שלום ניצן, במקרה נתקלתי בפוסט שלך. היה מעניין. תודה. אהבתי את החלק המדבר על ריאליזם דכאוני [אני שם] ועל עצמאות אוטיסטית.
אני מבקשת לטעון שבשלב שבו את מחליטה לוותר על עצמאותך המחשבתית, את למעשה עושה רציונליזציה להחלטה הקונפורמית שלך, לויתור על עצמאותך.
ההנחה שאת תומכת בהקרבת ילדיך כי כך תשמרי על עצמאותה של המדינה הזו, איננה תקפה. זו רציונליזיה להחלטה שאיננה מוסרית בעיני ממספר סיבות:
1.ראשית, באיזו זכות את מחליטה על חיי אנשים אחרים, במקרה זה, ילדיך?
2. מיהו הריבון בימים אלו? חושבת שתסכימי איתי שזו קבוצה משיחית דתית-פשיסטית ובהתאם לערכים אלו מתבצעות גם ההחלטות המדיניות והצבאיות שלה. האם את מוכנה לשרת מערכת ערכים כזו?
3. אולי אם יהיה סירוב של אנשים רבים [הרוב נטולי עצמאות מחשבתית, כידוע] לשרת בצבא, הממשלה לא תוכל לממש את החלטותיה לכיבוש האזור ולשליטה בו? אולי תצילי חיים רבים של ישראלים, פלסטינים, לבנונים וסורים? אולי הממשלה תחויב לחפש הסדרי שלום וחיים משותפים באזור ויהיו הסכמים שונים?
אולי לא תהיה אפשרות לצבא להישאר בעזה ולהמשיך את הכיבוש הנורא בגדה?

ההנחה שאם חלק יסרבו לשרת לא יהיה צבא ועצמאותה של ישראל תיגמר היא הנחה שנכנעת לקונפורמיות המיליטנטית של האנשים במדינה.
את קובעת את זה בלי לשאול בכלל האם יש וודאות בהנחה הזו.

4. את לא עסוקה כלל בשאלה המוסרית של פשעי מלחמה ורצח עם שמתקיים בעזה. רצח של עשרות אלפי ילדים, נשים, גברים בהפגזות, רעב, מחלות, הופכת את כולנו למשתפ"ים למשטר מתועב.

לצערי, למרות המהלך המעניין על ביקורת הציות האוטומטי לריבון, את נתונה בדיוק לאותו ציות מחשבתי.

ועכשיו, מפי אחרים:
https://archive.md/GI2Oz

על סירוב אזרחי ופציעה מוסרית: דברים חשובים של ד"ר תולי פלינט וקישור למאמרו של פרופ' יואל אליצור

אנו מביאות את דבריו החשובים של ד"ר תולי פלינט, חבר קהילת 'אין בריאות הנפש בלי דמוקרטיה', על בחירתו לסרב לשרת בהמשך מלחמה זו, לאחר שנים רבות של שירות בסדיר ובמילואים כלוחם, מפקד מוערך ואיש בריאות הנפש במערך ברה"ן.

רובנו ככולנו נעזרנו בתולי כאשר מיד בשבעה באוקטובר הוא התגייס בכל כוחו ללמד וללוות אלפים רבים מאנשי בריאות הנפש הישראליים ולתרום מהידע והניסיון יוצאי הדופן שלו בתחום הטראומה.

תולי כותב כך:
"לא פשוט לסרב, לא פשוט לומר לאנשים שנלחמו איתי, חלקם ממש בשדה הקרב וחלקם בקרב שכולנו נלחמים, הקרב על בריאות הנפש של חיילים בסדיר ובמילואים – אני לא לוקח חלק יותר במאמץ שלכם בדרך שבה אתם עושים זאת. למעשה זה יותר מפחיד מאשר הרבה דברים אחרים שעשיתי בחיי.

מה שגרם לי לעשות את הצעד אותו עשיתי היה ההבנה שהמשך השירות שלי במערכת הצבאית, מאפשר לאותה מערכת שהייתי חלק ממנה משך 38 שנים תחילה כלוחם ומפקד (מג"ד מילואים בתפקיד הלוחמה האחרון) ואז כמטפל ומדריך להמשיך לפעול בצורה נפשעת בצורה שמסכנת את קיום מדינת ישראל לא רק כמדינה דמוקרטית אלא כמדינה בכלל.

הפשעים המתבצעים בשמנו, האזרחים. יום-יום, ברצועת עזה ובמקומות נוספים מופעל הצבא, אותו צבא שמורכב מאיתנו ומקרובי משפחתנו, בצורה מעוותת ומזיקה וגורם לסבל, הרס ומוות שממנו נתקשה להתאושש ולקום. המפגש המתמשך עם חיילים ואזרחים שנחשפים למעשי זוועות וסובלים מפציעה מוסרית (Moral Injury), אותם חיילים ואזרחים שיחזרו לרחוב הישראלי פגועים וסובלים גורם לומר 'לא עוד'.

אחוות הלוחמים שגרמה לי להמשיך להיות חלק מהמערכת תוך אמונה שהשינוי יבוא מבפנים קרסה אל מול הזוועות המתרחשות יום אחר יום מול שני העמים – הפלסטיני והישראלי. המוות, ההפקרה של החטופים, הפגיעה המתמשכת באזרחים בשני הצדדים וההתפרקות מכל ערכי הדמוקרטיה הביאו אותי למסקנה שרק סירוב והתנגדות אזרחית יכול אולי, לגרום למקבלי ההחלטות להבין שאי אפשר להמשיך במצב כפי שהוא.

למרות מה שמנסים לומר, הסרבנות אין משמעותה התנגדות לקיום הצבא או לקיום מדינת ישראל, הסרבנות שלי משמעותה הנפת דגל, שריקה במשרוקית אל מול הממשלה והעם באמירה יש דרך אחרת וחובה למצוא אותה. עכשיו.

כששואלים אותי ומה עם כולם יסרבו? תשובתי היא: נאלץ למצוא דרך אחרת שלא פוגעת באזרחים ולוחמים בשני הצדדים."

דבריו של תולי מעלים אל פני השטח את הנושא העמוק של פציעה מוסרית – פציעה שקשה לראותה אך היא מותירה חותם עמוק בלבם של חיילים ואזרחים כאחד.

במטרה להרחיב את הדיון, אנו משתפות אתכם.ן במאמר חשוב של פרופ' יואל אליצור, אשר פורסם השבוע בעיתון "הארץ". המאמר עוסק בפציעה מוסרית בקרב לוחמים, הפגיעה הפסיכולוגית הנגרמת בעקבות מעשים בלתי מוסריים או עדות להם, ומדגיש את הצורך בהכרה ובטיפול בנושא זה.