לארי דיוויד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 10 (צילום: John Johnson/HBO)
John Johnson/HBO

היהודי הלא נודד

לארי דיוויד, הדמות והישות, הוא ממש כמו חג הפסח: נודניק בלתי נסבל ● וממש כמו החג, אי אפשר להימלט מפניו ● בינג' של הסדרה "תרגיע" הוא לפיכך הבריחה האולטימטיבית לסופ"ש הארוך - התבוססות בסבלם של אחרים ● לרגל סיומה של הסדרה, אבנר הופשטיין מגיש: מצעד עשרת הפרקים הטובים של הלא-סיטקום הטוב בכל הזמנים

ביקום ה"חנוך לוין בלוס אנג'לס" שיצר, הקפיד לארי דיוויד לאורך 12 עונות ו-24 שנים לאזן בין הצדיק בעל המצפן הפנימי לבין האדם המחורבן שהוא. בסך הכול ביקש – כמו כל יהודי בכל דור ודור – שוויון, כנות, שקיפות וסדר הגיוני.

שהרי גם ממרום מעמדו כממציא סיינפלד, מוערך ועשיר כקורח, הוא עדיין מאמין תמיד שעומדים עלינו לכלותינו. לכן סירב לשחק את המשחק הציני של החיים שבו כולם זורמים עם שקר מוסכם מראש, ובוחרים את המלחמות שלנו. ובמקום שיהללו ויקלסו אותו על האומץ שהוא מפגין, זורקים עליו עגבניות כי הוא מפריע.

המתח העלילתי סביב דיוויד המנסה להגיב לאתגרים שהעולם משליך לעברו על ידי עשיית "הדבר הנכון", אבל בכל זאת תמיד יוצא בסוף בן זונה מהגיהינום, הוא שהפך את תרגיע לסדרה מורטת עצבים. וממש כמו את דיוויד עצמו, גם את "תרגיע" יש אנשים שממש מעריצים, וכאלה שלא יכולים לסבול אפילו רגע אחד במחיצתה.

הקרחת היהודית שלו, זאת שמנצנצת בשמש אל מול שפעת השיער של הנמסיס טד דנסון (הגוי האולטימטיבי), רדפה אותו מגיל צעיר, ממש כמו צחוקו הרועם של הגורל המתנכר ליהודי, מצליח ככל שיהיה. אבל בניגוד לג'ורג' קוסטנזה בסיינפלד, הדמות המבוססת עליו, דיוויד האמיתי מעולם לא ניסה להסתיר אותה או להילחם בה: לא פאה, לא כובע, לא השתלת שיער, אפילו לא סירוק מצד לצד.

לארי דיוויד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 9 (צילום: John Johnson/HBO)
לא מסתיר את הקרחת. לארי דיוויד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 9 (צילום: John Johnson/HBO)

פעם שאלתי במסיבת עיתונאים את אחד ממפיקי הסדרה: "האם לארי דיוויד בסדרה הוא העתק של לארי דיוויד במציאות, ואם כן – איך לעזאזל אתה יכול לסבול שהיה במחיצתו?". המפיק צחק והסביר שהקו הדק והערמומי שעובר בין לארי האמיתי לדמיוני הוא המפתח וגם המרכיב הסודי של המתכון.

דיוויד, בחוכמתו, הקפיד לשמור על העמימות הזאת לאורך כל 24 שנותיה של "תרגיע". בניגוד לגיבורי סיינפלד – ובעיקר האלטר-אגו שלו ג'ייסון אלכסנדר, שגילם את ג'ורג' קוסטנזה – מעולם לא העניק ראיון או נשא נאום שבו חשף עד תום את "לארי האמיתי". במובן זה, דיוויד הוא קומיקאי טוטאלי, בתוך ומחוץ לסט. כמו סשה בארון כהן, רק בלי דמויות מתחלפות.

כמעט בכל ראיון שהעניק דיוויד מנסה לצאת מהדמות ולא מצליח, סוג של תכסיס שעובד כל פעם מחדש. "הקו הדק והערמומי שעובר בין לארי האמיתי לדמיוני הוא המפתח וגם המרכיב הסודי של המתכון"

כשהתגרש מאשתו (בחיים), אקטיביסטית הסביבה שריל דיוויד, מיהר לכתוב עונה שלמה על גירושיו מאשתו על המסך, אף היא מכונה שריל דיוויד (השחקנית שריל היינס). קשה להאמין שדיוויד נפרדה במציאות מבעלה באותן הנסיבות – בסדרה היא מתקשרת אליו ממטוס משקשק כדי להיפרד ממנו באהבה "למקרה שנתרסק" והוא מבזבז את הרגע צובט הלב כדי לחקור אותה על נבכי הפעלת הטלוויזיה בכבלים בביתם – אבל המסר עבר.

כמעט בכל ראיון שהעניק דיוויד מנסה לצאת מהדמות ולא מצליח, סוג של תכסיס שעובד כל פעם מחדש. כשעלה לנאום בטקס קבלת "פרס מארק טויין" עבור ידידו הקומיקאי סטיב מרטין, הבטיח לקהל שהוא יכול "להרוס את הטקס הזה בתוך שתי שניות". הנאום שבו תיאר בנון שלנטיות איך מרטין טוב הלב הוא בעצם אנטישמי מנוול גנב את ההצגה. "יש צד שלי שאתם לא מכירים", הבטיח, "הצד החומל. לארי דיוויד הוא רק דמות. קאם און!". אף אחד בקהל לא קנה את זה, כמובן, אבל כולם צחקו.

לצאת מהגלות, להישאר בשטעטל

בעוד שסיינפלד מוקמה בניו יורק, מקום שבו לומר את האמת בפרצוף ולהיות חצוף וגס רוח לבני אדם נחשבת התנהגות שכיחה, "תרגיע" מוקמה בלב המאפליה הצבועה של האנושות: לוס אנג'לס. זה מקום שבו מברכים זרים ברחוב במאור פנים וזבניות מתעניינות בשלומך ושואלות "איך היה היום שלך עד עכשיו?", כאילו למישהו באמת אכפת. ניסיתי פעם לספר למוכרת איך באמת היה היום שלי. איבדתי אותה בשנייה.

זה מקום שבו מותר לרמות, לתחמן, להיות גזען, להשתכר, לבגוד, להתעמר ולהסריח מכסף – כל עוד אתה משחק לפי הכללים. הראשון שבהם הוא אף פעם לא לומר אמת לאף אחד, בטח שלא בפרצוף. תמיד תעמיד פנים שחברתו של האחר נעימה לך (ושהתסריט שלו עם פוטנציאל). ותמיד תזמין אותו לארוחת צהריים עתידית או לברביקיו בחצר – ואז תעלם.

"תרגיע" מוקמה בלב המאפליה הצבועה של האנושות: לוס אנג'לס. זה מקום שבו מותר לרמות, לתחמן, להיות גזען, להשתכר, לבגוד, להתעמר ולהסריח מכסף – כל עוד אתה משחק לפי הכללים

זה מקום שבו תרבות ה"ווק" האבסולוטית פורחת מכיוון שמצע הגידול שלה מושלם. מקום שבו יהודים גדלו להיות מפיקים מצליחים, עורכי דין של הצמרת, משפיעי עולם ופיננסיירים מובילים כמעט כמו חלק מהסטריאוטיפים שרדפו אותם בגלות האירופית.

זה המקום שאליו הגיעו אחרי שאבותיהם הוכו בעשר מכות במצרים, ועוד חמישים מכות על הים כשניסו להימלט ממנה. ואז כשהגיעו ניערו מעליהם את אבק הגטו והפכו לא רק שווים בערכם אלא גם קינגים בזכות עצמם. דיוויד הוא בדיוק כמוהם: עשיר כקורח, מוכשר כשד ומוצלח באופן בלתי נתפס במלאכתו.

לארי דיוויד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 5 (צילום: באדיבות HBO)
מסרב לצאת מהשטעטל. לארי דיוויד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 5 (צילום: באדיבות HBO)

אבל בניגוד אליהם, דיוויד מסרב לצאת מהשטעטל, מסרב להתנכר למורשת בת מאות שנים של צדקנות, נרדפות וטרחנות אותנטית. הוא פועל ממצפן פנימי שאף אחד לא יכול להבין.

איזה מין עולם זה שבו מי שעושה את הדבר הנכון והכן חוטף על הראש? איזה מין עולם זה שבו צריך להתפשר על עקרון או אמת רק כדי להמשיך לחיות בקרב הבריות בלי לעורר ריב ומדון? דיוויד באמת באמת לא מבין, וזה מה שהופך את דמותו לשובת לב.

בעידן שבו כולם משחקים משחק מזויף, דיוויד הוא משב רוח מרענן של אמת טהורה. מראה מכוערת שמבליטה את כל השומות, הקרחות והפגמים שניסינו להסתיר

בעידן שבו כולם משחקים משחק מזויף, דיוויד הוא משב רוח מרענן של אמת טהורה. מראה מכוערת שמבליטה את כל השומות, הקרחות והפגמים שניסינו להסתיר. תסתכלו עליו – תראו אותנו. כלומר את מי שאנחנו באמת כשהדלת נסגרת מאחור והמסכות מוסרות.

אולי בגלל זה הוא פשוט לא הצליח להרוג את הסידרה הזאת קודם לכן. גם אחרי עונתה העשירית, כשכבר נדמה היה שראינו הכול, ושודר סוג של פיאנלה, הוא התעורר בוקר אחד והחליט שזה מה שהוא אוהב לעשות וכינס את כולם לעונה 11.

עכשיו כשזה באמת כנראה נגמר לנצח, שיחררה ההפקה רגעים נדירים של מאחורי הקלעים. בסרטון שהופץ מסיום צילומי הסצנה האחרונה בפרק האחרון הופכים חבריו השחקנים לסנטימנטליים. בזמן שדיוויד מנסה לברוח החוצה באימה הם מוחאים לו כפיים בהתלהבות ונשבעים לו אמונים.

"התייחסת אלי כמו לאלוהים", אומר ריצ'ארד לואיס החולה שנפטר רק לפני מספר שבועות. "היה לי הכבוד לעבוד עם כותב הסיטקומים הטוב ביותר בשתי המאות האחרונות".

ריצ'רד מסיים את הדברים הנרגשים ודיוויד שוב מנסה לברוח מהמלכודת הסנטימנטלית אך שריל היינס, שמגלמת את גרושתו, עוצרת בעדו כמעט בכוח. "חשבתי עליך בדיוק כי החיים שלי השתנו כשפגשתי אותך", היא מתחילה לבכות ולארי רוצה שמשאית תגיח ותדרוס אותו. "לארי, אני אוהבת אותך".

בסרטון שהופץ מסיום צילומי הסצנה האחרונה בפרק האחרון הופכים חבריו השחקנים לסנטימנטליים. בזמן שדיוויד מנסה לברוח החוצה באימה הם מוחאים לו כפיים בהתלהבות ונשבעים לו אמונים

לבסוף במאי התוכנית דוחף לו לפרצוף מתנה מכוערת. "חשבנו מה נותנים לאדם שיש לו הכול? כמובן, משהו שהוא יתעב". ציור ענק וכעור של פרצופו המכורכם של דיוויד, עטוף בחתימות של כל הצוות מוכנס פנימה. משהו שכנראה לעולם לא יתלה בסלון.

"תודה לכולם, באמת", אומר דיוויד. "אם רק יכולתם למחוק אותי מהתמונה הזאת היא הייתה הרבה יותר טובה". לרגע נדמה שהוא עומד לבכות, אבל מיד הוא מתעשת.

לארי דיוויד וג'רי סיינפלד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 10 (צילום: John Johnson/HBO)
לארי דיוויד וג'רי סיינפלד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 10 (צילום: John Johnson/HBO)

יחד עם ג'רי סיינפלד, שמצטרף לפרק הפינאלה של "תרגיע" במחווה יוצאת מן הכלל לפינאלה המקורי, דיוויד אחראי למיתולוגיה קומית שנמתחת כמעט על 40 שנות שידור. ההיסטוריה תזכור אותו לא רק בתור מי שאחראי לסיטקום המצליח ביותר בכל הזמנים, אלא גם כמי ששינה לנצח את הדרך שבה אנו מתבוננים על הומור.

אחרי "תרגיע" קשה לחזור לצחוקים המזויפים של הקהל המזויף, לפאנץ' ליינים המעושים, למסגרות הצפויות והמדודות של המשפחה האמריקאית שחבריה מתמודדים עם קשיים אבל בסוף חוזרים תמיד להתחבק ולהתנחם זה בזה.

לרגל יציאת מצרים של הסיטקום הכנו לכם את הבינג' האולטימטיבי לחג הכי ארוך ובלתי נסבל – עשרת הפרקים שבלעדיהם תתקעו במדבר לנצח ולעולם לא תגיעו לארץ המובטחת

קשה לצפות בסיטקום או סטנדאפ שבו כולם שוחרים לטוב, וקשה לצפות באירועים שמתוסרטים עד רמת הגיהוק. הנה עוד משהו שדיוויד המהפכן הרס, בזמן שהתכוון לעשות מעשה טוב.

אז הנה יציאת מצרים של הסיטקום, הבינג' האולטימטיבי לחג הכי ארוך ובלתי נסבל. עשרת הפרקים שבלעדיהם תתקעו במדבר לנצח ולעולם לא תגיעו לארץ המובטחת.

כמו סימפוניה של בטהובן או אופרה של ואגנר יש בהם הכול: זיעה, דם, דמעות, יזע, רשע וזרע – עד לניצחון האולטימטיבי. לארי פאקינג דיוויד במלוא הדרו הכעור, מדורג בסדר עולה מעשר עד אחד. עד לירושלים הבנויה והנצחית.

לארי דיוויד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 3 (צילום: John Johnson/HBO)
לארי פאקינג דיוויד, מתוך "תרגיע", עונה 12 פרק 3 (צילום: John Johnson/HBO)

בינג' לפסח: 10 הפרקים הטובים ביותר של "תרגיע"

10

"הבראוני עם הבנדריל" – עונה 3, פרק 2

אובססיה ותיקה של דיוויד נוגעת לשאלה האם אנשים מתחברים זה לזה בגלל מראה או "אישיות". היא כבר טופלה למופת בפרק בסיינפלד בו איליין יוצאת עם "מימבו" – גבר טיפש עם פרצוף מושלם – ומחפשת איך להיפטר ממנו רגע אחרי שפניו מושחתים.

הפעם חברו הנוירוטי של דיוויד ריצ'רד לואיס מתוודא שהתאהב בבחורה "בגלל הנשמה שלה", אבל כשהיא הופכת לאיש הפיל בעקבות הרעלת בוטנים, מנסים דיוויד ולואיס לסמם אותה באנטי היסטמינים ללא ידיעתה (היא נגד תרופות בגלל "קבוצת התפילה" המטורללת אליה היא משתייכת). כמובן, הכל משתבש.

לפנתיאון: הופעת אורח של ג'ואן ריברס המנוחה בסוף הפרק, כולל המשפט "ראיתי פרצופים יפים יותר על טחורים".

9

"איגור, גרגור וטימור" – עונה 11, פרק 9

עונה 11 אמנם לא אחידה ברמתה, אבל התוספת של טרייסי אולמן בתור חברת המועצה אירמה קוסטרובסקי הדוחה והבלתי נסבלת (שהופכת למושא אהבתו-בכפיה של דיוויד) היא משב רוח מרענן, והוכחה ליכולות הליהוק של דיוויד. המפגש בפרק הזה בינה לבין פה-ג'ורה סוזי, רעייתו של ג'ף גרלין, מייצר ניצוצות, גם כשהוא יורד מתחת לקו המשווה.

אבל הפנינה האמיתית של הפרק היא הלופ הקסום בכיכובו של בוגר סאטרדיי נייט לייב ביל היידר, שמשחק שלושה אחים הממליצים בפני דיוויד וגרלין זה על עיסוקו הנוראי של האחר (חנות עתיקות, מסעדת גולאש וקונסיירז' במלון) במבטאים מגוחכים במיוחד.

לפנתיאון: איגור מחנות העתיקות מתעקש לגבות מדיוויד מחיר מלא בעבור כד עתיק כי "שיינפלד משודרת בשינדיקציה".

לארי דיוויד וטרייסי אולמן, מתוך "תרגיע", עונה 11 פרק 9 (צילום: John P. Johnson/ HBO)
מושא אהבתו-בכפיה. לארי דיוויד וטרייסי אולמן, מתוך "תרגיע", עונה 11 פרק 9 (צילום: John P. Johnson/ HBO)
8

"דניס הנכה" – עונה 7, פרק 5

לארי דיוויד הקדוש יוצא לדייטים עם לא אחת אלא שתי בחורות בכיסא גלגלים. הוא לא יודע את שמותיהן המלאים, ולכן שומר אותם בטלפון תחת כינויים פוגעניים. כמובן שאחת לא יודעת על השנייה, ושתיהן מוזמנות לאותו הדייט, מה שהופך אותן מאוהבות לאויבות נקמניות שרוצות לחסל אותו.

בדרך דיוויד מנצל את כל הקופונים האפשריים של הצביעות החברתית כדי לסחוט התפעלות על אופיו הנאצל, מעליב זוג הורים מאמצים ובסוף חוטף מכות רצח מלא אחרת מאשר רוזי אודונל. התוצאה היא שילוב טהור בין קומדיה פיזית מפעם (מרדף קולני ומקאברי על רקע קונצרט) עם סאטירה נטולת גבולות על יחס לאנשים עם מוגבלות. פרק פמיניסטי יוצא מן הכלל.

לפנתיאון: דיוויד מנסה להתעלס עם דניס כשהיא על כסא גלגלים, כמעט שובר את הגב בניסיונות מופרכים ובסוף שואל בייאוש: "איך בדרך כלל אתן עושות את זה?". התשובה: "אנחנו עוברות למיטה".

7

"קילר משוגע-העין" – עונה 3, פרק 8

דיוויד מממש את חזונו הקלאסי של כל סחי עלי-אדמות: להיות חברו הטוב של האיש הכי קול במסיבה. דיוויד, כמובן, לוקח את זה לאקסטרים. ארוסה של ונדה חברתה הטובה של שריל אשתו הוא ראפר מופרע ושטום-עין העונה לכינוי "קרייזי אייז קילר" (רוצח משוגע עיניים) – מעין רועה-זונות מגוחך מהגטו השחור עם שירים בהשראת השטן.

קילר מבקש את עצתו של דיוויד כ"כותב" לשיר מבעית שכולו, בהתאם למסורת, איומים ברצח וקללות. דיוויד מציע לו לוותר על "פאק" אחד בשביל המילה "ביץ'". עצת הזהב הזאת הופכת אותו לאיש סודו של הראפר, וקרייזי אפילו מכנה אותו You're my Nigger (אתה הכושי שלי). דיוויד בתגובה: You're my Caucasian (אתה האדם הלבן שלי).

כמובן שהדברים מסתבכים והסטטוס הקולי של דיוויד נמחק באבחה ובבוז, כיאה ליהודי שנדחף למסיבה אליה לא הוזמן. וכך מסתיים עוד פרק דיווידי בחיבור מושלם בין סצנת הפתיחה הרנדומלית לסיום המביך.

לפנתיאון: דיוויד מנסה לברר במודיעין 144 את הכתובת של קרייזי באמצעות הכינוי שלו. "אני מניח שקילר זה שם משפחה. אז כנראה שקרייזי זה שם פרטי?".

6

"התקפת טרור" – עונה 3, פרק 5

אלאניס מוריסט המקסימה מתארחת בפרק רלוונטי מאד לישראלים: חרדות, צביעות, הזנה של שמועות שווא ותרבות השרשור של מידע כוזב – הרבה לפני המצאת הוואטסאפ – מככבים בסאגה שמסתיימת באירוניה מושלמת. והפעם, בניגוד למילות שירה המפורסם של אלאניס, עסקינן באירוניה אמיתית.

אז "יש לאשתי חברה, שיש לה חבר, שיש לו אח, שעובד בסי-איי-איי, ושמע מהמקורות הכי בכירים שבסוף השבוע הקרוב תהיה מתקפת טרור". מוכר לכם?

לפנתיאון: לארי מציע לאשתו שהוא יעזוב את העיר בעת התקפת הטרור הצפויה "כי כך לפחות אחד מאיתנו יישאר" ואפילו נוזף בה שזה "אנוכי מצידה" להקריב את שניהם.

5

"ליל הבכורה" – עונה 4, פרק 10

כמעט כל סיום עונה היה צריך להיות ברשימה הזאת, אבל כמו שאומר דיוויד, "בוי או בוי" כמה שהפרק הזה מקורי ומפתיע. דיוויד בתור כוכב השלאגר של מל ברוקס "המפיקים", על הבמה בברודווי לצידו של דיוויד שווימר, מפשל באופן מחפיר. ואז בכל זאת מסיים עונה כמנצח.

איך, למה, כמה, באמת שאסור לגלות. אבל תסמכו עלינו: אפילו שונאי הקונספט יתמוגגו מהטוויסט שמתרחש פה, על הבמה ועל המסך.

לפנתיאון: מל ברוקס ורעייתו אן בנקרופט (בהופעתה האחרונה לפני שנפטרה מסרטן) מבקשים להיפטר מהקללה של "המפיקים" באמצעות קללת לארי דיוויד. ונתקעים עם שתיהן. "אין דרך החוצה, אין דרך החוצה", מקוננת מיס רובינסון המיתולוגית בשירת הברבור שלה.

4

"הסרעפת החשופה" – עונה 7, פרק 6

מכל הפרקים בהם ג'רי סיינפלד מופיע בתפקיד אורח, בחרתי בזה. דיוויד וסיינפלד מתווכחים ביניהם מי יעז להגיד לעובדת שהיא חייבת להפסיק להופיע לעבודה בחולצות בטן שאינן הולמות את גזרתה. כמובן שדיוויד נבחר לתפקיד, ועושה עבודה גרועה במיוחד.

בדרך הוא מרסס את ישו, כמעט דורס את חברו, ומעורר זכרונות מחרידים מהעבר. ובסוף? ניצל בזכות אותו הפופיק החשוף ששילח אותו למסע המוזר מלכתחילה. אם אלפרד היצ'קוק היה מביים טלוויזיה היום, כנראה שכך זה היה נראה.

לפנתיאון: כמעט כל דיאלוג סתמי בין סיינפלד לדיוויד שמזכיר את ניצוץ הגאונות המקורי ביניהם.

3

"הברבור השחור" – עונה 7, פרק 7

אוי ויי. לארי דיוויד מואשם ברצח הברבור השחור, אהוב ליבו של טקאהאשי, הבעלים של מגרש הגולף האהוב עליו. כמובן, ברקע כל הפרקים העוסקים במשחק הגולף, התחביב האמיתי היחיד של דיוויד, מרחף תמיד הזיכרון העכור של השנים בהם יהודים לא הורשו להיכנס למגרשי הדשא האליטיסטיים האלה, עם הכללים הנוקשים והאף הוואספי המורם מעלה.

דיוויד לא רק רוצח את הברבור, הוא גם צורח על נורם, טיפוס איטי שמעכב לכולם את המשחק – מה שמצית שרשרת אירועים המביאה למותו. את שארית הפרק הוא מעביר בניסיון להערים על טקאהאשי ולהוכיח לו שהוא אדם טוב ורחב לב. זה כמעט מצליח עד ש…

לפנתיאון: חברו של נורם מספר לדיוויד שנורם מת מהתקף לב, בגללו. דיוויד מופתע מההתפתחות הטראגית, אבל כנראה לא מספיק. "תגיד, בכלל חיבבת את נורם?", זועק החבר בזעם. "למען האמת, לא", מתוודה דיוויד שלא מסוגל לפלוט אפילו שקר לבן קטנטן. "הוא היה קוץ בתחת".

2

"הדודה האהובה" – עונה 1, פרק 8

מתמודד רציני ביותר על המקום הראשון, זה הפרק בו דיוויד מגורש מביתו, מגורש מבית חברו ג'ף גרין, מגורש מבית מלון, ולבסוף נאלץ לישון באוטו כמו הומלס מזופת.

הכול בגלל אות אחת קטנה: לארי התנדב לטפל במודעת האבל בעיתון לזכרה של דודתה של שריל רעייתו, אבל שגיאת כתיב של אות אחת הפכה אותה מ"דודה אהובה" ל…תצטרכו לגלות בעצמכם.

יש בפרק הזה כל כך הרבה רגעים של מיזנתרופיה, ניתוק, אובססיה וניהיליזם שקשה לדעת מאיפה להתחיל. ובכל פעם מחדש אתה יושב מכווץ בכיסא ושואל "זה באמת מה שראיתי עכשיו?"

לפנתיאון: לארי דיוויד דוחף תותים לפיו כדי לנפח את לחייו, ואז מבצע חיקוי של מרלון ברנדו ב"סנדק".

1

"ההטבלה" – עונה 2, פרק 9

קשה לחשוב על פרק שבו אדם אחד מצליח לעשות כל כך הרבה נזק בכל כך מעט כוונה רעה. לארי מצליח גם לאבד טיסה, גם כמעט לחטוף מכות מזר בשדה התעופה, גם לדפוק טקס הטבלה נוצרי, גם לגרום לגיסו המיועד לטבוע בים, גם להסית נגדו את כל המשפחה בהתקף של חרון, גם לחרבן חתונה, גם לעצבן את אשתו, גם לפלג בין יהודים לנוצרים במלחמת דת קנאית, גם לעורר רגשות אנטישמיים חבויים אצל כל מי שאינו יהודי וגם להפוך (שלא בצדק) לגואל העם היהודי לדורותיו.

אבל יותר משמפעימה התוצאה הפסיכית של האירועים, מדהים להיזכר שהכל קורה בגלל אלטרואיזם טהור. מה שמצית את שרשרת הטעויות שהופכת את דיוויד לאויב האומה והנצרות היא תרומה שנתן, בתום לב מוחלט ובעידוד אשתו הצדיקה, להומלס.

ולא סתם תרומה. דיוויד לא זורק מטבעות לעבר האיש וסוגר את החלון. הוא מעניק לו את הז'קט שאותו הוא לובש, זה ששימש אותו עוד בימים שכתב את סיינפלד. כלומר הוא ממלא אחר המצווה היהודית הפשוטה, הטהורה והנשגבת מכולן, זאת אשר "שקולה כנגד כל המצוות" ואשר "תציל ממוות": "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך…לא תאמץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". (דברים טו, ז').

התרומה הזכה, הטהורה הזאת, ללא ציפייה לתמורה או אפילו אמירת תודה – גם מסיימת את הפרק המופרע שבו במהלך 24 שעות הגיבור היהודי, צדיק כתמר, הופך לנרדף, נקלה, מרושע, שקרן פתולוגי, חסר לב, סכסכן, קטנוני ובאופן כללי בלתי נסבל בכל קנה מידה שמוכר לחברה המודרנית. והכל קורה מעל לראשו, באיזה מחול הזוי של האלים שפשוט לא יתנו לו רגע של מנוחה או עונג.

מה שיפה ברגע הפואטי של סיום הפרק (בלי ספוילרים למי שבכל זאת החמיץ את נזר הבריאה המופלא הזה) הוא שגם ההומלס וגם דיוויד חוזרים לאותו המקום המוכר, נטול האינטרסים והטהור. דיוויד עשה סיבוב עצום, מסע צלב (או אולי יהיה נכון לומר "מסע מנורה") בשם בני עמו, וחזר בדיוק לאותה הנקודה ממנה הגיע.

מה למד? האם התפכח? אבסולוטלי נאדה. והלקח? דיוויד מקפיד להזכיר לנו, (כמו בפינאלה של הסידרה המכונה כראוי "שום לקח לא נלמד") שבני אדם לא באמת משתנים ובטח לא "מתרככים עם הגיל". לא למדתי מעולם שום לקח, הוא מבהיר בגאווה שוב ושוב. לא השתפרתי, לא הפנמתי, לא שיניתי אורחותיי. תלבשו סניקרס ותקפצו לי כולכם.

לפנתיאון: "למה נוצרים לוקחים הכול ללב במה שנוגע לישו? כאילו לא מספיק שאתם משועבדים אליו, אתם חייבים שכולם ישועבדו. אני אוהב לובסטר, אבל האם אני מסתובב ודוחף לאנשים אחרים לובסטר בכוח? ולא רק איפה שאתם גרים – אתם נוסעים לאפריקה, מסתובבים בכל העולם: 'תאכלו לובסטר! זה טוב בשבילכם!'".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
5
עוד 1,268 מילים ו-5 תגובות
סגירה