האמריקאים מתבקשים להשלים עם דברים רבים ומשונים: שלא ניתן למנוע מקרי ירי המוני בתכיפות מטורפת; שאי אפשר לספק שירותי בריאות בסיסיים לכולם כמו בארץ או בבריטניה; פוליטיזציה של בתי משפט ולהטוטים שקופים לעיוות תוצאות בחירות. אך הרעיון המוזר ביותר שהאמריקאים נדרשים לחיות איתו הוא שחינוך אוניברסיטאי אמור לרושש לחלוטין את רוב האנשים.

העלות הממוצעת של שכר הלימוד באוניברסיטה או במכללה בארה"ב הוא כיום מעל 26,000 דולר לשנה. זה כולל מוסדות בבעלות ובסבסוד המדינות. הסכום גבוה בהרבה באוניברסיטאות הפרטיות הנחשבות בדרך כלל יוקרתיות ואיכותיות יותר. שם העלויות יכולות להיות כפולות או יותר.

במקביל, על פי הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה, השכר השנתי הממוצע בארצות הברית הוא 46,800 דולר. בפנסילבניה, בה גדלתי, זה מגיע לכ- 37,800 דולר בשכר נטו. למעלה משני שלישים מזה נדרשים כדי לשלוח ילד למכללה הממוצעת.

אז האמריקאים נאלצים להתכונן למימון לימודי הקולג' מהיום בו נולדים ילדיהם. החיסכון מווסת ברובו לכיסוי ההוצאה הזו, דבר שעוזר להסביר כיצד השווי של נכסי האמריקאים בקושי עולה על זה בישראל (62,000 דולר למבוגר לעומת 55,000 דולר כאן), על אף שהשכר כאן נמוך באופן ניכר. בוגרי האוניברסיטאות בארה"ב נאנקים במשך שנים תחת הר של "חובות סטודנטים", מושג שאינו מוכר כלל בשום מקום אחר.

ייתכן שיש שינוי בדרך. ישנם סימנים של מרד מעמדי, הנגלים בין היתר באופן ביזארי בבחירתו של דונלד טראמפ: אנשים מוכנים לשרוף את המועדון כדי שמישהו ישים לב למצוקתם. לקראת בחירות 2020 יש תנופה למועמדים חברתיים, ובהמשך האוניברסיטאות עשויות לגלות שמעמדן פגיע. אם אכן יגיע שינוי, ישראל עשויה למלא בו תפקיד מפתיע.

כרגע אין אלטרנטיבה אמיתית; ברוב העולם, חייבים תואר כדי להצליח בכלכלת הידע המודרנית. עם זאת הפיתוי לקיצורי דרך הוא עצום: סמינרים מקוונים על ידי מיטב המורים נגישים לכל, וגישה בלתי אמצעית ברשת לכל הידע בעולם הפכו את האוטודידקטיות לסבירה הרבה יותר מבעבר. נראה שעסק בנוי על חול.

זה לא תמיד היה כך. הייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה לפני כ-35 שנה. מוסד יוקרתי זה היה מאז ומעולם בין היקרים ביותר ושכר הלימוד היה בערך 7,000 $ לשנה. הוריי המהגרים קוששו את הסכום הנדרש ללא דרמות מיוחדות. בדולרים של היום, כלומר לאחר אינפלציה, שכר הלימוד הזה מסתכם בכ-20,000 דולר. שכר הלימוד באותו מוסד היום הוא פי עשרה יותר נומינלית, ובמונחים ריאלים פי שלוש.

המשכורות לא עלו בהתאם. רחוק מזה. הן עלו מממוצע של כ- 50,000 דולר לשנה אז (במונחים של היום) לכ- 60,000 דולר היום.

שכר הלימוד הרקיע שחקים מסיבות רבות.

ראשית, מספר מוסדות העילית לא גדל אך האוכלוסייה כן. כשהדרישה עולה והאספקה מדשדשת, המחירים עולים, בכל שוק חופשי.

שנית, המכללות באמריקה הפכו לעסק גדול ומצליח הן אקדמית והן כלכלית. בדירוג הסיני ShanghaiRanking, רשימת עשרת האוניברסיטאות המובילות בעולם כוללת 8 אמריקאיות (האחרות הן אוקספורד וקיימברידג' מבריטניה). הצלחה זו נובעת ממחקר ופרסומים, פרסי נובל וכיוצא בזה – עניינים של תואר שני ושלישי.

לימודי תואר הראשון הם בעצם פרה חולבת למימון העניינים החשובים יותר (יחד עם תרומות מעשירים). התלמידים לומדים מיומנויות חברתיות, משכללים את יכולתם בשתיית בירה (לטעמי יכולת חשובה בחיים), ומשתייכים לפעמים לכת הספורט של המכללה (עניין קריטי במרקם החיים האמריקאי). בחלק מהמקרים הם משלימים את השכלתם הבסיסית; אפילו קולג' בינוני מועיל כדי לתקן את תוצאות החינוך התיכוני הכושל בחלקים נרחבים מהמדינה הענקית.

המורים לעיתים קרובות הם סטודנטים קצת יותר מבוגרים ועוזרי הוראה; הפרופסורים נדחפים למחקר ולפרסום. פנסילבניה היא אוניברסיטה נהדרת, אבל האמת היא שלמדתי יותר בסמסטר אחד כסטודנט אורח באוניברסיטת תל אביב. (המגמה התהפכה כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטת קולומביה: פרופסורים החלו להעניק לי מעט תשומת לב בתקווה שאבריק בחקר במדעי המחשב, ואוכזבו).

מכיוון שמדובר בעסק כה גדול, רבים מבכירי האקדמיה הם בעיקר מגייסי כספים. דיקני הרווארד מרוויחים כמעט מיליון דולר בשנה ואפילו דיקנים באוניברסיטת מדינת קליפורניה מרוויחים קרוב ל-400 אלף דולר לשנה. האם כישוריהם של האנשים האלה שווים פי 10 או 20 מהשכר הממוצע בארה"ב? האם השוק החופשי אכן דורש זאת? הדבר מזכיר את ההיבריס של אשפי הפיננסים מלפני כעשור.

ממשלים של שתי המפלגות נמענו מלממן באמת את החינוך האוניברסיטאי, למעט דרך הלוואות מסובסדות לסטודנטים, ועם כל הכבוד לריבית נמוכה מדובר בשירות בנקאית ולא תוכנית רווחה לטובת החברה. הלוואות סטודנטים אלה הן המקור השני לחוב הצרכנים באמריקה, אחרי משכנתאות.

האם זה חייב להיות כך? בואו נסתכל על שאר העולם:

• בבריטניה גובים באוקספורד וקיימברידג' המצויינות 9,250 פאונד לשנה (כ-13,000 דולר);
• בצרפת גובה הסורבון ההיפר-אליטיסטית 6,500 יורו (כ -10,000 דולר);
• רבות מהאוניברסיטאות בגרמניה הן בחינם;
• ובישראל? בארץ יש מגוון אוניברסיטאות נחשבות למדי ברחבי העולם, כולל האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ויצמן למדע, הטכניון בחיפה, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. עבור סטודנטים מקומיים העלות חגה סביב 3000 דולר בשנה, אם כי מזרים גובים עד פי 5.

האם אמריקה באמת לא יכולה לתקן את העיוות הזה?

פוליטיקאים אמריקאיים פרוגרסיביים שדורשים קולג' בחינם מתוארים כרדיקלים. אומרים שאין כסף לזה, אבל המדינה ממשיכה להגדיל את התקציב הביטחון הגדול בעולם. מימון מלא של 15 מיליון הסטודנטים אפילו במחירים המנופחים של היום יעלה כמה מאות מיליארדי דולרים – לא נעים, אבל זה עדיין מהווה אחוז זעום מתוצר שנתי של כ-20 טריליון דולר.

כמובן שזה הפך להיות פוליטי.

המכללות האמריקאיות הפכו בהדרגה לחממות של רדיקליות שמאלנית בהן הסטודנטים מצליחים לחנוק קולות של אופוזיציה שמרנית ולדרוש "מרחבים בטוחים" מפני אתגר האינטלקטואלי עם דעות שונות, ואילו הימין מתייחס יותר ויותר לאקדמיה כאויב. מחקר של מכון Pew מצא לאחרונה כי 59% מהאמריקאים הנוטים לימין רואים במכללות "השפעה שלילית" על החברה (בקרב השמאלנים הנתון היה 18%). הקיטוב הולך וגדל; לפני כמה שנים זה לא היה כך.

משמעות הדבר היא שכאשר טירוף שכר הלימוד יעלה על סדר היום לא יהיה מי שיגן עליו. ההתקפה תהיה משמאל, ולימין לא יהיה אכפת. להערכתי המרד בדרך.

אוניברסיטאות ברחבי העולם, כולל בישראל, עשויות להוות חלק מהפתרון. האפשרות של ללמוד בחו"ל, לצבור ניסיון בינלאומי בעל ערך בעולם גלובלי, וגם למנוע פשיטת רגל של ההורים עשוי להתגלות כשילוב מנצח.

הביקוש יהיה שם. מה שצריך זה היצע.

במקרה של ישראל יש כבר את המרכז הבינתחומי בהרצליה, המארח כ-2000 סטודנטים זרים. באוניברסיטת תל אביב יש גם תוכנית בינלאומית צנועה.

ישראל יכלה לעשות הרבה יותר, במיוחד בהתחשב בדיספרופורציה העצומה של יהודים בקרב הסטודנטים בארה"ב (בימיי הם היו כמעט מחצית מהשכבה). כל אוניברסיטה בישראל יכולה להציע מסלול בינלאומי בשפה האנגלית. העלות גם ללא סובסידיה תהיה אטרקטיבית. הרבה אקדמאים היו שמחים לבוא לכאן כדי לעזור. עבור ישראל, חיזוק הקשרים עם יהודים אמריקאים (ועם אמריקאים בכלל) זה בונוס מובהק.

כן, יש אתגר של איכות. האקדמיה היא פרח עדין. אוניברסיטאות אמריקאיות נהנו, בין היתר, מהנהירה אליהן של חלק גדול מהמצוינים בעולם – דבר שדועך בגין הקשחת מדיניות ההגירה שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. אבל עדיין קשה להתחרות ברשת המקצועית שהן מספקות לבוגריהן. ייתכן שיהיה צורך בשותפויות, ואכן קיימות כבר כמה כאלה. בכל מקרה, למוסדות איכותיים ברחבי העולם יש בהחלט הזדמנות לפתור כשל שוק עצום.

אמריקה, לפני זמן לא רב, עזרה לפתור צרות של כל שאר העולם (ואולי גם יצרה כמה בדרך). בנוגע להשכלה הגבוהה, כעת ניתן להחזיר את החוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

אני יודעת שפוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי שלא לראות את פניו הסחופים של נפתלי בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק, כפי שבנימין נתניהו כינה עצמו, ובצדק, בפעם אחרת בה גרר את המדינה לתהום.
והתרגלנו.

פוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי לא לראות את פניו הסחופים של בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק

"בנפילת הממשלה אשמות האופוזיציה והקואליציה", שיקרו במצח נחושה כ-ל מתקרנפי העיתוזנות על עוד מערכת בחירות סדרתית מיותרת בעלות של מיליארדים. בידיעה ברורה שאת המחזה המוטרף "אם לא אני אז אף אחד" ביים נתניהו במאמץ אחרון לדחות את כהונת יאיר לפיד, במטרה לחזור ולהתעלל בגופת המדינה למען שמו. המערכת כולה השתעבדה למעלליו ובתווך עמד בנט וניסה את כוחו.

את מה שנתניהו שכח, בנט נאלץ ללמוד בשנה האחרונה על גבו הדקור. ובלי עזרה מידידים כמו שותפתו איילת שקד, נתניהו הבת, שעמדה מנגד וחיכתה שייפול כשניסה בכל מאודו לנהל מדינה ביד קשורה מאחורי הגב. וזאת תוך כדי קרבות רחוב עם איש נקם ושילם שהוציא על ראשו הפוליטי חוזה אכזרי בסיוע עיתוזנות רופסת שרוקדת לחלילו, ועם חברים יראי שמיים שתוקעים בו סכין דקה אחרי שבחר בהם כשותפים לדרך.

"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג.

"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג

לא מפתיע שבנט נאלץ להזכיר בדחילו ורחימו לעיתונאיות המנוסות דנה ויס ותמר איש שלום מה חוללה ממשלת השינוי בשנתה הקצרה בראשותו, כשהן התעקשו על רכילות פוליטית קטנה.

למשל, השתקת רעשי הרקע שליוו את מלוכת נתניהו, השקט בעוטף עזה, שנה בלי בלוני תבערה על שדות חיטה שטרם נקצרו, הקציר שעבר בשלום ובלי ריצות למקלטים.

הוא נאלץ להזכיר את את הישגיה של ממשלה שבאה לעבוד ולא בשביל כבוד או כדי להימלט מאימת המשפט, בלי אישה משפיעה וילד מגודל שמתפרנס מאלטעזאכן שהוא מוצא בבית ומוכר ביד 2 כמו "חולצה משומשת כחדשה" שאבא קיבל מתנה בשם המדינה והוא לא צריך.

שתי העיתונאיות ויס ואיש שלום ממש התעקשו להבין מה השתבש עם עידית סילמן ואורי אורבך, כאילו לא ידעו שצמד חדלי האישים עברו סחיטה וייבוש אצל (הפועלים השחורים של) נתניהו, כי אם הוא לא ישלוט אף אחד לא ישלוט "ושהמדינה תישרף", כמו שניבאה אשתו הרבה לפני שבשר המדינה נחרך יפה.

בנט הזכיר את "כוחות האופל", הגדרה מדויקת של בנט למה שהתחולל סביבו. ולא סתם עוררה תרעומת מתוזמנת היטב בקרב מי שמבחינתם התבטאויות מסיתות לאין ערוך של נתניהו וחבר מרעיו היו רק מכה קלה בכנף.

בכלל, ההגדרות להסתה הפכו נזילות מאוד. תלוי אם הגיעו מימין או מ(אין)שמאל או ממה שנתניהו הגדיר שמאל, וטבע במו רדיפת שלטון מילה נרדפת לבגידה.

בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית.

בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית

ראש הממשלה וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ולא פסחו על מנת נודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט". הזוג נתניהו שרץ במסעדות שרצים ועשה ככל העולם על רוחם של האישה והבן, אבל בנט ומשפחתו הלא מורגשת.

קחו את ה"סערה" המגוחכת על דברי גדי סוקניק. גדי סוקניק! מגיש עבר בחדשות 12 שיצא מהנפטלין ואמר: "נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מנבחרי יש עתיד".

שידורי הטלוויזיה כמעט עברו למתכונת חירום. בכל זאת עלבו כאן במירי רגב והבת שלה מאי גולן, ביריב לוין, קטי שטרית וההוא עם השביל האידיוטי באמצע, אופיר קוניס, שהוא ממש לא טמבל, רק נראה ככה, ובגללו סוקניק טועה ומטעה.
הקואליציה ירדה לבונקר והאופוזיציה התכוננה לחזור לשלטון. כלומר נתניהו, אין אופוזיציה בלתו. כל השאר סטטיסטים.

אחרי גרבוז, קוטלר, ועכשיו סוקניק – מעניין מי יהיה הבא שייחשף בתוכנית "הגזען במסכה". pic.twitter.com/gbNm15rxNP

— מירי רגב (@regev_miri) June 27, 2022

מה שקרה לטורף הפוליטי הערמומי בתולדותנו, בחלוף השנים מאז נבחר ב-96 הוא, שתאוות השלטון רק גברה בו עד שהעבירה את המדינה על דעתה. נתניהו רוקן את הליכוד מתוכן ואת הפוליטיקה משאריות כבודה האבוד.

הוא מדבר מגרונם של כל חברי הכנסת מהצד הימני שיושרתו אבדה ואיננה, בעיקר הציונות הדתית שהסתאבה תחתיו באופן מעורר השתאות ובחילה בה בעת, אבל זה כבר קרנבל אחר.

בנט וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ונודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט"

האלוף במיל' גיא צור סיפר השבוע איך התראיין לתפקיד צבאי אצל ראש הממשלה ובעלה, אם אתם יורדים לסוף דעתי. צור הוא רק עוד חוליה בשורת עדים אלמונים על מעורבות המשפחה בענייני המדינה. אבל מי סופר? הסופרים נובחים וכלבי השמירה עם השיירה.

"האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה", פוסט של @hacklai10 בזירת הבלוגים של זמן ישראל | דעהhttps://t.co/YNteHdDPzV

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) June 26, 2022

תיזכרו רגע בהסכם הכניעה שחתם נתניהו עם הטורקים אחרי פדיחת המרמרה: 21 מיליון דולר פיצויים! הסכם הכניעה הזה אושר בממשלה בהרכנת ראש. אפילו משה כחלון אביר השכבות החלשות קיבל חלושע'ס ותמך, גם אריה דרעי השקוף, ש-21 מיליון הדולר באו על חשבון עניי עירו שהוא ממילא לא סופר. הקואליציה כולה נאלמה דום.

עכשיו תארו לעצמכם את אותו הסכם עם נתניהו באופוזיציה ותראו ישועות רכות. המדינה הייתה הולכת לבחירות בעוון בגידת השמאל במולדת גם אם השמאל זו איילת שהיא שמאל כמו שנתניהו ימין, אם נזכרים בהסכם חברון ובחיבוקים החמים עם ערפאת, חביב אלבו של ביבי כשעוד היה בייבי ביבי.

בתחילת השבוע התחולל ריב אוהבים בין נתניהו ודוד אמסלם, שהשתמשו במפלגות הערביות כדי לממש את אהבתם לדמוקחרטא. ח"כ אמסלם היגג בעניין שיתוף רע"ם בקואליציה עתידית ונתניהו נחרד. תגובתו הסוערת הייתה עוברת אלמלא סגנון הכתיבה העילג שמעלה חשד, לא בלתי מבוסס, שלא הוא ניסח אותה אלא החלופי הסמוי שלו.

יאיר נתניהו היה כנראה עצבני על אבא עד שטופז לוק שכח לערוך את התגובה "של נתניהו" על שיבושי השפה האופייניים לבן, כולל הטלת הרפש האובססיבית ("רע"ם היא מפלגה אנטישמית אנטי ציונית ותומכת טרור שמייצגת את האחים המוסלמים ששואפים להשמיד את ישראל"). מין זרם תודעה של ילד בטנטרום, ששכח שאבא ראש הממשלה ולא הוא. עד כדי כך טבעי לו לנהל.

לפי הטקסט ניתן להניח שילד מסוים בסביבת נתניהו כתב אותו בעצמו. זה אומר שהתהליך הוא שהילד שמע על האמירה של אמסלם (שלא מופרך שמתואם עם נתניהו), התעצבן, כתב טקסט מלא בשגיאות ושקרים שקל להפריך, ובלי הגהה ובלי מעבר של מבוגר אחראי שלח לתקשורת ולטוויטר.
זו שליטה מוחלטת של הילד על האבא. pic.twitter.com/blnshSupqL

— Omri Lavi ????????????️‍???????????? (@omlavi) June 26, 2022

אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד, או לבנות לעצמו מטוס כנף-ציון ב-750 מיליון שקל בלי שדיסטל אטבריאן תצווח ככרוכיה "בזבוז!".

זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש.

אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד. זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש

יום אחד יחקרו את דברי הימים החשוכים האלה שבהם אדם אחד מושחת טווה מדינה זהב לקש ובנט ולפיד הצילונו מידיו לפחות לשנה אחת, אם לא למעלה מזה. אם יהיה לנו מזל.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

תקציר הפרקים הקודמים: מאי 1993, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – עוד טלאי משמיכת הטלאים של בוסניה-הרצגובינה, ובירתה סרייבו תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של הרשת האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו הנצורה ושמים את פעמינו במכונית משוריינת אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד במהלך המשימה העיתונאית בעיר. את היום הראשון, שעות בודדות לאחר שהגענו בטיסה מספליט השכנה במטוס מטען של האו״ם, אנחנו מסיימים בארוחת ערב במסעדת המלון, שידעה כבר ימים יותר טובים. הלילה הראשון היה קצר. לא נרדמתי עד אחרי חצות.

מלון הולידיי אין סרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

בוקר טוב סרייבו

עם אור ראשון התעוררתי. מיטת קינג-סייז של מלון פאר בלי חשמל, בלי חלונות, בלי וילונות, והנוף מהחלון הפרוץ הוא בניין משרד הפנים,  אחד הבניינים הגבוהים במרכז העיר, שקומותיו העליונות ספגו פגיעות ישירות של ארטילריה סרבית ועלו באש. קירות מפויחים.

הנוף הנשקף מחלון ההולידיי אין בסרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה.

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה

אוסף אל התרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, המצלמה וכמובן הטרנזיסטור, האוזנייה, הקסדה והשכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל חמש קומות, כדי לא לשכוח כלום בחדר.

אני הראשון בחבורה ליד השולחן שלנו. ריח חזק של קרום החלב המורתח, למי שאוהב. אני פחות מתחבר ומבקש, אם אפשר, קפה בלקני. נזהר שלא לבקש טורקי או יווני, לפחות לא לפני שאבין מה היחס של המקומיים לכל אחד מאלה.

דובי ומרטין מצטרפים. שיחה של בוקר בחדר האוכל של בית מלון. זר לא יבין זאת. לילה ראשון שלנו בעיר נצורה והשאלה הראשונה שלנו היא – האם גם לכם לא היו מים חמים בחדר?

ביצים קשות וחריץ גבינה מלוחה, לחמנייה טרייה, ריבת תות, Eat as much as you can. יוסי מתעכב. הוא בטח כבר אסף את האספרסו ויצא החוצה לעשן סיגריה של בוקר באוויר הצח ליד קיר המגן ביציאה האחורית של המלון.

דֵּנִי הפיקסר נכנס לחדר האוכל, מפתחות ביד אחת וקופסת מרלבורו אדום ביד השנייה.  מתיישב ליד השולחן, מצית סיגריה, מחליף כמה מילים בשפת המקום עם המלצר שממהר לחזור עם אספרסו קטן וחזק. הפסקת האש תיכנס לתוקף בעוד שלוש שעות. מרטין מבקש לצלם את ה-Stand-Up לכתבה של הערב ליד אחד התורים למים, דלק או מזון. ועד אז נצא לסיבוב היכרות עם העיר.

אוסף לתרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, מצלמה, טרנזיסטור, אוזנייה, קסדה ושכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל 5 קומות, לא לשכוח כלום בחדר

הנקודה הראשונה הבוקר תהיה בית החולים לילדים

שוב חורכים את האספלט בשדרת הצלפים בנסיעה מהירה במיוחד. צפוף באוטו עם האפוד, והקסדה מכבידה אבל אני לא מעז להסיר אותה. יוסי יושב מקדימה ומצלם. דֵּנִי מבקש ממנו להוריד מצלמה. זה מסוכן, הוא מסביר, מישהו יכול לטעות ולחשוב שמדובר במטול רקטות ולירות עלינו.

מרטין מאחור – גם הוא עם מצלמה, אבל מצלמה קטנה. מרטין מצלם מתוך הרכב החוצה את דני במראה, דני מספר על החיים בעיר. הום סינמה. בוודאי יהיה מרתק לראות את זה בעוד שלושים שנה. חשבתי אז ולא ידעתי עד כמה.

בבית החולים המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. שלושה אמבולנסים חונים ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים אין מבקרים. בבית החולים הזה גם אין חולים. זה בית החולים לילדים, ילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב לארבע שנות המצור על העיר.

יסינה מלווה אותנו, רופאה צעירה, בוסנית, שעבדה עד פרוץ המלחמה בבלגרד הבירה ושבה אל העיר לשרת בביה"ח היחיד לילדים כאן.

היא לוקחת אותנו במדרגות אל הקומה השנייה, אל המחלקה הכירורגית. חדרים גדולים, תקרות גבוהות. יסינה מספרת תוך כדי שאנחנו עוברים במסדרונות הריקים השקטים שרק הד נעליה נשמע בהם, על המחסור בתרופות, על המחסור בחומרי חבישה, ועל המצב בשכונות הרחוקות יותר, שם הפצועים והחולים לא יכולים להגיע אל בית החולים הנמצא במרכז.

בביה"ח המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. 3 אמבולנסים חונים ליד שלט חדר המיון. בביה"ח אין מבקרים. אין בו גם חולים. זה ביה"ח לילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב ל-4 שנות המצור על העיר

היא מספרת לנו על הטראומה של הילדים, על הפוסט טראומה הצפויה להם כשיגדלו, אם ישרדו את הפציעות. אנחנו נכנסים לחדר אחד, מיטות תינוק ריקות בפינה הרחוקה מהחלון. בצד השני של החדר – מיטה אחת, ילד בן שנתיים, אולי שנתיים וחצי, אמיר, הוא כבר כאן שלושה חודשים. הגיע עם שפה שסועה.

אמו הביאה אותו והשאירה אותו לחסדי האחיות. הייתה חייבת לחזור אל הכפר שמחוץ לעיר הנצורה. השאירה שם לבדם שלושה ילדים, הגדולה בת 11. בעלה הצטרף לכוחות המגנים על המולדת, יסינה מספרת. וכעת – אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בבית החולים בינתיים. אמיר שותק ותולה עיניים גדולות בתקרה. יסינה אומרת בלחש, שהילד לא ישמע, שאם המשפחה לא תיצור קשר עם בית החולים בזמן הקרוב – אמיר הקטן יועבר לבית היתומים העירוני.

עד היום אני רואה בדמיוני את הילד, אמיר, יושב מצונף ומכונס בעצמו, אוחז בבובת סמרטוטים שאולי היא המזכרת היחידה מהבית, מהמשפחה שהייתה לו עד לפני שלושה חודשים. הוא יושב בפינת המיטה הקטנה המסורגת, תינוק עם צלקת על השפה העליונה, סימן לניתוח שעבר.

איפה אמיר היום? האם אמא שלו מצאה אותו? או שאולי בכלל נשאר, גדל ובגר בבית היתומים? שלושים שנה, והמבט שלו, כמו המבט של הילדים שהשארנו מאחור רעבים, צמאים וחולים במחנות הפליטים בסומליה, או אלה בצפונה של אתיופיה, לא עוזב, כמו גם המבט של הילדה שעמדה ליד המלון בבוקר קפוא אחד של חג המולד בטימישוארה, כולם צלקות לחיים.

אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בביה"ח בינתיים. יסינה אומרת שאם המשפחה לא תיצור קשר עם ביה"ח בקרוב – הוא יועבר לבית היתומים העירוני

גם שלושים שנה אחרי והריחות כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של בית החולים, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריחו של הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו בווילה שלנו. ריח הביוב הזורם ברחובות של ביידואה, או השמש השורפת כל דבר חי בעיר הנמל אסאב, בדרומה של סומליה מול חצר-מוות, לחופו של הים האדום.

כל ביקור כזה בכל משימה עיתונאית דומה, חורצת עוד טבעת בגזע העץ של כולנו, העוסקים במלאכה.

אחרי שבועיים בעיר הנצורה אנחנו בדרך לשדה התעופה. דני נוהג את האאודי המשוריינת ואנחנו חולפים במהירות בפעם אחרונה בשדרת הצלפים, ה-Sniper Alley, הרחוב המסוכן בעולם באותם הימים.

חנני ומרטין ליד המטוס הצרפתי בדרך הביתה (צילום: באדיבות המצולם)

רגע לפני שאנחנו חוצים את המחסום האחרון בכניסה לשדה התעופה, מרטין שואל את דני: "מתי אתה תצא מכאן?" ודני, כמו דני, בחצי חיוך של "אני לא באמת יודע" אומר שהוא מקווה להיות על מטוס עם המשפחה ביולי הקרוב. וכשמרטין שואל שוב היכן ניפגש בפעם הבאה, הוא עונה ״אולי בפאלם ספרינגס קליפורניה״. תמצית החלום הבוסני.

גם 30 שנה אחרי, הריחות, כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של ביה"ח, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריח הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו

אם דני עזב את סרייבו ביולי  1993 עם המשפחה כמו שקיווה או לא – כבר לא נדע. אני אל  ״שדרת הצלפים״ כבר לא חזרתי. זה הווידאו שצילמנו תוך כדי הנסיעה האחרונה אל שדה התעופה.

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.