האמריקאים מתבקשים להשלים עם דברים רבים ומשונים: שלא ניתן למנוע מקרי ירי המוני בתכיפות מטורפת; שאי אפשר לספק שירותי בריאות בסיסיים לכולם כמו בארץ או בבריטניה; פוליטיזציה של בתי משפט ולהטוטים שקופים לעיוות תוצאות בחירות. אך הרעיון המוזר ביותר שהאמריקאים נדרשים לחיות איתו הוא שחינוך אוניברסיטאי אמור לרושש לחלוטין את רוב האנשים.

העלות הממוצעת של שכר הלימוד באוניברסיטה או במכללה בארה"ב הוא כיום מעל 26,000 דולר לשנה. זה כולל מוסדות בבעלות ובסבסוד המדינות. הסכום גבוה בהרבה באוניברסיטאות הפרטיות הנחשבות בדרך כלל יוקרתיות ואיכותיות יותר. שם העלויות יכולות להיות כפולות או יותר.

במקביל, על פי הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה, השכר השנתי הממוצע בארצות הברית הוא 46,800 דולר. בפנסילבניה, בה גדלתי, זה מגיע לכ- 37,800 דולר בשכר נטו. למעלה משני שלישים מזה נדרשים כדי לשלוח ילד למכללה הממוצעת.

אז האמריקאים נאלצים להתכונן למימון לימודי הקולג' מהיום בו נולדים ילדיהם. החיסכון מווסת ברובו לכיסוי ההוצאה הזו, דבר שעוזר להסביר כיצד השווי של נכסי האמריקאים בקושי עולה על זה בישראל (62,000 דולר למבוגר לעומת 55,000 דולר כאן), על אף שהשכר כאן נמוך באופן ניכר. בוגרי האוניברסיטאות בארה"ב נאנקים במשך שנים תחת הר של "חובות סטודנטים", מושג שאינו מוכר כלל בשום מקום אחר.

ייתכן שיש שינוי בדרך. ישנם סימנים של מרד מעמדי, הנגלים בין היתר באופן ביזארי בבחירתו של דונלד טראמפ: אנשים מוכנים לשרוף את המועדון כדי שמישהו ישים לב למצוקתם. לקראת בחירות 2020 יש תנופה למועמדים חברתיים, ובהמשך האוניברסיטאות עשויות לגלות שמעמדן פגיע. אם אכן יגיע שינוי, ישראל עשויה למלא בו תפקיד מפתיע.

כרגע אין אלטרנטיבה אמיתית; ברוב העולם, חייבים תואר כדי להצליח בכלכלת הידע המודרנית. עם זאת הפיתוי לקיצורי דרך הוא עצום: סמינרים מקוונים על ידי מיטב המורים נגישים לכל, וגישה בלתי אמצעית ברשת לכל הידע בעולם הפכו את האוטודידקטיות לסבירה הרבה יותר מבעבר. נראה שעסק בנוי על חול.

זה לא תמיד היה כך. הייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה לפני כ-35 שנה. מוסד יוקרתי זה היה מאז ומעולם בין היקרים ביותר ושכר הלימוד היה בערך 7,000 $ לשנה. הוריי המהגרים קוששו את הסכום הנדרש ללא דרמות מיוחדות. בדולרים של היום, כלומר לאחר אינפלציה, שכר הלימוד הזה מסתכם בכ-20,000 דולר. שכר הלימוד באותו מוסד היום הוא פי עשרה יותר נומינלית, ובמונחים ריאלים פי שלוש.

המשכורות לא עלו בהתאם. רחוק מזה. הן עלו מממוצע של כ- 50,000 דולר לשנה אז (במונחים של היום) לכ- 60,000 דולר היום.

שכר הלימוד הרקיע שחקים מסיבות רבות.

ראשית, מספר מוסדות העילית לא גדל אך האוכלוסייה כן. כשהדרישה עולה והאספקה מדשדשת, המחירים עולים, בכל שוק חופשי.

שנית, המכללות באמריקה הפכו לעסק גדול ומצליח הן אקדמית והן כלכלית. בדירוג הסיני ShanghaiRanking, רשימת עשרת האוניברסיטאות המובילות בעולם כוללת 8 אמריקאיות (האחרות הן אוקספורד וקיימברידג' מבריטניה). הצלחה זו נובעת ממחקר ופרסומים, פרסי נובל וכיוצא בזה – עניינים של תואר שני ושלישי.

לימודי תואר הראשון הם בעצם פרה חולבת למימון העניינים החשובים יותר (יחד עם תרומות מעשירים). התלמידים לומדים מיומנויות חברתיות, משכללים את יכולתם בשתיית בירה (לטעמי יכולת חשובה בחיים), ומשתייכים לפעמים לכת הספורט של המכללה (עניין קריטי במרקם החיים האמריקאי). בחלק מהמקרים הם משלימים את השכלתם הבסיסית; אפילו קולג' בינוני מועיל כדי לתקן את תוצאות החינוך התיכוני הכושל בחלקים נרחבים מהמדינה הענקית.

המורים לעיתים קרובות הם סטודנטים קצת יותר מבוגרים ועוזרי הוראה; הפרופסורים נדחפים למחקר ולפרסום. פנסילבניה היא אוניברסיטה נהדרת, אבל האמת היא שלמדתי יותר בסמסטר אחד כסטודנט אורח באוניברסיטת תל אביב. (המגמה התהפכה כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטת קולומביה: פרופסורים החלו להעניק לי מעט תשומת לב בתקווה שאבריק בחקר במדעי המחשב, ואוכזבו).

מכיוון שמדובר בעסק כה גדול, רבים מבכירי האקדמיה הם בעיקר מגייסי כספים. דיקני הרווארד מרוויחים כמעט מיליון דולר בשנה ואפילו דיקנים באוניברסיטת מדינת קליפורניה מרוויחים קרוב ל-400 אלף דולר לשנה. האם כישוריהם של האנשים האלה שווים פי 10 או 20 מהשכר הממוצע בארה"ב? האם השוק החופשי אכן דורש זאת? הדבר מזכיר את ההיבריס של אשפי הפיננסים מלפני כעשור.

ממשלים של שתי המפלגות נמענו מלממן באמת את החינוך האוניברסיטאי, למעט דרך הלוואות מסובסדות לסטודנטים, ועם כל הכבוד לריבית נמוכה מדובר בשירות בנקאית ולא תוכנית רווחה לטובת החברה. הלוואות סטודנטים אלה הן המקור השני לחוב הצרכנים באמריקה, אחרי משכנתאות.

האם זה חייב להיות כך? בואו נסתכל על שאר העולם:

• בבריטניה גובים באוקספורד וקיימברידג' המצויינות 9,250 פאונד לשנה (כ-13,000 דולר);
• בצרפת גובה הסורבון ההיפר-אליטיסטית 6,500 יורו (כ -10,000 דולר);
• רבות מהאוניברסיטאות בגרמניה הן בחינם;
• ובישראל? בארץ יש מגוון אוניברסיטאות נחשבות למדי ברחבי העולם, כולל האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ויצמן למדע, הטכניון בחיפה, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. עבור סטודנטים מקומיים העלות חגה סביב 3000 דולר בשנה, אם כי מזרים גובים עד פי 5.

האם אמריקה באמת לא יכולה לתקן את העיוות הזה?

פוליטיקאים אמריקאיים פרוגרסיביים שדורשים קולג' בחינם מתוארים כרדיקלים. אומרים שאין כסף לזה, אבל המדינה ממשיכה להגדיל את התקציב הביטחון הגדול בעולם. מימון מלא של 15 מיליון הסטודנטים אפילו במחירים המנופחים של היום יעלה כמה מאות מיליארדי דולרים – לא נעים, אבל זה עדיין מהווה אחוז זעום מתוצר שנתי של כ-20 טריליון דולר.

כמובן שזה הפך להיות פוליטי.

המכללות האמריקאיות הפכו בהדרגה לחממות של רדיקליות שמאלנית בהן הסטודנטים מצליחים לחנוק קולות של אופוזיציה שמרנית ולדרוש "מרחבים בטוחים" מפני אתגר האינטלקטואלי עם דעות שונות, ואילו הימין מתייחס יותר ויותר לאקדמיה כאויב. מחקר של מכון Pew מצא לאחרונה כי 59% מהאמריקאים הנוטים לימין רואים במכללות "השפעה שלילית" על החברה (בקרב השמאלנים הנתון היה 18%). הקיטוב הולך וגדל; לפני כמה שנים זה לא היה כך.

משמעות הדבר היא שכאשר טירוף שכר הלימוד יעלה על סדר היום לא יהיה מי שיגן עליו. ההתקפה תהיה משמאל, ולימין לא יהיה אכפת. להערכתי המרד בדרך.

אוניברסיטאות ברחבי העולם, כולל בישראל, עשויות להוות חלק מהפתרון. האפשרות של ללמוד בחו"ל, לצבור ניסיון בינלאומי בעל ערך בעולם גלובלי, וגם למנוע פשיטת רגל של ההורים עשוי להתגלות כשילוב מנצח.

הביקוש יהיה שם. מה שצריך זה היצע.

במקרה של ישראל יש כבר את המרכז הבינתחומי בהרצליה, המארח כ-2000 סטודנטים זרים. באוניברסיטת תל אביב יש גם תוכנית בינלאומית צנועה.

ישראל יכלה לעשות הרבה יותר, במיוחד בהתחשב בדיספרופורציה העצומה של יהודים בקרב הסטודנטים בארה"ב (בימיי הם היו כמעט מחצית מהשכבה). כל אוניברסיטה בישראל יכולה להציע מסלול בינלאומי בשפה האנגלית. העלות גם ללא סובסידיה תהיה אטרקטיבית. הרבה אקדמאים היו שמחים לבוא לכאן כדי לעזור. עבור ישראל, חיזוק הקשרים עם יהודים אמריקאים (ועם אמריקאים בכלל) זה בונוס מובהק.

כן, יש אתגר של איכות. האקדמיה היא פרח עדין. אוניברסיטאות אמריקאיות נהנו, בין היתר, מהנהירה אליהן של חלק גדול מהמצוינים בעולם – דבר שדועך בגין הקשחת מדיניות ההגירה שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. אבל עדיין קשה להתחרות ברשת המקצועית שהן מספקות לבוגריהן. ייתכן שיהיה צורך בשותפויות, ואכן קיימות כבר כמה כאלה. בכל מקרה, למוסדות איכותיים ברחבי העולם יש בהחלט הזדמנות לפתור כשל שוק עצום.

אמריקה, לפני זמן לא רב, עזרה לפתור צרות של כל שאר העולם (ואולי גם יצרה כמה בדרך). בנוגע להשכלה הגבוהה, כעת ניתן להחזיר את החוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

המאבק נגד הפגיעה בבעלי החיים המשועבדים במשקים נפרש על גבי מספר חזיתות. מבחינתי האישית – הייתי שמח מאד לו היינו כולנו עוצרים את האלימות כלפי קורבנות אלו, מעצם היותם קורבנות החשים כאב וצער ושאינם רוצים למות, אך אני יכול רק לשמוח על כך שיותר ויותר אנשים מפסיקים לצרוך מוצרים מן החי גם מתוך סיבות בריאותיות וסביבתיות.

אכתוב כאן היום על נגזרת אחת של החזית הסביבתית, נגזרת שהמפלצתיות שלה כמעט ובלתי ניתנת לתפיסה, ויש לכך סיבה טובה.

במהלך הבצורת הקשה של שנת 2015 בקליפורניה, התעשיה העיקרית שהואשמה היתה תעשיית הדגל של המדינה – תעשיית השקדים. מדובר באמת בתעשייה בזבזנית, יחסית, בכל הקשור למים. יש גבול! נאמר. הרי לא יתכן שבזמנים כל כך קשים של בעיה אמיתית במים, תעשיה אחת תמשיך להתנהל כאילו בעיה זו אינה קיימת.

יש גבול! נאמר. לא יתכן שבזמנים קשים של מצוקת מים, תעשית השקדים תמשיך להתנהל כרגיל. או-אז קמו פעילים למען בע"ח בזעם. הרי קיימת תעשייה בזבזנית הרבה יותר בקליפורניה – צמחי  האלפלפה להאבסת חיות במשקים

או-אז קמו פעילים למען בעלי חיים בזעם מוצדק. הרי קיימת תעשייה בזבזנית הרבה יותר בקליפורניה, אך היא נעלמת מהעין ומנסה שלא למשוך תשומת לב – תעשיית צמחי האלפלפא, המיועדים להאבסת חיות במשקים.

כן. כמובן. אתם צודקים. גם חלקינו אוכלים אלפלפא, ולא רק פרות. אבל כאן נכנס הנתון שהרבה פעמים פשוט נמחק מדיונים או ויכוחים בנושא הזה פשוט מכיוון שהוא לא יאמן – ישנם ענפי חקלאות שונים בהם המטרה העיקרית היא האכלת חיות משק ולא בני אדם. במקרה הזה, לדוגמא – סביר להניח שגם אם כל בני האדם יפסיקו לאכול אלפלפא מחר (מי מאיתנו שבכלל מכירים את הצמח הזה), תעשיית האלפלפא תוכל לסבול את הנזק הכלכלי יחסית בקלות. כל עוד מאכילים במוצריהם חיות משק, לא נשקפת סכנה לתעשייה.

כן. גם חלקינו אוכלים אלפלפא, ולא רק פרות. אבל כאן נכנס הנתון הלא יאמן – ישנם ענפי חקלאות שונים בהם המטרה העיקרית היא האכלת חיות משק ולא בני אדם

המחשבה הזו כאילו בלתי מתקבלת על הדעת. אנחנו רגילים לחשוב שבעלי החיים במשקים השונים ניזונים משאריות חקלאיות של בני האדם. אני אוכל את התירס עצמו, בזמן שהפרה אוכלת את הגבעול והעלים.

מי בכלל, בדעתו הצלולה, יחשוב על כך שיש אנשים שכל עיסוקם הוא לגדל אוכל עבור פרות שדינן להירצח? אבל כאן, אפילו מתחת למפלצתיות שבמכונת ההרג האחראית להשמדתם של מיליונים רבים בכל שנה, ישנה התשתית שלה – מפלצתית לא פחות ומאיימת על כולנו בבזבזנות שלה.

אתם לא צריכים שאיזה טבעוני יספר לכם את זה. המועצות השונות של הסויה בארצות הברית כותבות זאת בבירור – הלקוחות העיקריים שלנו הן תעשיות הבקר והעופות.

מי יעלה בדעתו שיש אנשים שכל עיסוקם גידול אוכל לפרות שדינן להירצח? אפילו מתחת למפלצתיות שבמכונת ההרג, האחראית להשמדת מיליונים בכל שנה, ישנה התשתית שלה – מפלצתית לא פחות ומאיימת על כולנו בבזבזנות שלה

גם רשתות בשר גדולות כמו ברגר קינג לוקחות חלק בסוג כזה של חקלאות, שפוגע ביערות הגשם ובמאזן האקולוגי, מעבר לפגיעה הברורה והאלימה בחיות המשק.

וזאת מבלי להזכיר פגיעה שניונית בחיות בר, שמושמדות על מנת לגדל חיות משק או על מנת לגדל את האוכל שלהן, כמו סוסי בר בארצות הברית או תנים ונשרים בארץ.

כשמדברים איתכם על שטחי חקלאות הולכים וגדלים, התורמים לפגיעה אנושה באדמה, לכריתת יערות ולהתחממות הגלובלית, הגיע הזמן להפסיק להאשים את הסלט ולהתחיל להאשים את ההמבורגר או הסטייק. יותר נכון – את מי שגידלו את הפרות ואת האוכל שלהן.

כשמדברים על שטחי חקלאות גדלים, התורמים לפגיעה אנושה באדמה, לכריתת יערות ולהתחממות הגלובלית, הגיע הזמן להפסיק להאשים את הסלט ולהתחיל להאשים את ההמבורגר או הסטייק. או את מגדלי הפרות ומזונן

סליחה על הביטוי השחוק, אך הוא מתאים מאד במקרה עליו אנו מדברים – תעשיית המוצרים מן החי היא גוף סרטני, אלים וחסר רחמים. היא יוצרת עוד ועוד תאים של עצמה – עוד ועוד קורבנות, מגדילה את שטחה, משעבדת כמות הולכת וגדלה של שטחים, ומבזבזת כמות הולכת וגדלה של משאבים. היא פוגעת בבריאות, בסביבה וכמובן – בבעלי החיים הלא אנושיים, וכמעט כל אספקט שלה הוא איום ונורא. למה כתבתי כמעט? הנה הסיבה:

בהפגנה האחרונה בה לקחתי חלק, פירטתי דרך מערכת הגברה עבור האנשים ברחוב את כל מערך הנזקים שתעשיה זו אחראית אליו. "אז מדוע חלקינו עדיין תורמים לתעשייה שמזיקה כל כך?" שאלתי, וכמו משמיים עבר לידי אבא לשתי בנות שאמר במהירות ובבוז מופגן כלפינו – "כי זה טעים", ובכך השלים את כל מה שרציתי לומר.

"אז מדוע חלקינו עדיין תורמים לתעשייה שמזיקה כל כך?" שאלתי, וכמו משמיים עבר לידי אבא לשתי בנות שאמר במהירות ובבוז מופגן כלפינו – "כי זה טעים". כל הנזקים האלו, כל האימה הזו, כל הנזק הזה, כי זה טעים

כל הנזקים האלו, כל האימה הזו, כל הנזק הזה, כי זה טעים. חייכתי ודמיינתי את אותו אבא מסביר לבנותיו שאל להן לאכול הרבה ממתקים כדי לא ללכת לרופא השיניים, ואין זה משנה כמה טעימים הממתקים. פרופורציות בדרישות שלנו הן דבר מעניין ולפעמים בלתי נתפס, בין אם של תעשיית החקלאות המגויסת עבור חיות המשק ובין אם בדאגות שלנו, שבגללן לא נאכל מאכל מסוים.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי

"מבחינתנו זה טוב שמתעסקים בדברים אחרים ולא בנו". את המשפט הלא ממש חכם הזה, בלשון המעטה, השמיע לא מזמן שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, בהתייחסו לדיוני האקלים שהתקיימו באו"ם באותה עת.

דנון, שגריר מדינה ריבונית שאינו אזרח מן השורה, חייב לעשות ומהר את שיעורי הבית בתחום האקלים, כדי ללמוד על הסכנות האקלימיות הרובצות לפתחה של ישראל. אבל לנו אזרחי ישראל, אסור להמתין להתפכחותו של דנון.

עלינו להציב דרישות ברורות בפני הכנסת והממשלה הבאות. כשאנחנו נזכרים במלחמת יום הכיפורים, שגרמה לרבים מאיתנו לאבד אמון במדינה בגלל התחושה שהמדינה לא נערכה כראוי – בלשון המעטה, זו הזדמנות מצוינת לומר שחייבים להיערך למשבר הקיומי הבא.

"מבחינתנו זה טוב שמתעסקים בדברים אחרים ולא בנו". את המשפט הלא ממש חכם הזה, בלשון המעטה, השמיע לא מזמן שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, בהתייחסו לדיוני האקלים שהתקיימו באו"ם

במה דברים אמורים? ישראל נחשבת אמנם למדינה שתרומתה לפליטת גזי החממה והתחממות כדור הארץ כמעט זניחה, אך בהיותה מדינת חוף מדברית, היא תהיה בין המדינות הראשונות להיפגע בשנים הקרובות מנזקי האקלים.

אפוקליפסה בקרוב

אלו הם רק מקצת התרחישים האפוקליפטיים הצפויים לנו בעשרות השנים הקרובות:

מידבור הולך וגובר יוביל להיעלמות גידולים חקלאים, בצורות תכופות, מחלות ונגיפים חדשים שיאתגרו את הרפואה הישראלית, ולצורך הולך וגובר בבמזגנים, שיצריך יותר אנרגיה ויוביל ליותר זיהום אוויר, תחלואה ותמותה

• הצפות של הערים המרכזיות שלנו השוכנות לאורך חוף הים כתוצאה מעליית מפלס הים.
• יותר ימים בשנה בהם ימדדו טמפרטורות חום קיצוניות שיובילו לשריפות תכופות ולאובדן יערות ומרחב פתוח.
• מידבור הולך וגובר אשר יוביל להיעלמותם של סוגי גידולים חקלאים, בצורות תכופות, מחלות ונגיפים חדשים שיאתגרו את הרפואה הישראלית, צורך הולך וגובר בשימוש במזגנים אשר יצריך יותר אנרגיה ויוביל ליותר זיהום אוויר ויותר תחלואה ותמותה.
• סכנה אמיתית למקורות המים שלנו כצורך קיומי ואיומים גיאו-פוליטיים מצד שכנינו במאבק על מקורות מים ומחיה.

האם אפשר לתקן עדיין?

החדשות הטובות – וישנן כאלה – הן שעדיין אפשר לשנות את רוע הגזירה.

חובה לקדם חקיקת אקלים כמקובל במדינות המתקדמות בעולם, עם יעדים שאפתניים לחיסכון באנרגיה, קידום משק אנרגיה נקי והפחתת השימוש ברכב פרטי ומזהם

• ההיבט הראשון נעוץ בחובה לקדם חקיקת אקלים כמקובל במדינות המתקדמות בעולם, עם יעדים שאפתניים לחיסכון באנרגיה, קידום משק אנרגיה נקי והפחתת השימוש ברכב פרטי ומזהם. אין להסתפק ביעדים השמרניים שהצבנו לעצמנו בכל אחד מהנושאים הללו במסגרת הסכם פאריז  – הגעה בשנת 2030 ל-17% התייעלות אנרגטית, 17% אנרגיות מתחדשות ו20% הפחתת השימוש ברכב הפרטי –  ויש לחייב יעדי הפחתה של 30-50 אחוזים כמקובל במדינות המתקדמות בעולם ולהתחייב ל100% אנרגיה מתחדשת עד ל-2050, במדינה הנהנית בממוצע מ-300 ימי שמש בשנה.
• ההיבט השני נעוץ בחובה ליישם ולתקצב באופן מיידי את החלטות הממשלה להיערכות למשבר האקלים. ממשלות מערביות אחרות בעולם כבר הקצו עשרות מיליארדי דולרים להשקעה בכלכלה מעוטת פחמן. הבנק העולמי ובנקים מרכזיים בכ-35 מדינות הורו על הקפאת הלוואות למפעלים מזהמים אשר אינם מתחייבים לשיפורים סביבתיים ולהפחתה משמעותית של פליטת גזי חממה. כל זה לא קורה עדיין בישראל. תכניות ההיערכות לנזקי האקלים אינן מתוקצבות, משרדי הממשלה אינם מתואמים ביניהם והחלטות ממשלה בנושא אינן מיושמות כנדרש. אין המדובר בנוסחת קסם. גם ישראל, חייבת להקצות כבר עתה את מיליארדי השקלים הנדרשים לשם בניית התשתיות ונקיטת פעולות ההיערכות להתמודדות עם המשבר.

משבר האקלים הוא בבחינת אתגר קיומי המונח לפתחן של הכנסת והממשלה החדשות. מדובר בצו השעה והשעה היא שעת חירום. כמו אותה המלחמה הקיומית והטרגית ההיא שתולדתה בהדחקה ואדישות, עלינו לעשות הכל כדי שההתמודדות עם משבר האקלים לא תיכנס אל הדקה התשעים ואחת, ותהפוך לעוד מלחמת קיום הישרדותית, וחלילה גם חסרת סיכוי.

עו"ד עמית ברכה, בן 50 נשוי פלוס 2, הוא מנכ"ל "אדם טבע ודין" ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. מתעניין במוסיקה, ספרות קולנוע וטניס