אובססיה ותיקה של דיוויד נוגעת לשאלה האם אנשים מתחברים זה לזה בגלל מראה או "אישיות". היא כבר טופלה למופת בפרק בסיינפלד בו איליין יוצאת עם "מימבו" – גבר טיפש עם פרצוף מושלם – ומחפשת איך להיפטר ממנו רגע אחרי שפניו מושחתים.

הפעם חברו הנוירוטי של דיוויד ריצ'רד לואיס מתוודא שהתאהב בבחורה "בגלל הנשמה שלה", אבל כשהיא הופכת לאיש הפיל בעקבות הרעלת בוטנים, מנסים דיוויד ולואיס לסמם אותה באנטי היסטמינים ללא ידיעתה (היא נגד תרופות בגלל "קבוצת התפילה" המטורללת אליה היא משתייכת). כמובן, הכל משתבש.

לפנתיאון: הופעת אורח של ג'ואן ריברס המנוחה בסוף הפרק, כולל המשפט "ראיתי פרצופים יפים יותר על טחורים".

עונה 11 אמנם לא אחידה ברמתה, אבל התוספת של טרייסי אולמן בתור חברת המועצה אירמה קוסטרובסקי הדוחה והבלתי נסבלת (שהופכת למושא אהבתו-בכפיה של דיוויד) היא משב רוח מרענן, והוכחה ליכולות הליהוק של דיוויד. המפגש בפרק הזה בינה לבין פה-ג'ורה סוזי, רעייתו של ג'ף גרלין, מייצר ניצוצות, גם כשהוא יורד מתחת לקו המשווה.

אבל הפנינה האמיתית של הפרק היא הלופ הקסום בכיכובו של בוגר סאטרדיי נייט לייב ביל היידר, שמשחק שלושה אחים הממליצים בפני דיוויד וגרלין זה על עיסוקו הנוראי של האחר (חנות עתיקות, מסעדת גולאש וקונסיירז' במלון) במבטאים מגוחכים במיוחד.

לפנתיאון: איגור מחנות העתיקות מתעקש לגבות מדיוויד מחיר מלא בעבור כד עתיק כי "שיינפלד משודרת בשינדיקציה".

מושא אהבתו-בכפיה. לארי דיוויד וטרייסי אולמן, מתוך "תרגיע", עונה 11 פרק 9 (צילום: John P. Johnson/ HBO)

לארי דיוויד הקדוש יוצא לדייטים עם לא אחת אלא שתי בחורות בכיסא גלגלים. הוא לא יודע את שמותיהן המלאים, ולכן שומר אותם בטלפון תחת כינויים פוגעניים. כמובן שאחת לא יודעת על השנייה, ושתיהן מוזמנות לאותו הדייט, מה שהופך אותן מאוהבות לאויבות נקמניות שרוצות לחסל אותו.

בדרך דיוויד מנצל את כל הקופונים האפשריים של הצביעות החברתית כדי לסחוט התפעלות על אופיו הנאצל, מעליב זוג הורים מאמצים ובסוף חוטף מכות רצח מלא אחרת מאשר רוזי אודונל. התוצאה היא שילוב טהור בין קומדיה פיזית מפעם (מרדף קולני ומקאברי על רקע קונצרט) עם סאטירה נטולת גבולות על יחס לאנשים עם מוגבלות. פרק פמיניסטי יוצא מן הכלל.

לפנתיאון: דיוויד מנסה להתעלס עם דניס כשהיא על כסא גלגלים, כמעט שובר את הגב בניסיונות מופרכים ובסוף שואל בייאוש: "איך בדרך כלל אתן עושות את זה?". התשובה: "אנחנו עוברות למיטה".

דיוויד מממש את חזונו הקלאסי של כל סחי עלי-אדמות: להיות חברו הטוב של האיש הכי קול במסיבה. דיוויד, כמובן, לוקח את זה לאקסטרים. ארוסה של ונדה חברתה הטובה של שריל אשתו הוא ראפר מופרע ושטום-עין העונה לכינוי "קרייזי אייז קילר" (רוצח משוגע עיניים) – מעין רועה-זונות מגוחך מהגטו השחור עם שירים בהשראת השטן.

קילר מבקש את עצתו של דיוויד כ"כותב" לשיר מבעית שכולו, בהתאם למסורת, איומים ברצח וקללות. דיוויד מציע לו לוותר על "פאק" אחד בשביל המילה "ביץ'". עצת הזהב הזאת הופכת אותו לאיש סודו של הראפר, וקרייזי אפילו מכנה אותו You're my Nigger (אתה הכושי שלי). דיוויד בתגובה: You're my Caucasian (אתה האדם הלבן שלי).

כמובן שהדברים מסתבכים והסטטוס הקולי של דיוויד נמחק באבחה ובבוז, כיאה ליהודי שנדחף למסיבה אליה לא הוזמן. וכך מסתיים עוד פרק דיווידי בחיבור מושלם בין סצנת הפתיחה הרנדומלית לסיום המביך.

לפנתיאון: דיוויד מנסה לברר במודיעין 144 את הכתובת של קרייזי באמצעות הכינוי שלו. "אני מניח שקילר זה שם משפחה. אז כנראה שקרייזי זה שם פרטי?".

אלאניס מוריסט המקסימה מתארחת בפרק רלוונטי מאד לישראלים: חרדות, צביעות, הזנה של שמועות שווא ותרבות השרשור של מידע כוזב – הרבה לפני המצאת הוואטסאפ – מככבים בסאגה שמסתיימת באירוניה מושלמת. והפעם, בניגוד למילות שירה המפורסם של אלאניס, עסקינן באירוניה אמיתית.

אז "יש לאשתי חברה, שיש לה חבר, שיש לו אח, שעובד בסי-איי-איי, ושמע מהמקורות הכי בכירים שבסוף השבוע הקרוב תהיה מתקפת טרור". מוכר לכם?

לפנתיאון: לארי מציע לאשתו שהוא יעזוב את העיר בעת התקפת הטרור הצפויה "כי כך לפחות אחד מאיתנו יישאר" ואפילו נוזף בה שזה "אנוכי מצידה" להקריב את שניהם.

כמעט כל סיום עונה היה צריך להיות ברשימה הזאת, אבל כמו שאומר דיוויד, "בוי או בוי" כמה שהפרק הזה מקורי ומפתיע. דיוויד בתור כוכב השלאגר של מל ברוקס "המפיקים", על הבמה בברודווי לצידו של דיוויד שווימר, מפשל באופן מחפיר. ואז בכל זאת מסיים עונה כמנצח.

איך, למה, כמה, באמת שאסור לגלות. אבל תסמכו עלינו: אפילו שונאי הקונספט יתמוגגו מהטוויסט שמתרחש פה, על הבמה ועל המסך.

לפנתיאון: מל ברוקס ורעייתו אן בנקרופט (בהופעתה האחרונה לפני שנפטרה מסרטן) מבקשים להיפטר מהקללה של "המפיקים" באמצעות קללת לארי דיוויד. ונתקעים עם שתיהן. "אין דרך החוצה, אין דרך החוצה", מקוננת מיס רובינסון המיתולוגית בשירת הברבור שלה.

מכל הפרקים בהם ג'רי סיינפלד מופיע בתפקיד אורח, בחרתי בזה. דיוויד וסיינפלד מתווכחים ביניהם מי יעז להגיד לעובדת שהיא חייבת להפסיק להופיע לעבודה בחולצות בטן שאינן הולמות את גזרתה. כמובן שדיוויד נבחר לתפקיד, ועושה עבודה גרועה במיוחד.

בדרך הוא מרסס את ישו, כמעט דורס את חברו, ומעורר זכרונות מחרידים מהעבר. ובסוף? ניצל בזכות אותו הפופיק החשוף ששילח אותו למסע המוזר מלכתחילה. אם אלפרד היצ'קוק היה מביים טלוויזיה היום, כנראה שכך זה היה נראה.

לפנתיאון: כמעט כל דיאלוג סתמי בין סיינפלד לדיוויד שמזכיר את ניצוץ הגאונות המקורי ביניהם.

אוי ויי. לארי דיוויד מואשם ברצח הברבור השחור, אהוב ליבו של טקאהאשי, הבעלים של מגרש הגולף האהוב עליו. כמובן, ברקע כל הפרקים העוסקים במשחק הגולף, התחביב האמיתי היחיד של דיוויד, מרחף תמיד הזיכרון העכור של השנים בהם יהודים לא הורשו להיכנס למגרשי הדשא האליטיסטיים האלה, עם הכללים הנוקשים והאף הוואספי המורם מעלה.

דיוויד לא רק רוצח את הברבור, הוא גם צורח על נורם, טיפוס איטי שמעכב לכולם את המשחק – מה שמצית שרשרת אירועים המביאה למותו. את שארית הפרק הוא מעביר בניסיון להערים על טקאהאשי ולהוכיח לו שהוא אדם טוב ורחב לב. זה כמעט מצליח עד ש…

לפנתיאון: חברו של נורם מספר לדיוויד שנורם מת מהתקף לב, בגללו. דיוויד מופתע מההתפתחות הטראגית, אבל כנראה לא מספיק. "תגיד, בכלל חיבבת את נורם?", זועק החבר בזעם. "למען האמת, לא", מתוודה דיוויד שלא מסוגל לפלוט אפילו שקר לבן קטנטן. "הוא היה קוץ בתחת".

מתמודד רציני ביותר על המקום הראשון, זה הפרק בו דיוויד מגורש מביתו, מגורש מבית חברו ג'ף גרין, מגורש מבית מלון, ולבסוף נאלץ לישון באוטו כמו הומלס מזופת.

הכול בגלל אות אחת קטנה: לארי התנדב לטפל במודעת האבל בעיתון לזכרה של דודתה של שריל רעייתו, אבל שגיאת כתיב של אות אחת הפכה אותה מ"דודה אהובה" ל…תצטרכו לגלות בעצמכם.

יש בפרק הזה כל כך הרבה רגעים של מיזנתרופיה, ניתוק, אובססיה וניהיליזם שקשה לדעת מאיפה להתחיל. ובכל פעם מחדש אתה יושב מכווץ בכיסא ושואל "זה באמת מה שראיתי עכשיו?"

לפנתיאון: לארי דיוויד דוחף תותים לפיו כדי לנפח את לחייו, ואז מבצע חיקוי של מרלון ברנדו ב"סנדק".

קשה לחשוב על פרק שבו אדם אחד מצליח לעשות כל כך הרבה נזק בכל כך מעט כוונה רעה. לארי מצליח גם לאבד טיסה, גם כמעט לחטוף מכות מזר בשדה התעופה, גם לדפוק טקס הטבלה נוצרי, גם לגרום לגיסו המיועד לטבוע בים, גם להסית נגדו את כל המשפחה בהתקף של חרון, גם לחרבן חתונה, גם לעצבן את אשתו, גם לפלג בין יהודים לנוצרים במלחמת דת קנאית, גם לעורר רגשות אנטישמיים חבויים אצל כל מי שאינו יהודי וגם להפוך (שלא בצדק) לגואל העם היהודי לדורותיו.

אבל יותר משמפעימה התוצאה הפסיכית של האירועים, מדהים להיזכר שהכל קורה בגלל אלטרואיזם טהור. מה שמצית את שרשרת הטעויות שהופכת את דיוויד לאויב האומה והנצרות היא תרומה שנתן, בתום לב מוחלט ובעידוד אשתו הצדיקה, להומלס.

ולא סתם תרומה. דיוויד לא זורק מטבעות לעבר האיש וסוגר את החלון. הוא מעניק לו את הז'קט שאותו הוא לובש, זה ששימש אותו עוד בימים שכתב את סיינפלד. כלומר הוא ממלא אחר המצווה היהודית הפשוטה, הטהורה והנשגבת מכולן, זאת אשר "שקולה כנגד כל המצוות" ואשר "תציל ממוות": "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך…לא תאמץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". (דברים טו, ז').

התרומה הזכה, הטהורה הזאת, ללא ציפייה לתמורה או אפילו אמירת תודה – גם מסיימת את הפרק המופרע שבו במהלך 24 שעות הגיבור היהודי, צדיק כתמר, הופך לנרדף, נקלה, מרושע, שקרן פתולוגי, חסר לב, סכסכן, קטנוני ובאופן כללי בלתי נסבל בכל קנה מידה שמוכר לחברה המודרנית. והכל קורה מעל לראשו, באיזה מחול הזוי של האלים שפשוט לא יתנו לו רגע של מנוחה או עונג.

מה שיפה ברגע הפואטי של סיום הפרק (בלי ספוילרים למי שבכל זאת החמיץ את נזר הבריאה המופלא הזה) הוא שגם ההומלס וגם דיוויד חוזרים לאותו המקום המוכר, נטול האינטרסים והטהור. דיוויד עשה סיבוב עצום, מסע צלב (או אולי יהיה נכון לומר "מסע מנורה") בשם בני עמו, וחזר בדיוק לאותה הנקודה ממנה הגיע.

מה למד? האם התפכח? אבסולוטלי נאדה. והלקח? דיוויד מקפיד להזכיר לנו, (כמו בפינאלה של הסידרה המכונה כראוי "שום לקח לא נלמד") שבני אדם לא באמת משתנים ובטח לא "מתרככים עם הגיל". לא למדתי מעולם שום לקח, הוא מבהיר בגאווה שוב ושוב. לא השתפרתי, לא הפנמתי, לא שיניתי אורחותיי. תלבשו סניקרס ותקפצו לי כולכם.

לפנתיאון: "למה נוצרים לוקחים הכול ללב במה שנוגע לישו? כאילו לא מספיק שאתם משועבדים אליו, אתם חייבים שכולם ישועבדו. אני אוהב לובסטר, אבל האם אני מסתובב ודוחף לאנשים אחרים לובסטר בכוח? ולא רק איפה שאתם גרים – אתם נוסעים לאפריקה, מסתובבים בכל העולם: 'תאכלו לובסטר! זה טוב בשבילכם!'".