אני לא ממהר ליפול מהכיסא נוכח המחאות אם כי גם אני לא בעד שישרפו לי את הבית – קיבוץ מענית במקרה שלי. מנגד, קשה מאוד להתעלם מהאקסיומה שנחנכה עוד לפני היות הביבי, לפיה כל ביקורת על מדינת ישראל וממשלותיה נדונה לפסילה מוחלטת בטענת אנטישמיות. מעט היסטוריה ולמידת העובדות במלוא היקפן לא היו מזיקות למחאה, אבל צניעות והכרה בעובדות במלוא היקפן, הכרחיות לישראלים. אני גם מחבב מאוד את זכויות הביטוי והמחאה, גם כשהן מופנות כלפי.

העיר חריש נבנית בקצב מטורף, הפוך לחלוטין לקצב הפיתוח האזורי המתחייב מקיומה של עיר כזאת. לעיר, נכון לעכשיו, כניסה ויציאה אחת בלבד, עובדה שיוצרת עומס בלתי נסבל על כביש 574, היחיד המוביל אליה, ועל הכבישים המתחברים אליו. ככה זה כשהתכנון מתבצע על פי אג'נדה פוליטית שאינה לוקחת בחשבון כל מרכיב מיוני אחר. בעיר גם אוכלוסיה ותיקה היושבת שם כבר כעשרים שנה, הכוללת בין השאר חרדים מהזן הברסלבי, היפים ומשפחה אחת המוגדרת ברשומות כמשפחת פשע. תמהיל נפלא ומעורר תקוות לעתיד. בשלב זה לא נרשמו אירועים שהמשטרה לא הצליחה לצנן תוך ימים ספורים אך העתיד מחייב כמויות של פופקורן.

אני כמובן אקבל כלשונה ובמלואה את המלצתך באשר לחפותו העומדת של הקצין – שהרי רק מן התקשורת אני ניזון, אומר בנחרצות, כמי ששנים היה שייך לאותו ארגון: לא היתה טעות אחת בשיקול דעת ולא שגיאה אחת בהערכת מצב ופעולה אותה החמיץ הזכאי.