במשחק פוקר, השחקנים מהמרים על סמך שילוב בין הערכת הקלפים שבידיהם ועל השולחן, ובין התנהגות היריבים שלהם במשחק. ככל שהסיבוב מתקדם, כל שחקן או שחקנית יכולים להגדיל את סכום ההימור, וכל שאר השחקנים צריכים להחליט אם להשוות עד לסכום החדש, להמר בסכום גבוה יותר, או להתקפל ולהפסיד את הכסף שהמרו עליו כבר בסיבוב זה.

כל שחקן פוקר נתקל במצב, לפיו כבר ברור לו שבסבירות גבוהה היד שהוא מחזיק אינה היד המנצחת ושהסיכוי להפסיד את הכסף גבוה מאוד, אך מכיוון שכבר הימר על סכום כסף מסוים – הפיתוי לא לוותר גדול מדי והוא ממשיך להמר על הסיכוי הקטן שיתמזל מזלו, ובכך בעצם מגדיל את הפסדיו.

כל שחקן פוקר נתקל במצב, לפיו כבר ברור לו שבסבירות גבוהה היד שהוא מחזיק אינה היד המנצחת, ושסיכויו להפסיד את הכסף גבוהים, אך מכיוון שכבר הימר על סכום כסף מסוים – הפיתוי לא לוותר גדול מדי, והוא ממשיך

שחקני פוקר שצוברים ניסיון לומדים מהטעות הזו, ויודעים שלא משנה כמה השקיעו כבר, אם הסיכויים שלהם נמוכים מדי – עדיף להם להפסיק להשקיע עוד ולחתוך הפסדים.

ישראל נמצאת במצב דומה מאוד – היא הפסידה כבר במלחמה במספר אופנים, אולם נראה שרבים ממקבלי ההחלטות בממשלה ובמערך השופרות של ראש הממשלה בנימין נתניהו מסרבים להכיר בכך וחותרים להמשיך בהימור, בתקווה שיתמזל מזלנו ונגיע לניצחון.

ראשית, ישראל הפסידה ב-07/10, ב-06:29 בבוקר. הכישלון המדיני, אסטרטגי, מודיעיני ומבצעי של אותה שבת שחורה, שהביא איתו כ-1,200 הרוגים וכ-250 חטופים,  מהווה הפסד מוחץ במלחמה. אחרי מהלך כזה, שום תוצאה אפשרית של המלחמה לא הייתה יכולה להיחשב ניצחון. לא היינו זוכים למצעדי ניצחון וחגיגות ברחובות.

אפילו ההישג הגדול ביותר שישראל וצה"ל היו מצליחים להביא מבחינה מבצעית, היה מביא במצב הטוב ביותר לתיקו, שבו אף אחד לא ניצח. ההישג הזה, לפחות כפי שהוגדר ע"י צה"ל, היה יכול להיות מיטוט היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, ויצירת התנאים להשבת כמה שיותר חטופים.

בניגוד להבלי "הניצחון המוחלט" שפוזרו ע"י נתניהו והשופרות, המטרות שצה"ל הגדיר לעצמו היו מוחשיות. בעוד שהיה ברור כי לעולם לא נחסל כל חמאסניק, או שלעולם לא נחרים את הקלצ'ניקוב האחרון בעזה – ניתן היה להעלות על הדעת שחמאס יחטוף מכה משמעותית. מכה כזו שתחזיר אותו לגודלו לפני כשני עשורים – של ארגון טרור חסר יכולות צבאיות, כלי נשק מתקדמים (יחסית), ונטול מנהרות ובונקרים מבוצרים בכל רחבי רצועת עזה. מעל לכל, היה ניתן לראות מצב שבסופו חמאס הוא לא הארגון ששולט ברצועת עזה.

ישראל כבר הפסידה בכמה אופנים, אך נראה שרבים ממקבלי ההחלטות בממשלה ובמערך השופרות של נתניהו מסרבים להכיר בכך ולחתוך הפסדים, וחותרים להמשיך בהימור, בתקווה שיתמזל מזלנו ונגיע לניצחון

על אף מטרה ריאלית זו, הפסדנו גם במדד הזה. הסיבה להפסד לא קשורה לצה"ל, שעמד במשימותיו תוך הפגנה של יכולת מבצעית אדירה ושל נחישות, גבורה והקרבה מצד הלוחמים, אלא נובעת מכך שהממשלה מעולם לא תכננה מה לעשות ביום שאחרי חמאס.

לכן, בכל מקום שבו הצליחו למוטט את התשתיות של חמאס, ברגע שצה"ל יצא משם, לא היה דבר שמנע מחמאס לחזור ולבסס עצמו מחדש. לא רק זה, אלא שארגון הטרור מצליח להמשיך לירות רקטות לעוטף עזה.

דבר זה נכון גם לגבי רפיח, שנתניהו והתקשורת הימנית נתלים בה כאילו כל גורל המערכה תלוי רק בה, אולם אין שום סיבה שההצלחות שצה"ל יצליח להגיע אליהן שם לא ייגמרו באותה יציאה בלתי נמנעת וחזרתו של חמאס לאותן עמדות כוח.

לא בפעם הראשונה, השילוב בין ההססנות של נתניהו ודאגתו רק לעצמו, יחד עם השאיפות המשיחיות של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר והמפלגות שלהם, ובשילוב עם חוסר היכולת והרצון של מי שהיו אמורים לאתגר את נתניהו – שר הביטחון יואב גלנט, והשרים בני גנץ וגדי איזנקוט – הביאו אותנו להפסד אסטרטגי חסר תקדים.

במקביל, 133 החטופים עוד נמקים במנהרות חמאס, ולפי הדיווחים מספרם של החטופים החיים בהם דועך מדי יום. אם בתחילה ניתן היה להאמין שלחץ צבאי יביא לעסקה מהירה שתביא לשחרור מרביתם, או לחילופין שיתקיימו הנסיבות המבצעיות לשחרור בכוח של מספר גדול יותר של חטופים, היום כבר לא ניתן להחזיק בדעה הזו ברצינות.

השילוב בין הססנות נתניהו ודאגתו לעצמו, עם השאיפות המשיחיות של סמוטריץ' ובן גביר, וחוסר היכולת והרצון של מי שהיו אמורים לאתגר את נתניהו – גלנט, גנץ ואיזנקוט – הביאו להפסד אסטרטגי חסר תקדים

התמרון המסיבי בתחילת המלחמה אכן הביא את חמאס לעסקה, שבה שוחררו 80 חטופים ישראלים ו-24 נוספים בעלי אזרחות זרה, ובמבצעי יחידות מיוחדות שוחררו 3 חטופים נוספים. אך לאחר מספר חודשי לחימה, לצה"ל כבר אין יכולת  להחזיק את הכוחות הדרושים כדי להמשיך להפעיל את הכוח שהופעל בתחילת התמרון, וממילא כבר אין לו יעדים מבצעיים להשיג באמצעותם שירתיעו את חמאס.

בסופו של דבר, כבר כמעט חודשיים שצה"ל שוהה בעזה בעצימות משתנה, תוך ביצוע פשיטות ומשימות טקטיות, שמסכנות חיילים ומשיגות הישגים נקודתיים בלבד, שאין בהם להשפיע על תוצאות המערכה או על החזרת החטופים.

מה שהשהייה הארוכה בעזה כן יוצרת, הוא הפסד חסר תקדים בזירה נוספת – הזירה הבינלאומית. ממלחמה שהחלה בטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, שהביאה את העולם לתמוך בנו מקיר לקיר – ממשלת ישראל הצליחה להביא את מצב היחסים הבינלאומיים של ישראל לברכיים המטאפוריות שלהם.

כיום, לא נדיר לשמוע השוואות של ישראל לרוסיה של ולדימיר פוטין, והמצב במדינות רבות הוא כזה שההתנגדות לישראל נהייתה קונצנזוס והיא אף מלבה גל חדש של אנטישמיות שיכול להחזיר את מצב היהודים מסביב לעולם עשרות שנים אחורה.

השהייה הארוכה בעזה יוצרת הפסד חסר תקדים גם בזירה הבינל'. מהטבח הגדול ביהודים מאז השואה, שהביא לתמיכה מקיר לקיר של העולם בנו – ממשלת ישראל הורידה את מצבנו הבינל' לברכיו המטאפוריות

מי יכול היה לדמיין ב-08/10, שארה"ב תחל לדבר ברצינות על הגבלה של הסיוע הביטחוני לישראל, שיהיה שיח על צווי מעצר לבכירים ישראלים בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, ושמדינות באיחוד האירופאי יעסקו ברצינות בהכרה במדינה פלסטינית בטווח זמן מיידי?

הרבה מחוסר היכולת להצדיק את מעשיה של ישראל נובע גם מהדשדוש בשטח. איך ניתן להסביר את הגבלת הסיוע לתושבי עזה שמביא אותם לסיפו של רעב המוני והמשך ההפצצות מהאוויר, כאשר לכולם ברור שכבר אין הישג מבצעי משמעותי שישראל יכולה להגיע אליו?

הפעולה ברפיח, על הישגיה המוגבלים, תהיה בניגוד מפורש לקו האדום שהציב נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ונראה שתהיה קו פרשת המים בכל הנוגע לתמיכה הביטחונית והמדינית שמספקת ארה"ב.

יחיא סנוואר, שיתכן שבתחילת המלחמה נבהל מההשלכות המדיניות של המתקפה שלו והחיבוק שישראל קיבלה, יכול להתרווח בכורסה בבונקר שלו ולחכך את ידיו בסיפוק.

ישראל מפסידה גם בזירות אחרות. בצפון מול חזבאללה נוצרה שגרה שבה ישראל פינתה את מרבית גבול הצפון, ותושבים רבים בדרום לבנון התפנו גם הם מבתיהם. ישראל וחזבאללה מחליפות ביניהן מהלומות, ורוקדות בזהירות סביב הסיכון שבכניסה למלחמה כוללת.

מי דמיין ב-08/10, שארה"ב תדבר על הגבלת הסיוע הביטחוני לישראל, שיהיה שיח על צווי מעצר לבכירים ישראלים בביה"ד הפלילי הבינל' בהאג, ושבאיחוד האירופאי יעסקו כעת במדינה פלסטינית?

מן הסתם, היכולות של צה"ל עולות בהרבה על אלו של חזבאללה, וחילופי המהלומות גוררים אבדות גדולות בהרבה לארגון, הן בכמות והן בדרג שנפגע. אולם לא על כך ישראל נמדדת. במבחן התוצאה, תושבי יישובי הגבול מפונים מבתיהם ואין באופק הנראה לעין שום פתרון שיחזיר אותם בביטחון לביתם.

ישראל התרגלה לשגרה של ירי מגבול הצפון, שלא נראה מאז שנות ה-80, ונראה שחשפה את הקלפים שלה, לפיהם, בדומה לחזבאללה, גם היא לא מעוניינת בזמן הקרוב במלחמה כוללת, ובין כה וכה לא ברור מה יהיו תוצאות של אותה מלחמה וכיצד הן עדיפות על הפסקת אש.

גם מול איראן חילופי המהלומות הביאו למצב אסטרטגי גרוע מזה שהיינו בו, מכיוון שלראשונה איראן עצמה תקפה במאות טילים וכטב"מים את שטחה הריבוני של ישראל, וישראל הגיבה בתגובה מינימלית ששקולה לאי-תגובה.

על אף ההישג האדיר של ישראל ובעלות בריתה בתחום ההגנה האווירית, המחסום המחשבתי של תקיפה איראנית גלויה נפרץ, וישראל לא הייתה במצב מבצעי ומדיני להשיב עליו במלחמה כוללת. מצב זה נובע גם מהכישלון המודיעיני בניסיון לחזות את התגובה האיראנית לחיסול מפקד בכיר במשמרות המהפכה בסוריה.

לנוכח כל אלה, ישראל נמצאת במצב שבו עליה לחתוך הפסדים. כמו במשחק פוקר, ישראל צריכה להשלים עם כך שהיד שלה בשלב הזה לא מאפשרת לה להשיג ניצחון כלשהו, ובטח שלא מוחלט.

ישראל נמצאת במצב שבו עליה לחתוך הפסדים. כמו במשחק פוקר, ישראל צריכה להשלים עם כך שהיד שלה בשלב הזה לא מאפשרת לה להשיג ניצחון כלשהו, ובטח שלא מוחלט

רבים בישראל (ויתכן שגם בצמרת הביטחונית והמדינית שלה) מכירים בחשיבות של החזרת החטופים ורוצים בכך מאוד, אולם נרתעים מעסקה מכיוון שהיא תמנע מאתנו להגיע לאותו ניצחון רצוי, או אף להכרעת חמאס או חזבאללה ולהשבת ההרתעה.

אולם טוב בהרבה יהיה אם נכיר בכך, שיחד עם כל הכאב והצער שבדבר, מלחמה זו החלה בהפסד, והתוצאות האפשריות היחידות שסביר שנגיע אליהן היא סיום בהפסד עכשיו, או בעתיד עם עוד פחות חטופים חיים ויותר חללי מלחמה. יתכן גם, שהמשך הלחימה יביא לתוצאות הרסניות במלחמה בלבנון, ולתוצאות הרסניות לא פחות בזירה הבינלאומית.

הצורה שבה הפסקת המלחמה תיראה עכשיו היא בעסקה שתחזיר כמה שיותר חטופים חיים, שתשהה את המלחמה בעזה בטווח הזמן הקרוב, ויתכן גם שתפתח פתח להפסקת אש עם חזבאללה. הפסקת אש זו תהיה על בסיס החלטת מועצת הביטחון 1701, שתאפשר לתושבי יישובי הצפון לחזור הביתה (אולם עם נוכחות גדולה בהרבה של כוחות צה"ל על הגבול, למניעת כל ניסיון להפתעה נוספת כמו ב-07/10).

במקביל, הפסקת המלחמה בתנאים כאלה תביא לשיפור היחסים של ישראל עם מדינות האזור והתחלת שיקום המעמד שלה בקרב מדינות המערב, וארה"ב בראשן.

סיבוב נוסף מול חמאס, ויתכן שגם מול חזבאללה, יוכל לקרות בעתיד. נוכל להגיע אליו עם מלאי תחמושת מלאים, עם חיילי מילואים רעננים שהצליחו לחזור לחייהם, ועם בריתות בינ"ל חזקות יותר במזרח התיכון (ושלא נדבר על שלום).

טוב יהיה אם נכיר בכך, שעם כל הכאב והצער, מלחמה זו החלה בהפסד, ותוצאותיה האפשריות היחידות הן סיום בהפסד עכשיו, או סיום בעתיד עם עוד פחות חטופים חיים ויותר חללי מלחמה

בעיקר, נוכל לחזור לסיבוב הבא הזה כשבישראל יש ממשלה שמובלת על ידי אנשים כשירים, שפויים, ושהאינטרסים של המדינה יותר חשובים להם מהאינטרסים שלהם. ללא התנאי הזה, לא נוכל לנצח במלחמות, ומלחמות נוספות ייגמרו בהפסדים אפילו גדולים יותר.

עמרי לביא הוא מנהל מוצר בסטארט-אפ בישראל, ובעל תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב. רס״ן במילואים.