באופן מוזר מתקבל הרושם שחברי הממשלה נוהגים להתבטא בזירות פיגוע ופח"ע באמצעות ריקוד דווקא. כך למשל חולל בדבקות השר יואב קיש בתגובה לשאלות מראיינות בשידור ישיר מזירת פיגוע ברעננה. מסתמן שגם השרה מירי רגב מתבטאת בריקוד, מסוּגה מעט שונה, לציון הטבח בעוטף.

גם השנה דואגת רגב שטקס המשואות הממלכתי ייחגג ברוב פאר ותקציבים. אמנם בהתאמות המתבקשות – ללא נוכחות קהל ובלי חשש לאינטראקציה עם נתינים. כל זאת תוך שימוש בסרטונים שצולמו מראש, בהם מומחש הטבח ברעים בסיוע רקדנים, המדגימים את מנוסת משתתפי המסיבה ונִרְצָחֶיהָ.

גם השנה דואגת רגב שטקס המשואות ייחגג ברוב פאר ותקציבים אך ללא קהל או חשש לאינטראקציה עם נתינים, ועם סרטונים בהם מומחש הטבח ברעים בסיוע רקדנים, להדגמת מנוסת הקורבנות

עיתונאֵי "הארץ" ניר גונטז' ומורן שריר, שהתגנבו להפקת הסרטון בתחילת אפריל ושוחחו עם משתתפיו וחבריהם, דיווחו שאזור הנובה בו נטבחו 364 ישראלים בבוקר ה-7.10 פונה מצמחייתו, נזרע זרקורים צבעוניים ומכונות-עשן והפך זמנית לסט מאובזר ומגודר, בשליטת מרכז ההסברה הממשלתי.

רקדנים בורחים מירי בין העצים בזירת הטבח. כן, זה מה שתכננו לטקס המשואות https://t.co/wNUwqdXZjH

— Haaretz הארץ (@Haaretz) April 12, 2024

בצילומים נעו טירוני וצוערי להקת הריקוד "ורטיגו", לבושים בבגדים כחולים-אפורים בינות לעצים, בכוריאוגרפיה של בריחה מירי. שוֹט נוסף בו נספית אחת הרקדניות וחבריה רוקדים לעברה לחילוץ גופתה, נגנז כנראה ברגע אחרון.

לפי הכתבים, ותיקי תכנית ההכשרה הדו-שנתית בלהקה פנו בכתב להנהלתה בבקשה שתימַנע מהשתתפות במופע הגרוטסקי שיועלה על אדמה ספוגת-דם, שגם מצויה סמוך לאזור לחימה פעיל, אך נעֲנו בסירוב. אחת המשתתפות בצילומים אמרה שתחילה סירבה להשתתף אך חזרה בה, מחשש פן תועף מהלהקה וקריירת הריקוד בה החלה עוד מילדותה, תיגדע.

מנכ"ל הלהקה מסר לעיתון, שלמרות גילויי נדיבות כלפי הרקדנים כמו יום חזרות נוסף בשטח והסבר נרחב על סידורי הביטחון – "מי שלא רצו להשתתף בפרויקט למרות הכל" הוחלפו, ומי שהשתתפו בו זכו לליוויי "אנשי טיפול שתמכו בהם בצילומים פיזית ונפשית", כנהוג גם בזירות צילומי תוכניות ראליטי מטרגרוֹת.

בנוסף, מדווחים הכתבים שכמה מבני משפחות נרצחי הנובה הסכימו לבקשת ההפקה להשתתף בצילומים, בהם התבקשו להדליק אבוקה, לבצע ליפ-דאב וכוריאוגרפיה לשיר בביצוע עומר אדם, ולהצטלם במיצג הזיכרון במקום. "אמרו לנו לשיר על רקע צילומינו נכנסים ויוצאים מגיא ההריגה", שיתף אחד מהם.

בצילומים נעו חברי להקת הריקוד בבגדים כחולים-אפורים בינות לעצים, בכוריאוגרפיה של בריחה מירי. שוֹט נוסף בו נספית אחת הרקדניות, וחבריה רוקדים לעברה לחילוץ גופתה, נגנז ברגע אחרון

לפי הכתבים, מרבית משפחות נרצחי הנובה סירבו להשתתף בצילומים. אחת מקרובות המשפחה אמרה לגונטז' ושריר שהשתתפות המשפחות בסרטון מקנה לגיטימציה לממשלה שאחראית למות יקיריהן. אחר הוסיף שבהפקה הגרנדיוזית, נטולת הצניעות וההתחשבות המִתבקשות לנוכח האסון והאבל, התבקש לרקוד פיזית על דם בנו לטובת סרטון ממשלתי. זאת כשבמקביל הממשלה כמעט ולא תומכת במשפחות, וכמעט אינה מתקשרת עמן.

יצוין שזה אינו הייצוג האומנותי הראשון של טבח אוקטובר אשר זוכה להוקרה ולכבוד רשמיים. צילומה של שני לוק הרצוחה, למשל, זיכה את יוצרו עלי מחמוד שנלווה למבצעי הטבח בעוטף, בפרס תחרות POY היוקרתית מטעם אוניברסיטת מיזורי.

אין גבול לבושה: התמונה שניצחה בתחרות תמונות העיתונות הוותיקה בעולם POY, היא זו שצילם עלי מוחמד, צלם AP שהתלווה למחבלים ב־7 באוקטובר. בתיעוד נראים המחבלים הרוכנים מעל גופתה של שני לוק ז"ל | אביה: "לדעתי טוב שהיא זכתה בפרס, ככה עוד 100 שנה ידעו מה היה פה"https://t.co/YseQr75X2w pic.twitter.com/I9hLXZQSC8

— ידיעות אחרונות (@YediotAhronot) March 28, 2024

בנוסף, זה גם לא הסרטון הראשון המייצג אזור השמדה, חטיפה ודיכוי באמצעות שיקופים סטריליים, מיופים ומוּתְפָּלִים. ב-1944 התבקש למשל אמן הקולנוע היהודי קורט גֵרוֹן לצלם ולהציג את חיי היהודים, ששהו בכפייה בשטח סגור בטרזיינשטט, ולהציגו כמקום נעים ותרבותי.

גם על האסירים שהתבקשו לרקד בסרטון טרזיינשטט הופעל עידוד שלא להשתמט מההפקה. מנגד, לא ידוע האם בדומה לרקדני "ורטיגו" גם הם זכו בתמיכת "אנשי טיפול פיזי ונפשי" במהלך הצילומים, ואין לדעת מה עלה בגורל "מי שלא רצו להשתתף בפרויקט למרות הכל".

פרופ' קרן אלקלעי-גוט כותבת בספרה על גֵרוֹן שצילום הסרט שבר אותו, מאחר "שנאלץ לספק לשוביו בבואת שקר גרוטסקי ומתועב".

זה אינו הייצוג האומנותי הראשון של טבח אוקטובר אשר זוכה להוקרה ולכבוד רשמיים. צילומה של שני לוק הרצוחה, למשל, זיכה את יוצרו עלי מחמוד שנלווה למבצעי הטבח בעוטף, בפרס תחרות POY היוקרתית

מצילומי הסרטונים הממשלתיים בנוֹבה ולחילופין בטרזיינשטט סוּננוּ החוצה הדם, הסירחון, האימה, הסבל, המוות, הברוטליות, הדיכוי והרצחנות, שעמדו בבסיס האירועים. מסרטונים אלו סוּננו ורוּקנו גם רגשותיהם של מי שהתבקשו או אולצו להשתתף בהם.

ומה על רגשות הצופים? כיצד נרגיש אנו כשנצפה בטקס העצמאות ה-76 למדינה, שיצוין כנראה באוסף סרטוני טיק-טוק מנותקים, מאניים ופומפוזיים, שיוצבו בהתרסה לנגד עיני הציבור בדומה לריקודו של השר קיש?

גם כשאינה נוקטת בתוקפנות ישירה כלפינו, ממשלת ישראל מפזזת בחדווה במרחב המשתרע בין גילויי טעם-רע, חוסר-רגישות, חוסר-התחשבות, גסות-רוח ופרובוקציה, בואך הצבת צלם בהיכל. בדומה לתגובת המראיינות לריקודו גס-הרוח וסר-הטעם של קיש, רובנו מוצאים עצמנו הלומים ומשותקים כשאנו נתקלים בהתעלמות בוטה מנורמת כיבוד האחר שמולך.

ככל הנראה מעיני הממשלה לא נעלמו ממצאי מחקרים פסיכולוגיים שמראים איך קמלים בן-רגע אנשים שסביבתם מתעלמת מקיומם, כמו רקפות ביום שרב. מחקר "פרוצדורת הפנים החתומות" למשל, בו מתעלמת פתאום אם מתינוקה ומביטה בו בפנים אטומות וחתומות, מדגים שתינוקות מתייאשים מניסיונם לאשש את עובדת קיומם בעיני אמם, ושוקעים תוך דקות באומללות, בלבול ואפטיה.

מצילומי הסרטונים הממשלתיים בנוֹבה ולחילופין בטרזיינשטט סוּננוּ החוצה הדם, הסירחון, האימה, הסבל, המוות, הברוטליות, הדיכוי והרצחנות, שבסיסם. מסרטונים אלו סוּננו ורוּקנו גם רגשות המשתתפים

לאחר שממשלתנו העלימה בהצלחה את משמעות קיומם של אנשים שנחטפו, שנרצחו, שנעקרו, או של אנשים שכך קרה ליקיריהם, היא עולה לשלב הניסוי הקולקטיבי ב"פרוצדורת הפנים החתומות" בטקס המשואות הקרֵב.

כמו קוסם מיומן, שמעלים את שולייתו, פועלים הממשלה והקוסם שבראשה להעלים את עובדת קיומנו מעיני עצמנו. הם עושים זאת כשהם מביטים דרכנו, ומשגרים לנגד עינינו הכלות את אסונותינו המרים בגרסת ריקוד המכונה, במקום לתקשר אתנו.

הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס מתאר "הלך רוח פשיסטי" השולל את קיומה של מורכבות רגשית ופועל להעלמת כל קונפליקט פנימי, אמביוולנטיות והתנגדות. התודעה הפשיסטית רואה בקול הפנימי האחר וגם באחר האנושי חפץ חסר חשיבות שצריך להיפטר ממנו. לדברי בולאס, מחיקת האחר מתבצעת בדרכים אקטיביות ופסיביות:

במישור האקטיבי, הקולות והאנשים המתנגדים מוצגים תחילה בצורה מעוותת עד שהם נתפסים כפחות אמינים ואינטליגנטים מכפי שהינם. דבריהם מוצאים מהקשרם באמצעות אלימות רטורית – לעג, זלזול והַגְחָכָה, עד שמי שמעז להחזיק בהשקפות מתנגדות הופך לקריקטורה.

בהמשך פוגעים באמינותם באמצעות הפצת בדיות ועובדות שאינן בנות-שיפוט. לבסוף מוחלף שמם, ל"יהודון" במקום האדם היהודי או ל"מלוכסן" במקום האדם הווייטנאמי, אומר בולאס. הנמשל המקומי מוכר, כידוע לכל "סמולן" "חמוץ" "אנרכיסט" ו"קפלניסט".

הקולות והאנשים המתנגדים מוצגים תחילה בצורה מעוותת עד שהם נתפסים כפחות אמינים ואינטליגנטים מכפי שהינם. דבריהם מוצאים מהקשרם באמצעות אלימות רטורית – לעג, זלזול והַגְחָכָה

במקביל, במנגנון המחיקה הסָבִיל, מעלימה התודעה הפשיסטית את המתנגדים לה דרך היעדר התייחסות מכוון לחייהם, לדעתם ולרגשותיהם.

לפי בולאס, רבים ממי שחוו רדיפה ומחיקה שכאלו, מרימים-ידיים ומתייאשים. רבים מתוכם מפתחים תסמינים גופניים, בדומה לאנשים שעוברים התקף-לב בעקבות התעמרות בעבודה. הם הופכים לפסיביים וכבויים, ומאבדים רצון להתנגד. וכך רוצה אותנו הממשלה: משותקים, אפטיים והלומים למול ריקוד המכונה המנוכר.

בסרט "הסיפור שאיננו נגמר" משתלט כוח מסתורי על מדינת פנטזיה, מכלה והורס את יישוביה, וגורם לאנשיה לשקוע בדיכאון ולטבוע פיזית בביצת הייאוש. סייען של אותו כוח מסתורי, אשר מכונה "הלא-כלום", מסביר שבעצם המדינה נהרסת ונִכלֵית בגלל שאנשיה איבדו את תקוותם.

הלא-כלום הוא תוצאה של האפטיה האנושית, שאוכלת את חלומותיהם ומטרותיהם של בני האדם. בסרט, הילד בסטיאן שבורח מבריונים קורא בספר על מדינת פנטזיה המִתְכָּלָה. רק כשהוא מתנער ולוקח אחריות על חייו שלו, ניצלת גם מדינת פנטזיה בספר שהוא קורא.

כפי שנוכחנו לדעת בחודשים האחרונים, קל להרוס אנשים, יישובים ומדינות – ואילו תהליכי התנגדות, התמודדות וּבְנִייָה גובים מאמצים מפרכים. כדי להתחיל בהם עלינו לעבור ממצב סביל לפעיל, ולקחת אחריות על גורלנו כמו בסטיאן, במקום לשקוע בביצת הייאוש.

כפי שנוכחנו לדעת בחודשים האחרונים, קל להרוס אנשים, יישובים ומדינות – ואילו תהליכי התנגדות, התמודדות וּבְנִייָה גובים מאמצים מפרכים. כדי להתחיל בהם עלינו לעבור ממצב סביל לפעיל, ולקחת אחריות על גורלנו

הסופרת וירג'יניה וולף מתארת ביומנה אירוע פוליטי בו נפגשה עם נשים, שלהבנתה הרימו ידיים. "פלגמטיות באופן מתמיה, במין הנאה פסיבית הן יושבות שם וצופות כמו המון שושנות-ים אפורות חיוורות הדבוקות אל הסלע שלהן. בכל זאת הילדים, העבודה, הבית – תירוצים מספיקים, אם רק טורחים להסתכל".

בכל זאת, "הילדים, העבודה, הבית"; "זה לא הזמן למחות"; "המחאה מחזקת את אויבנו"; "המחאה מרחיקה את מתנגדי הרפורמה"; "אסור לחזור לשיח ה-6 לאוקטובר"; "ההפיכה המשפטית נעצרה"; "דווקא השנה חשוב לחגוג עצמאות" – תירוצים מספיקים, אם רק טורחים להסתכל.

זאת בזמן שהלא-כלום והבריונים אוכלים את ארצנו וחיינו, מכפישים אותנו ומתגרים בנו, דורסים בחדווה כללים, מוסדות ומוסכמות, משתדלים להשקיע אותנו בביצת הייאוש ולגרום לנו לאבד דרך וכיוון, תוך שהם נוקטים בצדקנות, היתממות וגזלת-דעת.

מפגש אמיתי, אמיץ וכן עם ניצולי אירועי אוקטובר וּשְאֵרי קורבנותיהם, אינו כזה המפוּלטר בניכור בכלים אומנותיים, כשהאירועים עצמם טריים ומדממים. מפגש אמיתי וכן של ממשלה עם אזרחיה ביום עצמאותם ה-76 לא מציב ייצוג כוריאוגרפי מנוכר לפצעיהם הפתוחים, דווקא בשעה החגיגית שנוגעת מדי שנה בלב מיליוני ישראלים.

ההלם שנרגיש למראה סרטוני המשואות 2024 יעורר נוסטלגיה לימי עצמאות בהם חווינו הלם קל וחולף בתגובה למכת פטיש מתנפח או התזת תרסיס קצף. טקס המשואות השנה לא נועד לכבד את האזרחים אלא להכניס אותם לוורטיגו.

מפגש אמיתי וכן של ממשלה עם אזרחיה ביום עצמאותם ה-76, לא מציב ייצוג כוריאוגרפי מנוכר לפצעיהם הפתוחים, דווקא בשעה החגיגית שנוגעת מדי שנה בלב מיליוני ישראלים

לַמִּצְעָר, להקת ורטיגו עצמה התנערה מההלם ומהסחרור שיצרה המלחמה, עברה מפסיביות לאקטיביות והצטרפה למאמץ הממשלתי, כתף אל כתף עם גורמי בטחון-פנים שמהממים אזרחים תוך שימוש בכלים כוריאוגרפיים משלהם. בטוחני שקהל צופיה ידעו להעריך זאת.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.