את המילים האלה כתבתי בערב יום השואה, על אדמת גרמניה. קוראים לי נוני אלקנה ואני חלק ממשלחת סטודנטים מצטיינים. ההחלטה להיענות להצעה לקחת חלק במשלחת הייתה לא פשוטה והציבה אותי בפני התלבטות קשה: מצד אחד, המצב הביטחוני בארץ היה קשה ורציתי להיות קרובה למשפחה ולחברים. מצד שני, הרגשתי שזו הזדמנות חשובה לייצג את ישראל ואת הסיפור שלנו בעולם, וגם קצת להתנתק מכל המצב בארץ ולתת לנפש מנוחה.

‎הקושי האמיתי היה לציין את יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שם, כלומר פה, על אדמת גרמניה. כל אחת מאיתנו מכירה מישהו\י שמכיר מישהו\י שהיה במסיבה, בעוטף או בבסיס. האבל הוא אבל לאומי שהכה אותנו כאזרחי ישראל והידיעה שלא אהיה ביום הזה במדינה שלי בארץ שלי ולהתאחד ביחד צבטה לי.

נוני אלקנה, סטודנטית שנה ג׳ בתקשורת בהתמחות תוכן ויצירה במסלול האקדמי המכללה למנהל אשר משתתפת בימים אלה במשלחת של סטודנטים מצטיינים באוניברסיטאות בגרמניה

הקבוצות ותתי הקבוצות בעם היהודי הן אינסופיות, וככל שיש יותר נישואי תערובת הן הופכות חסרות חשיבות. אך בפועל, פוליטיקת הזהויות עדיין חוגגת. בתוך כך, הגזענות וההתבדלות מהאחר מתקיימות גם בתוך העדות וקבוצות השיוך עצמן.

50 גוונים ואינסוף מוצאים התקבצו להם בעם היהודי: משחור דרך גוונים של חום, בז', אדמוני, ורוד ועד לבן בלונדיני. יהדות תבל, אשר התקבצה אל מדינת ישראל, לא מפסיקה לחלק ולפצל עצמה כמו אמבה בהתקף של ריסוק גנטי, ובמקביל דורשת ייצוג בממשלה ובעמדות מפתח לטובת האותנטיות וקידום אינטרסים סקטוריאליים. חלק בלתי נפרד מדרישת שוויון ותחושת ערך.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

עסקת החטופים הנוכחית מגיעה לאחר שמוצו כל האמצעים למען שחרור החטופים והחטופות שעדיין בחיים וגופותיהם של אלה שאינם עוד. ההפגנות לא הצליחו למלא את ייעודן. נראה כי בנימין נתניהו ועושי דבריו מתעלמים מהם ומהן ומתבצרים במושבי השרד.

חשוב להזכיר כי מדובר בעיקר באזרחים – נשים וילדים, מבוגרים וחולים, חיילות וצעירים – שנלקחו מביתם בתנאים המזכירים את השואה, ואף יותר, מאחר והפעם הם נחטפו במדינה שהקימו במטרה עליונה שכל יהודי יוכל לחיות בה בביטחון, ''לא עוד…" ידע רדיפה ובטח לא פוגרום.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.