומוצדקת.
כאשר ממשלת ישראל מפקירה את החטופים ואת הציבור הישראלי כולו כדי לשרת אינטרסים צרים ואנוכיים של שני מגזרים – המתנחלים המשיחיים השואפים להתנחל בצפון הרצועה גם במחיר מות החטופים, והחרדים הדורשים לעגן בחוק את זכויות היתר שלהם כאזרחי-על ובכך להשלים את ההפיכה המשטרית באמצעים אחרים – התקוממות המונית שטרם נראתה כמותה בהיסטוריה של מדינת ישראל היא הסיכוי היחיד והאחרון שלה להינצל.
כשממשלת ישראל מפקירה את החטופים ואת הציבור הישראלי כולו כדי לשרת אינטרסים צרים ואנוכיים של שני מגזרים – התקוממות המונית שטרם נראתה כמותה בהיסטוריה של המדינה היא הסיכוי היחיד להינצל
מי שמגנה זאת, יכול באותה מידה לבוא בטענות למערכת החיסון שמעלה את חום הגוף בתגובה למתקפת וירוסים, או לקורבן תקיפה אלימה שהגנה על עצמה והכתה את התוקף שלה כדי להרתיעו. בנסיבות שבהן הממשלה רומסת ביודעין ובמתכוון את המוסכמות הממלכתיות ואת כללי המשחק הדמוקרטיים, התביעה מהצד השני לשמור עליהם היא בדיחה.
עוצמתו של צה"ל ורוח הלוחמים הן חלק משמעותי ביכולתנו לנצח את המלחמה – אך אחדות העם היא המפתח לעתידנו.
אסור לנו לקבל אלימות משום צד, אסור לקבל התעלמות מהנחיות המשטרה ופריצת מחסומים כפי שראינו אתמול בלילה בירושלים.
מחאה היא לגיטימית, הכאב גם הוא מובן, אבל על החוק וכללי המשחק חייבים…— בני גנץ – Benny Gantz (@gantzbe) April 3, 2024
ובכל זאת, הזעם על הבחירה של אנשי "המחנה הממלכתי" לתפקד כאידיוטים שימושיים של שלטון נתניהו, אינו מוצדק (על אף שגם כותב שורות אלו שותף לו). הוא מוטעה משום שהוא מתבסס על הנחה שגויה, שלפיה גנץ ואנשיו הם נציגיו הפוליטיים של האגף המרכזי והמתון של המחנה הליברלי. לאמיתו של דבר, הם ממלאים תפקיד היסטורי חשוב אך שונה בתכלית.
הסיבה לכך שגנץ ממשיך לשמש עלה תאנה לממשלה הרעה והמסוכנת בתולדות ישראל; לפזר הצהרות ריקות על ממלכתיות ולכידות לאומית במקום להגן עליהן בפועל מפני הימין האנטי-דמוקרטי הפוגע בהן אנושות; ולתקוע אצבע בעין של כל ישראלית וישראלי שפויים החרדים לעתיד המפעל הציוני; היא, בפשטות, שאנחנו לא קהל היעד שלו. קהל היעד שלו הוא מאוכזבי הליכוד.
כל מה שבלתי נסבל עבורנו, ובצדק, בהתנהלות הרופסת של "המחנה הממלכתי", הוא בדיוק מה שהופך אותו לכתובת לגיטימית עבור תומכי נתניהו לשעבר שהתפכחו חלקית, אך לעולם לא יעברו לצד של יריביו המושבעים. אין מה לבוא בטענות אל גנץ, משום שהפרויקט הפוליטי שלו – יצירת חלופה ימנית ממלכתית, דמוקרטית וסבירה למחלה האוטו-אימונית המכונה "ממשלת הימין על מלא" – הוא תנאי הכרחי להחלפתה.
הזעם על בחירת "המחנה הממלכתי" לתפקד כאידיוטים שימושיים של שלטון נתניהו – מוטעה, משום שהוא מתבסס על הנחה שגויה, שלפיה גנץ ואנשיו הם נציגיו הפוליטיים של האגף המרכזי והמתון של המחנה הליברלי
המסקנה הנובעת מכך עבור המחנה הליברלי היא להחזיק לגנץ אצבעות, אבל להפסיק לתלות בו תקוות כלשהן מעבר לכך. בבחירות הקרובות, על נאמני הדמוקרטיה הישראלית להצביע בהתאם להשקפת עולמם, ל"יש עתיד" בראשות יאיר לפיד או לרשימת שמאל ציוני מאוחדת חדשה שתקום בתקווה בהנהגת יאיר גולן. אלו הכוחות הפוליטיים המייצגים נאמנה את המחאה, ועליהם ניתן לסמוך שיעשו הכול כדי להחליף את נתניהו ולהקים ממשלה בראשות גנץ, הרבה יותר משניתן לסמוך על גנץ עצמו שיעשה זאת.
התפקיד הנוכחי של גנץ הוא להנהיג את הימין ולהציל אותו ממארת הביביזם שפשתה בו. התפקיד שלנו הוא לחזק את המפלגות הליברליות שיצילו אותו מעצמו.
ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם