המבצע להשתלטות על מעבר רפיח היה מרשים, יעיל, נקי, ממוקד. כל הכבוד לצה"ל. הוא מיועד, בין השאר, לשרת כמנוף לחץ לקידום עסקת חטופים, וקשה לדעת בשלב זה האם הוא יעשה את העבודה.

כך או כך, כמהלך לקידום מיטוט שלטון חמאס הוא בעל חשיבות אסטרטגית: ראשית כדי לחסום את עורק ההברחות הראשי של חמאס, ושנית כדי להעביר מסר ברור, הן לחמאס והן לאזרחים העזתים: "חמאס לא שולט פה יותר".ֿ

כמהלך למיטוט שלטון חמאס, המבצע ברפיח בעל חשיבות אסטרטגית: ראשית, לחסימת עורק ההברחות הראשי של חמאס, ושנית, להעברת מסר ברור, הן לחמאס והן לאזרחים העזתים: "חמאס לא שולט פה יותר"

אבל את המבצע הנקודתי הזה היה צריך להוציא לפועל בתחילת המלחמה. חודשים של דשדוש והיעדר קבלת החלטות, ומאז – רפיח היא כבר לא אותה רפיח. הצלחת המבצע הצבאי בעת הנוכחית היא בגדר חרב פיפיות.

7 חודשים לתוך המלחמה, ישראל נמצאת כבר בסביבה מדינית, תקשורתית ותודעתית אחרת וקשה, כזו שמאשימה אותה ישירות במחדל הומניטרי שהוביל לרעב בקרב האוכלוסייה העזתית. בתוך כך, יש את אלה שמרחיקים לכת ואף מאשימים את ישראל בכך שהיא משתמשת בהרעבה ככלי מלחמה, כלומר מרעיבה את האוכלוסייה בכוונה. חשוב לשים את הדברים על השולחן: ישראל לא עשתה מספיק בנושא ההומניטרי, אבל מעולם לא הרעיבה את האוכלוסייה בכוונה.

רק שלעולם זה לא משנה. המחדל סביב הסוגייה ההומניטרית ובתוכה ה"הרעבה המכוונת" הינה הקרקע שעל בסיסה נרקמו מהלכי התביעה בבית המשפט הבינלאומי בהאג נגד מדינת ישראל, עליה מתבשלים הצווים הפליליים נגד בכירי המדינה ב-ICC, על בסיסה מדינות ידידותיות עצרו את משלוחי הנשק ומדינות פחות ידידותיות הפעילו סנקציות כלכליות נגד ישראל.

כל אלה הם מהלכים בעייתיים ובעלי משמעות כבדה עבור ישראל ומרחב הפעולה שלה. ועתה, התפיסה של מעבר רפיח רק מעמיקה את האחריות של ישראל על הסוגיה ההומניטרית. כל משאית עם פיתות, קמח, תרופות, שעוברת מעתה ממצרים לעזה – באחריות ישראלית.

ולכמה זמן? שאלה טובה. בהיעדר תוכנית אמיתית "ליום שאחרי", לא ברור למי בסופו של דבר מוסרים את המפתחות על המעבר ומתי. כוחות אמריקאים? מצרים? כוחות פלסטינים מתונים עם גיבוי ערבי מתון? האם אנחנו נמצא את עצמנו בסוף יושבים על מעבר הגבול הזה למשך שנים קדימה, אחראים על כניסה ויציאה של 2 מיליון עזתים ועל כל הסחורות שעוברות לתוך עזה ממצרים? מה עשינו שמגיע לנו כל הטוב הזה?

האם נמצא את עצמנו בסוף יושבים על מעבר הגבול הזה למשך שנים קדימה, אחראים על כניסה ויציאה של 2 מיליון עזתים ועל כל הסחורות שעוברות לתוך עזה ממצרים? מה עשינו שמגיע לנו כל הטוב הזה?

הדגל הישראלי שמונף במעבר הגבול ברפיח אולי מעורר בנו תחושת התרגשות פטריוטית רגעית סטייל "הר הבית בידינו", אבל זה חרב פיפיות. כי לצד ההצלחה המבצעית המסחררת, כל פעולה צבאית ללא הקשר אסטרטגי, ללא השלמה מדינית, עלולה להביא בטווח הבינוני-ארוך – ליותר נזק מתועלת.

וזאת כבר תבנית. ניהול המלחמה בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו הוביל אותנו שוב ושוב לאותו מקום: הישגים צבאיים טקטיים שנשחקים, בלי הקשר אסטרטגי, בלי השלמה מדינית. לא ככה מנהלים מלחמה, לא ככה מנהלים מדינה.

ליאן פולק דוד היא יועצת אסטרטגית וחברת פורום דבורה. שימשה בעבר כיועצת במשרד ראש הממשלה, במל״ל, ובחברת ייעוץ לממשלות של טוני בלייר.