האמריקאים מתבקשים להשלים עם דברים רבים ומשונים: שלא ניתן למנוע מקרי ירי המוני בתכיפות מטורפת; שאי אפשר לספק שירותי בריאות בסיסיים לכולם כמו בארץ או בבריטניה; פוליטיזציה של בתי משפט ולהטוטים שקופים לעיוות תוצאות בחירות. אך הרעיון המוזר ביותר שהאמריקאים נדרשים לחיות איתו הוא שחינוך אוניברסיטאי אמור לרושש לחלוטין את רוב האנשים.

העלות הממוצעת של שכר הלימוד באוניברסיטה או במכללה בארה"ב הוא כיום מעל 26,000 דולר לשנה. זה כולל מוסדות בבעלות ובסבסוד המדינות. הסכום גבוה בהרבה באוניברסיטאות הפרטיות הנחשבות בדרך כלל יוקרתיות ואיכותיות יותר. שם העלויות יכולות להיות כפולות או יותר.

במקביל, על פי הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה, השכר השנתי הממוצע בארצות הברית הוא 46,800 דולר. בפנסילבניה, בה גדלתי, זה מגיע לכ- 37,800 דולר בשכר נטו. למעלה משני שלישים מזה נדרשים כדי לשלוח ילד למכללה הממוצעת.

אז האמריקאים נאלצים להתכונן למימון לימודי הקולג' מהיום בו נולדים ילדיהם. החיסכון מווסת ברובו לכיסוי ההוצאה הזו, דבר שעוזר להסביר כיצד השווי של נכסי האמריקאים בקושי עולה על זה בישראל (62,000 דולר למבוגר לעומת 55,000 דולר כאן), על אף שהשכר כאן נמוך באופן ניכר. בוגרי האוניברסיטאות בארה"ב נאנקים במשך שנים תחת הר של "חובות סטודנטים", מושג שאינו מוכר כלל בשום מקום אחר.

ייתכן שיש שינוי בדרך. ישנם סימנים של מרד מעמדי, הנגלים בין היתר באופן ביזארי בבחירתו של דונלד טראמפ: אנשים מוכנים לשרוף את המועדון כדי שמישהו ישים לב למצוקתם. לקראת בחירות 2020 יש תנופה למועמדים חברתיים, ובהמשך האוניברסיטאות עשויות לגלות שמעמדן פגיע. אם אכן יגיע שינוי, ישראל עשויה למלא בו תפקיד מפתיע.

כרגע אין אלטרנטיבה אמיתית; ברוב העולם, חייבים תואר כדי להצליח בכלכלת הידע המודרנית. עם זאת הפיתוי לקיצורי דרך הוא עצום: סמינרים מקוונים על ידי מיטב המורים נגישים לכל, וגישה בלתי אמצעית ברשת לכל הידע בעולם הפכו את האוטודידקטיות לסבירה הרבה יותר מבעבר. נראה שעסק בנוי על חול.

זה לא תמיד היה כך. הייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה לפני כ-35 שנה. מוסד יוקרתי זה היה מאז ומעולם בין היקרים ביותר ושכר הלימוד היה בערך 7,000 $ לשנה. הוריי המהגרים קוששו את הסכום הנדרש ללא דרמות מיוחדות. בדולרים של היום, כלומר לאחר אינפלציה, שכר הלימוד הזה מסתכם בכ-20,000 דולר. שכר הלימוד באותו מוסד היום הוא פי עשרה יותר נומינלית, ובמונחים ריאלים פי שלוש.

המשכורות לא עלו בהתאם. רחוק מזה. הן עלו מממוצע של כ- 50,000 דולר לשנה אז (במונחים של היום) לכ- 60,000 דולר היום.

שכר הלימוד הרקיע שחקים מסיבות רבות.

ראשית, מספר מוסדות העילית לא גדל אך האוכלוסייה כן. כשהדרישה עולה והאספקה מדשדשת, המחירים עולים, בכל שוק חופשי.

שנית, המכללות באמריקה הפכו לעסק גדול ומצליח הן אקדמית והן כלכלית. בדירוג הסיני ShanghaiRanking, רשימת עשרת האוניברסיטאות המובילות בעולם כוללת 8 אמריקאיות (האחרות הן אוקספורד וקיימברידג' מבריטניה). הצלחה זו נובעת ממחקר ופרסומים, פרסי נובל וכיוצא בזה – עניינים של תואר שני ושלישי.

לימודי תואר הראשון הם בעצם פרה חולבת למימון העניינים החשובים יותר (יחד עם תרומות מעשירים). התלמידים לומדים מיומנויות חברתיות, משכללים את יכולתם בשתיית בירה (לטעמי יכולת חשובה בחיים), ומשתייכים לפעמים לכת הספורט של המכללה (עניין קריטי במרקם החיים האמריקאי). בחלק מהמקרים הם משלימים את השכלתם הבסיסית; אפילו קולג' בינוני מועיל כדי לתקן את תוצאות החינוך התיכוני הכושל בחלקים נרחבים מהמדינה הענקית.

המורים לעיתים קרובות הם סטודנטים קצת יותר מבוגרים ועוזרי הוראה; הפרופסורים נדחפים למחקר ולפרסום. פנסילבניה היא אוניברסיטה נהדרת, אבל האמת היא שלמדתי יותר בסמסטר אחד כסטודנט אורח באוניברסיטת תל אביב. (המגמה התהפכה כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטת קולומביה: פרופסורים החלו להעניק לי מעט תשומת לב בתקווה שאבריק בחקר במדעי המחשב, ואוכזבו).

מכיוון שמדובר בעסק כה גדול, רבים מבכירי האקדמיה הם בעיקר מגייסי כספים. דיקני הרווארד מרוויחים כמעט מיליון דולר בשנה ואפילו דיקנים באוניברסיטת מדינת קליפורניה מרוויחים קרוב ל-400 אלף דולר לשנה. האם כישוריהם של האנשים האלה שווים פי 10 או 20 מהשכר הממוצע בארה"ב? האם השוק החופשי אכן דורש זאת? הדבר מזכיר את ההיבריס של אשפי הפיננסים מלפני כעשור.

ממשלים של שתי המפלגות נמענו מלממן באמת את החינוך האוניברסיטאי, למעט דרך הלוואות מסובסדות לסטודנטים, ועם כל הכבוד לריבית נמוכה מדובר בשירות בנקאית ולא תוכנית רווחה לטובת החברה. הלוואות סטודנטים אלה הן המקור השני לחוב הצרכנים באמריקה, אחרי משכנתאות.

האם זה חייב להיות כך? בואו נסתכל על שאר העולם:

• בבריטניה גובים באוקספורד וקיימברידג' המצויינות 9,250 פאונד לשנה (כ-13,000 דולר);
• בצרפת גובה הסורבון ההיפר-אליטיסטית 6,500 יורו (כ -10,000 דולר);
• רבות מהאוניברסיטאות בגרמניה הן בחינם;
• ובישראל? בארץ יש מגוון אוניברסיטאות נחשבות למדי ברחבי העולם, כולל האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ויצמן למדע, הטכניון בחיפה, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. עבור סטודנטים מקומיים העלות חגה סביב 3000 דולר בשנה, אם כי מזרים גובים עד פי 5.

האם אמריקה באמת לא יכולה לתקן את העיוות הזה?

פוליטיקאים אמריקאיים פרוגרסיביים שדורשים קולג' בחינם מתוארים כרדיקלים. אומרים שאין כסף לזה, אבל המדינה ממשיכה להגדיל את התקציב הביטחון הגדול בעולם. מימון מלא של 15 מיליון הסטודנטים אפילו במחירים המנופחים של היום יעלה כמה מאות מיליארדי דולרים – לא נעים, אבל זה עדיין מהווה אחוז זעום מתוצר שנתי של כ-20 טריליון דולר.

כמובן שזה הפך להיות פוליטי.

המכללות האמריקאיות הפכו בהדרגה לחממות של רדיקליות שמאלנית בהן הסטודנטים מצליחים לחנוק קולות של אופוזיציה שמרנית ולדרוש "מרחבים בטוחים" מפני אתגר האינטלקטואלי עם דעות שונות, ואילו הימין מתייחס יותר ויותר לאקדמיה כאויב. מחקר של מכון Pew מצא לאחרונה כי 59% מהאמריקאים הנוטים לימין רואים במכללות "השפעה שלילית" על החברה (בקרב השמאלנים הנתון היה 18%). הקיטוב הולך וגדל; לפני כמה שנים זה לא היה כך.

משמעות הדבר היא שכאשר טירוף שכר הלימוד יעלה על סדר היום לא יהיה מי שיגן עליו. ההתקפה תהיה משמאל, ולימין לא יהיה אכפת. להערכתי המרד בדרך.

אוניברסיטאות ברחבי העולם, כולל בישראל, עשויות להוות חלק מהפתרון. האפשרות של ללמוד בחו"ל, לצבור ניסיון בינלאומי בעל ערך בעולם גלובלי, וגם למנוע פשיטת רגל של ההורים עשוי להתגלות כשילוב מנצח.

הביקוש יהיה שם. מה שצריך זה היצע.

במקרה של ישראל יש כבר את המרכז הבינתחומי בהרצליה, המארח כ-2000 סטודנטים זרים. באוניברסיטת תל אביב יש גם תוכנית בינלאומית צנועה.

ישראל יכלה לעשות הרבה יותר, במיוחד בהתחשב בדיספרופורציה העצומה של יהודים בקרב הסטודנטים בארה"ב (בימיי הם היו כמעט מחצית מהשכבה). כל אוניברסיטה בישראל יכולה להציע מסלול בינלאומי בשפה האנגלית. העלות גם ללא סובסידיה תהיה אטרקטיבית. הרבה אקדמאים היו שמחים לבוא לכאן כדי לעזור. עבור ישראל, חיזוק הקשרים עם יהודים אמריקאים (ועם אמריקאים בכלל) זה בונוס מובהק.

כן, יש אתגר של איכות. האקדמיה היא פרח עדין. אוניברסיטאות אמריקאיות נהנו, בין היתר, מהנהירה אליהן של חלק גדול מהמצוינים בעולם – דבר שדועך בגין הקשחת מדיניות ההגירה שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. אבל עדיין קשה להתחרות ברשת המקצועית שהן מספקות לבוגריהן. ייתכן שיהיה צורך בשותפויות, ואכן קיימות כבר כמה כאלה. בכל מקרה, למוסדות איכותיים ברחבי העולם יש בהחלט הזדמנות לפתור כשל שוק עצום.

אמריקה, לפני זמן לא רב, עזרה לפתור צרות של כל שאר העולם (ואולי גם יצרה כמה בדרך). בנוגע להשכלה הגבוהה, כעת ניתן להחזיר את החוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com