את המילים האלה כתבתי בערב יום השואה, על אדמת גרמניה. קוראים לי נוני אלקנה ואני חלק ממשלחת סטודנטים מצטיינים. ההחלטה להיענות להצעה לקחת חלק במשלחת הייתה לא פשוטה והציבה אותי בפני התלבטות קשה: מצד אחד, המצב הביטחוני בארץ היה קשה ורציתי להיות קרובה למשפחה ולחברים. מצד שני, הרגשתי שזו הזדמנות חשובה לייצג את ישראל ואת הסיפור שלנו בעולם, וגם קצת להתנתק מכל המצב בארץ ולתת לנפש מנוחה.

‎הקושי האמיתי היה לציין את יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שם, כלומר פה, על אדמת גרמניה. כל אחת מאיתנו מכירה מישהו\י שמכיר מישהו\י שהיה במסיבה, בעוטף או בבסיס. האבל הוא אבל לאומי שהכה אותנו כאזרחי ישראל והידיעה שלא אהיה ביום הזה במדינה שלי בארץ שלי ולהתאחד ביחד צבטה לי.

הקושי האמיתי היה לציין את יום השואה ואת יום הזיכרון לחללי המערכות ולנפגעי פעולות האיבה שם, כלומר פה, על אדמת גרמניה. כל אחת מאתנו מכירה מישהו\י שמכיר מישהו\י שהיה במסיבה, בעוטף או בבסיס

לבסוף, גבר הרצון לקחת חלק בשליחות משמעותית זו, דווקא בתקופה בה האנטישמיות משתוללת בקמפוסים ברחבי העולם. אני רואה בזה ניצחון, לנחות דווקא בערב יום השואה בגרמניה, המדינה שבה שנאת היהודים הגיעה לשיא.

‎מהר מאוד הבנתי שהמשלחת הזאת היא הדרך שלנו לבוא ולספר את הצד שלנו בסיפור, את הצד של ישראל. לתת לאנשים שגרים מעבר לאוקיינוס להכיר אותנו באמת, בלי הסיפורים שמספרים להם בחדשות או ברשתות החברתיות. אומנם אני במשלחת שמייצגת את המכללה למנהל, אך אני מרגישה שאני במשלחת שמייצגת את ישראל כולה.

‎‎הגענו לגרמניה דווקא ביום השואה, יום טעון בזיכרונות ורגשות קשים. ידעתי שחשוב להזכיר לעולם את זוועות השואה ואת הסכנה של האנטישמיות, שעדיין קיימת גם בימינו.

בשבועות האחרונים האנטישמיות במכללות בארצות הברית עלתה, עד כדי סכנה לסטודנטים היהודים. המקרים שקרו באותם אוניברסיטאות העלו את הפחד להגיע לאוניברסיטה בחו"ל בלי לדעת מה הסטודנטים חושבים על המצב. ‎היה חשש מהתגובות שנקבל מהסטודנטים המקומיים ומאלה שאתנו במשלחת. חששתי שנתקל גם היום, בשנת 2024, באנטישמיות. מי היה מאמין. או שיהיה קשה לדבר איתם על המצב המורכב בישראל.

‎המקרים שקרו באוניברסיטאות בארה"ב העלו את הפחד להגיע לאוניברסיטה בחו"ל בלי לדעת מה הסטודנטים חושבים על המצב. ‎היה חשש מהתגובות שנקבל מהסטודנטים המקומיים ומאלה שאתנו במשלחת

למרבה ההפתעה, גילינו כבר ביום הראשון שהסטודנטים המקומיים פתוחים וקשובים להפליא. הם גילו עניין רב ללמוד עוד על ישראל ועל הסכסוך במזרח התיכון. היה לנו חשוב להציג בפניהם את התמונה המלאה, תוך הדגשת רצוננו העז בשלום.

עדיין, הרגשנו פחד להגיד מאיפה אנחנו, או להסתובב ברחבי שטוטגרט. בעיר עצמה ישנם הרבה מוסלמים, שלעיתים אנחנו חוששות לדבר לידם עברית ואפילו מסתירות סממנים ישראליים ויהודיים.

ביום השני הסטודנטים המקומיים ליוו אותנו למכללה המקומית. באותו בוקר הייתה צפירה בישראל לזכר השואה. בין ההחלפה של הרכבות הגיע הרגע לעמוד בצפירה לפי שעון ישראל. כל הבנות נעמדו במעגל בתחנת הרכבת עם ראש מורכן. הרגשנו שחברנו הסטודנטים הזרים לא מבינים מה אנחנו עושות. אולם לצערנו, לא הצלחנו לעמוד במשך כל זמן הצפירה כי הרכבת הגיעה. זה היה רגע קשה. המשכנו לעמוד ברכבת כשבזמן הזה שומעים ברקע את הכרוז בגרמנית. זה נתן תחושה מוזרה אך מלאה בתקווה, וגאווה על כך שאנחנו כאן כדי להישאר.

‎המשלחת לגרמניה היא חוויה מכוננת עבורי. אני יודעת שאני לומדת המון על עצמי, על ישראל ועל העולם. אני מבינה  שהקול שלי יכול להשפיע, ושהשיחות שאני מנהלת ושאר המשלחת מנהלת עם הסטודנטים האחרים, יכולות לתרום רבות להבנה טובה יותר של מדינת ישראל.

ברגע הצפירה לפי שעון ישראל הבנות נעמדו במעגל בתחנת הרכבת בראש מורכן. הרגשנו שחברנו הסטודנטים הזרים לא מבינים מה אנחנו עושות. באמצע הגיעה הרכבת והמשכנו לעמוד בה, כשברקע נשמע הכרוז בגרמנית

נקווה שביום השואה הבינלאומי 2025 האנטישמיות תפחת: שסטודנטים יהודיים ברחבי העולם לא יפחדו ללמוד באוניברסיטאות בחו"ל, ובכלל – שהעולם יהיה מקום קצת יותר טוב ובטוח ליהודים.

נוני אלקנה, סטודנטית שנה ג׳ בתקשורת בהתמחות תוכן ויצירה במסלול האקדמי המכללה למנהל אשר משתתפת בימים אלה במשלחת של סטודנטים מצטיינים באוניברסיטאות בגרמניה