הדיבור הבלתי פוסק על בחירות בשבועות האחרונים גרם לעיסוק המתבקש בשאלה, אילו מפלגות ירוצו בבחירות הקרובות בשמאל ובמרכז. בעוד שלכולם ברור שיש וואקום במרכז ושמאלה וכי יש צורך בהתארגנות חדשה, נראה שקיים וויכוח ער על האופי המדויק של המפלגה (או מפלגות) שצריך, ויוזמות חדשות וחדשות-ישנות כבר מתחילות לצוץ.

אישית, אני לא מאמין שאנחנו קרובים לבחירות (כי נתניהו וגנץ לא מעוניינים בהן עכשיו), אבל השיח הקיים מהווה זמן טוב להתחיל לדון, לבנות ולתכנן כמו שצריך את מה שהיינו רוצים שיהיה. כבסיס לשיחה ופעולה משותפת, אשתף כאן את החלום שלי לגבי המפלגה שאני מאמין שנכון להקים עכשיו.

אישית, אני לא מאמין שאנחנו קרובים לבחירות, אבל השיח הקיים הוא זמן טוב להתחיל לתכנן את מה שהיינו רוצים שיהיה. אשתף כאן את החלום שלי לגבי המפלגה שנכון להקים עכשיו

בחלומי אני רואה מפלגת שמאל חדשה ששואפת לשלטון. מפלגת שמאל אמיתי, שמצהירה על כך ומחבקת אותי כשמאלני, כי היא מקיפה את מכלול התפיסות שהופכות אותי לשמאלני.

מפלגה שמצד אחד נאמנה לחזון של מדינת לאום יהודי שוויונית, שיש בה כלכלה הוגנת, שוויון הזדמנויות וסולידריות, ושחיה בשלום עם שכניה. ומצד שני מבינה שלמדנו דבר או שניים ב-70 השנים האחרונות, ושהשמאל היום נדרש לעדכן חלק גדול מהתפיסות שלו (בעיקר בתחומי קידום המזרחים וזכויות לערבים).

המפלגה תציג את עמדות השמאל שלה באופן שאנשים מחוץ לבייס הקשה יוכלו לקבל אותן (כולל אנשים שמגדירים עצמם מרכז), וגם תהיה מוכנה להקשיב וללמוד כדי להרחיב את האוהל שלה כמה שיותר (להבדיל מהתחזות לימין או הסתרת הדעות כמו שראינו מפלגות שמאל ומרכז עושות ב-20 שנה האחרונות).

בראש המפלגה יהיו נשים וגברים מוכרים, שיש להם קרדיט וניסיון בפוליטיקה, גם מול נתניהו אבל גם בתחום המדיני-בטחוני. שילוב של ניסיון זה עם העובדה שהמפלגה תציע אלטרנטיבה אמיתית בתחום הזה (בראש ובראשונה תציע פתרון קבע לסכסוך עם הפלסטינים) ולא תנטוש את השדה לימין – ישרה על מצביעים רוגע, שהמפלגה תדע גם להגן על הביטחון כשתצטרך (כי אנחנו עדיין לא נורבגיה).

משולבים יחד איתם בראש יהיו נשים וגברים חדשים וצעירים מליבת המחאה ומהחברה האזרחית, שייצגו את כלל המגוון החברתי בישראל (מכל העדות, הדתות, המגזרים, המגדרים, המוגבלויות והמעמדות הכלכליים), יעזרו בעדכון התפיסות וגם יידעו איך לתקשר את המפלגה לצעירים ולמי שלא רגיל להיות מעורב.

בחלומי אני רואה מפלגת שמאל חדשה ששואפת לשלטון. מפלגת שמאל אמיתי, שמצהירה על כך ומחבקת אותי כשמאלני, כי היא מקיפה את מכלול התפיסות שהופכות אותי לשמאלני

ועכשיו הגענו לעיקר: המפלגה תהיה כזו שתגרום לכולנו להרגיש שמצאנו בית. אחרי ששנים היינו צריכים לבחור בין מפלגות ריקניות ששואפות לשלטון לבין מפלגות קטנות שהן שלנו אבל לא רלוונטיות לחברה הישראלית או להרכבת ממשלה, לראשונה זה שנים נהיה מורעלים על מפלגה בבחירות.

לא רק שנוכל להצביע לה בלב שלם, אלא נרצה לשכנע חברים ומשפחה, להתנדב, להתקשר ולעבור מבית לבית (גם מחוץ לאזורי הנוחות שלנו) כדי לשכנע אנשים. אפילו נתרום ונתרים כסף, הרבה. כך המפלגה החדשה תנסה לשחזר את המודל של צמיחה מלמטה (grass roots) שמתרגלים במפלגה הדמוקרטית בארה״ב כבר שנים.

בתקווה, המפלגה תגרום למחנה השמאל-מרכז תומך הדמוקרטיה והערכים הליברליים לנהור בהמוניו, במיוחד על רקע האנרגיה וההתארגנות חסרות התקדים שהמחאה יצרה בחודשים האחרונים.

בשאיפה, גם החברה הערבית תצא להצביע למפלגה הזו או לרשימה המשותפת באחוזים גדולים, כי הם יראו ויאמינו שהפעם מושיטה להם יד מפלגה שבאמת תשלב אותם בקבלת ההחלטות וחלוקת המשאבים (וכאמור, ברשימה לכנסת). אפשר גם לקוות שמתוך העוצמה והביטחון הזה גם אחרים יצטרפו למחנה מבחוץ.

מפלגה כזו לא רק נכונה ברמה הערכית, אלא גם מבחינה אלקטורלית. מסידור המפלגות המתגבש לנגד עינינו נראה שהוואקום הגדול ביותר הוא בין (איפה שהייתה פעם) כחול לבן למשותפת, ולוואקום הזה צריך להיכנס. בנוסף, בבחירות הקודמות הבנו כבר שבסוף, המחנה הדמוקרטי והמתון שמחזיק בעמדות תואמות לשמאל ושמתנגד לנתניהו הוא הגדול יותר, ושאם נמצה אותו כמו שצריך נוכל להחליף את השלטון.

מה שאנחנו צריכים עכשיו זה מפלגה וחזון שיניעו אותנו ויציבו אלטרנטיבה אמיתית (בכל התחומים, לא רק באלה שבאינטואיציה אינם שנויים במחלוקת) – שאיתה נוכל לנצח ולהתחיל לעבוד על התיקון.

המפלגה תהיה כזו שתגרום לכולנו להרגיש שמצאנו בית. אחרי ששנים היינו צריכים לבחור בין מפלגות ריקניות ששואפות לשלטון לבין מפלגות קטנות שהן שלנו אבל לא רלוונטיות לחברה הישראלית או להרכבת ממשלה

אפשר להבין את הביקורת והציניות לגבי ההיתכנות של מפלגה כזו, שבוששה להיווצר בכל כך הרבה מערכות בחירות בעבר הקרוב. אך יכול להיות שדווקא הרגשת היתמות מהמחסור בנציגות אמיתית, בשילוב עם תחושת הדחיפות (המוצדקת) מהסכנה לדמוקרטיה וזריקת המרץ שהמפגינים כל שבוע מקבלים ומזריקים למחנה, יאפשרו זאת.

מיזם כזה יכול לקום רק כתוצאה משילוב של מוכנות של בכירים בעבר ובהווה שנמצאים היום במפלגות שונות ושעזבו את הפוליטיקה  לעשות וויתורים והימורים, עם לחץ מלמטה של אנשים מהשטח שקוראים להם לבוא ושמוכנים לרתום את הידע, המידע והזמן שלהם ליוזמה, ואפילו להצטרף כמועמדים.

נשאלתי רבות מה עם המפלגות הקיימות. ככלל, גם אני שותף להנחת המוצא שעדיף להתבסס על ארגון קיים, על פני יוזמות חדשות שמתחילות מאפס. אולם נראה שבנקודת הזמן הזו המחנה עומד בפני שוקת שבורה בכל הנוגע לבחירת מפלגה, וצירוף הנסיבות הנוכחי לא מאפשר לנו להיכשל בעוד ניסיון.

ניתן לעבור בקצרה על הבעיות המרכזיות בכל אחת מהחשודות המיידיות (אבל זה לא אומר שבהיעדר מפלגה חדשה, לא אמצא עצמי מצביע לאחת מהן):

• ראשית, מרצ, ש(כמעט)לא אכזבה אותנו, היא אכן מפלגת שמאל מלאה, אבל טעויות היסטוריות ומנגנונים עבשים ומתוסבכים הביאו לכך שהיא לא יצאה אל מחוץ לבועות השמאל המוכרות וגם אין לה יכולת (ורצון) לעשות זאת ולהפוך לאלטרנטיבה שלטונית. מה גם שחסרים לה האנשים המובילים בחזית.
• ליש עתיד יש רשימה מצוינת, מלבד הראש שלה. גם אחרי כשמונה שנים בפוליטיקה רוב האזרחים (כולל הח״מ) לא חושבים שלפיד מתאים לראשות הממשלה, והוא בטח לא יסחוף אותנו לקלפי. ובעיקר, למרות שסירבה להיכנס (שוב) תחת נתניהו, המפלגה אינה מפלגת שמאל, מעולם לא התיימרה להיות, לא מקדמת מדיניות כזו, ומתנערת מהשמאל בכל הזדמנות.
• המשותפת היא בחירה טובה מאוד, אבל מעבר לכך שרבים ברשימה מחזיקים בעמדות מאוד שמרניות בתחומי זכויות הנשים והלהט״ב, המפלגה מתנגדת (בצורות וגוונים שונים) לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מה שלא מדבר לרוב העם בישראל, כולל שמאלנים רבים.

קיימות גם יוזמות חדשות, ומעניין לראות כיצד תתפתחנה. מעבר ליוזמות של גנרלים חדשים וישנים במרכז-ימין, היוזמה המתקדמת ביותר היא הדמוקרטית. מדובר בניסוי מאוד מעניין, אולם המבנה שלה הוא כזה שהתוכן והרשימה שלה ייקבעו רק בהצבעת חברים, ולכן אי אפשר לדעת בשלב זה אם היא תקלע למאפיינים של מפלגת השמאל עליה ניתן לחלום, ועל מבנה בלבד לא ניתן לבחור מפלגה.

חשוב להגיד שהרבה מהמפלגות הנ״ל אשמח לראות משולבות במפלגה חדשה אחת גדולה, בשילוב עם האנשים החדשים שיבואו. על העבודה וכחול לבן אין מה לדבר מאז שחברו באופן מלא לנתניהו, חוץ מלאחל לחבריהן מערכת בחירות זריזה שתגאל את הקריירה הפוליטית שלהם מייסוריה במהרה, ושיבזבזו בדרך כמה שפחות קולות שמאל.

על העבודה וכחול לבן אין מה לדבר מאז שחברו לנתניהו, חוץ מלאחל לחבריהן מערכת בחירות זריזה, שתגאל את הקריירה הפוליטית שלהם מייסוריה. ושיבזבזו בדרך כמה שפחות קולות שמאל

לסיכום, מפלגה שמאלנית גאה, גדולה, ששואפת להחליף את השלטון – היא לדעתי מה שחסר לנו בזמן הזה. מטרת המפלגה תהיה קודם כל להוציא מהאדישות, מהייאוש ומהבתים את נשות ואנשי המחנה שלנו, ולמצות את פוטנציאל ההנעה וההצבעה שלהם. מעבר לניצחון בבחירות, המפלגה תאפשר להשיב למחנה חבול ומוכה אכזבות (שרבים מחבריו כבר לא יודו בזה שהם שמאלנים) את הגאווה, החיוניות ותחושת השליחות שאפיינו אותו בעבר ויאפשרו להגדיל את המחנה.

עמרי לביא לומד תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב עם התמקדות בפילוסופיה פוליטית ומשפט חוקתי, ועוזר מחקר ומתרגל באוניברסיטה. לפני כן היה מנהל מוצר בסטארט-אפ בתחום הפינטק וקצין במודיעין.

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30