המושג "ריאליזם דיכאוני" מתאר את הנטייה של אנשים שסובלים מדיכאון קל-בינוני לבצע שיפוטים, ייחוסים וניבויים מדויקים יותר מאנשים שאינם סובלים מדיכאון. במילים אחרות, אנשים דיכאוניים הם בעלי תפיסת מציאות מדויקת יותר.
ההערכות שמבצעים אנשים שאינם מדוכאים אודות המציאות החיצונית והפנימית, מוטות באופן חיובי ולפיכך מוטעות. הטיה חיובית זו כמובן מאפשרת למי שאינו דיכאוני להסתגל ולהתמודד עם המציאות, ובעיקר לחוות פחות סבל מאנשים דיכאוניים. הריאליזם של הדיכאוניים גורם להם לסבל רב, משום שהם פוגשים את המציאות כפי שהיא באמת ולא עם הטיות, והמציאות כפי שהיא באמת קשה ולעיתים אף בלתי נסבלת.
ניצן בן-זאב היא יועצת ארגונית, מרצה ומנחה בתוכניות להכשרת מנהלי בתי ספר. מחברת אסופת השיחות עם אמהות לחיילים – "עקדת שרה" (שתיים). בהקדשה שבפתיח הספר כתבה: "לארצי מולדתי. שברת לי את הלב".
התמזלתי בבלנדר, שמצטיין בהכנת שייק פירות, אבל מטרטר כמו הליקופטר לפני המראה. כשהבעתי חשש בפני שכנתי היקרה שהרעש יעיר את בנה הפעוט, היא הניפה את היד ופסקה: "אין אירוע כזה".
אירוע.
שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)
בקיץ הזה תלבשי מזגן
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
וואוו! עוד נושא שחושבת עליו שנים ! לא רק שצריך כמו בחו"ל גם כאן שירותים ציבוריים, צריך גם שהם יתוחזקו כמו בחו"ל ולא יהפכו למרכז ריח רע ולכלוך, אחרת לא הועלנו…באירופה , עובדי הניקיון של השירותים לובשים חליפות נקיות , כולן/ם אסתטיים ונקיים , כן, גובים תשלום סמלי אך זה שווה , השירותים תמיד נקיים ומבושמים , גם אלו שלא מקפידים להשאיר אחריהם נקי לצערינו… מרגישים לא נוח ללכלך. בכלל בארץ היכן שיש שירותים ציבוריים כמו בקניונים בתל אביב וכנראה בעוד ערים, זה ברור שכדאי לךלהתאפק.. תמיד הסרטון חוגג ! לחשוב שתיירים באים לעיר הקודש ירושלים לשירותים בתחנה המרכזית , טראומה !!! זה חלק מהפנים של המדינה ונורא מביש! כתבה חשובה הלוואי שזה יעזור.
יום הולדתו של המוזיקאי קובי אשרת, מלחין "הללויה", שחל השבוע (15 ביולי), הוא הזדמנות לעמוד מעט על הייחודיות שבדמותו ובאופי יצירתו.
דומה כי לא היה גיבור מוזיקלי גדול יותר עבור ילדי שנות ה-70 וה-80 מאשר המלחין קובי אשרת. הוא ליווה אותנו עוד בשחור-לבן בתכניות הטלוויזיה "ראש כרוב", "הצריף של תמרי", ו"קרוסלה".
ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.
יש לנו בת נכת צה"ל 100+.
בזמנו היא התגוררה בבית שלידנו ביישוב יד-חנה, כשעדיין היה קיבוץ. אחר-כך הקיבוץ עבר הפרטה ושינוי סיווג ונעשינו סוג של כפר קהילתי, ובנינו לנו בית חדש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בכל התרחישים המצב הוא ביש ואין מה להתפאר בו. גוש מתנגדי נתניהו אינו מצליח להשיג רוב. הליכוד חייב לאבד מנדטים כשתומכיו המחודשים יאבדו התלהבות מאיראן ויזכרו מחדש במי שחתום על 7 באוקטובר ועל הפקרת החטופים, העוטף הצפון והמלחמה הבלתי נגמרת בעזה
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שלום ניצן, במקרה נתקלתי בפוסט שלך. היה מעניין. תודה. אהבתי את החלק המדבר על ריאליזם דכאוני [אני שם] ועל עצמאות אוטיסטית.
אני מבקשת לטעון שבשלב שבו את מחליטה לוותר על עצמאותך המחשבתית, את למעשה עושה רציונליזציה להחלטה הקונפורמית שלך, לויתור על עצמאותך.
ההנחה שאת תומכת בהקרבת ילדיך כי כך תשמרי על עצמאותה של המדינה הזו, איננה תקפה. זו רציונליזיה להחלטה שאיננה מוסרית בעיני ממספר סיבות:
1.ראשית, באיזו זכות את מחליטה על חיי אנשים אחרים, במקרה זה, ילדיך?
2. מיהו הריבון בימים אלו? חושבת שתסכימי איתי שזו קבוצה משיחית דתית-פשיסטית ובהתאם לערכים אלו מתבצעות גם ההחלטות המדיניות והצבאיות שלה. האם את מוכנה לשרת מערכת ערכים כזו?
3. אולי אם יהיה סירוב של אנשים רבים [הרוב נטולי עצמאות מחשבתית, כידוע] לשרת בצבא, הממשלה לא תוכל לממש את החלטותיה לכיבוש האזור ולשליטה בו? אולי תצילי חיים רבים של ישראלים, פלסטינים, לבנונים וסורים? אולי הממשלה תחויב לחפש הסדרי שלום וחיים משותפים באזור ויהיו הסכמים שונים?
אולי לא תהיה אפשרות לצבא להישאר בעזה ולהמשיך את הכיבוש הנורא בגדה?
ההנחה שאם חלק יסרבו לשרת לא יהיה צבא ועצמאותה של ישראל תיגמר היא הנחה שנכנעת לקונפורמיות המיליטנטית של האנשים במדינה.
את קובעת את זה בלי לשאול בכלל האם יש וודאות בהנחה הזו.
4. את לא עסוקה כלל בשאלה המוסרית של פשעי מלחמה ורצח עם שמתקיים בעזה. רצח של עשרות אלפי ילדים, נשים, גברים בהפגזות, רעב, מחלות, הופכת את כולנו למשתפ"ים למשטר מתועב.
לצערי, למרות המהלך המעניין על ביקורת הציות האוטומטי לריבון, את נתונה בדיוק לאותו ציות מחשבתי.
ועכשיו, מפי אחרים:
https://archive.md/GI2Oz
על סירוב אזרחי ופציעה מוסרית: דברים חשובים של ד"ר תולי פלינט וקישור למאמרו של פרופ' יואל אליצור
אנו מביאות את דבריו החשובים של ד"ר תולי פלינט, חבר קהילת 'אין בריאות הנפש בלי דמוקרטיה', על בחירתו לסרב לשרת בהמשך מלחמה זו, לאחר שנים רבות של שירות בסדיר ובמילואים כלוחם, מפקד מוערך ואיש בריאות הנפש במערך ברה"ן.
רובנו ככולנו נעזרנו בתולי כאשר מיד בשבעה באוקטובר הוא התגייס בכל כוחו ללמד וללוות אלפים רבים מאנשי בריאות הנפש הישראליים ולתרום מהידע והניסיון יוצאי הדופן שלו בתחום הטראומה.
תולי כותב כך:
"לא פשוט לסרב, לא פשוט לומר לאנשים שנלחמו איתי, חלקם ממש בשדה הקרב וחלקם בקרב שכולנו נלחמים, הקרב על בריאות הנפש של חיילים בסדיר ובמילואים – אני לא לוקח חלק יותר במאמץ שלכם בדרך שבה אתם עושים זאת. למעשה זה יותר מפחיד מאשר הרבה דברים אחרים שעשיתי בחיי.
מה שגרם לי לעשות את הצעד אותו עשיתי היה ההבנה שהמשך השירות שלי במערכת הצבאית, מאפשר לאותה מערכת שהייתי חלק ממנה משך 38 שנים תחילה כלוחם ומפקד (מג"ד מילואים בתפקיד הלוחמה האחרון) ואז כמטפל ומדריך להמשיך לפעול בצורה נפשעת בצורה שמסכנת את קיום מדינת ישראל לא רק כמדינה דמוקרטית אלא כמדינה בכלל.
הפשעים המתבצעים בשמנו, האזרחים. יום-יום, ברצועת עזה ובמקומות נוספים מופעל הצבא, אותו צבא שמורכב מאיתנו ומקרובי משפחתנו, בצורה מעוותת ומזיקה וגורם לסבל, הרס ומוות שממנו נתקשה להתאושש ולקום. המפגש המתמשך עם חיילים ואזרחים שנחשפים למעשי זוועות וסובלים מפציעה מוסרית (Moral Injury), אותם חיילים ואזרחים שיחזרו לרחוב הישראלי פגועים וסובלים גורם לומר 'לא עוד'.
אחוות הלוחמים שגרמה לי להמשיך להיות חלק מהמערכת תוך אמונה שהשינוי יבוא מבפנים קרסה אל מול הזוועות המתרחשות יום אחר יום מול שני העמים – הפלסטיני והישראלי. המוות, ההפקרה של החטופים, הפגיעה המתמשכת באזרחים בשני הצדדים וההתפרקות מכל ערכי הדמוקרטיה הביאו אותי למסקנה שרק סירוב והתנגדות אזרחית יכול אולי, לגרום למקבלי ההחלטות להבין שאי אפשר להמשיך במצב כפי שהוא.
למרות מה שמנסים לומר, הסרבנות אין משמעותה התנגדות לקיום הצבא או לקיום מדינת ישראל, הסרבנות שלי משמעותה הנפת דגל, שריקה במשרוקית אל מול הממשלה והעם באמירה יש דרך אחרת וחובה למצוא אותה. עכשיו.
כששואלים אותי ומה עם כולם יסרבו? תשובתי היא: נאלץ למצוא דרך אחרת שלא פוגעת באזרחים ולוחמים בשני הצדדים."
דבריו של תולי מעלים אל פני השטח את הנושא העמוק של פציעה מוסרית – פציעה שקשה לראותה אך היא מותירה חותם עמוק בלבם של חיילים ואזרחים כאחד.
במטרה להרחיב את הדיון, אנו משתפות אתכם.ן במאמר חשוב של פרופ' יואל אליצור, אשר פורסם השבוע בעיתון "הארץ". המאמר עוסק בפציעה מוסרית בקרב לוחמים, הפגיעה הפסיכולוגית הנגרמת בעקבות מעשים בלתי מוסריים או עדות להם, ומדגיש את הצורך בהכרה ובטיפול בנושא זה.