נאומו של שר הביטחון יואב גלנט זכה למחמאות מקיר לקיר, ותואר כ"אמיץ" ו"היסטורי". שר הביטחון התייצב מול המצלמות כדי להזהיר ולדרוש מראש הממשלה, בנימין נתניהו, לגבש אסטרטגיה ברורה ל"יום שאחרי".

הוא דרש ממנו אסטרטגיה שאינה כוללת ממשל צבאי ישראלי, שתאפשר חלופה שילטונית בעזה ושתתרגם את המערכה הצבאית למעשה מדיני. בהזדמנות זו גלנט הבהיר גם, כי התרגיל הפוליטי האחרון של נתניהו, אשר נועד למסמס את חוק הגיוס, לא יעבור מבחינתו ומבחינת מערכת הביטחון.

גלנט דרש אסטרטגיה שאינה כוללת ממשל צבאי ישראלי, חלופה שילטונית בעזה ותרגום המערכה הצבאית למעשה מדיני. בהזדמנות זו הבהיר גם, כי התרגיל הפוליטי של נתניהו למסמוס חוק הגיוס, לא יעבור

אלא, שספק אם הנאום ראוי למחמאות שהורעפו עליו. למעשה, נאום גלנט היה רחוק מלהיות אמיץ, ובעיקר המחיש כיצד שר הביטחון מסרב ללמוד מהניסיון וחוזר על אותה טעות גורלית שביצע סביב ההפיכה המשטרית כאשר פנה לחוש האחריות הבלתי קיים של נתניהו. זאת, במקום להפגין מנהיגות אמיתית ולהיאבק להחלפתו של ראש הממשלה.

כזכור, לפני מעט למעלה משנה התייצב גלנט באופן דומה, מול המצלמות, והתריע כי יוזמות החקיקה שהובילו נתניהו ויריב לוין נגד מערכת המשפט הן "סכנה ברורה ומיידית" לביטחון המדינה. גלנט תיאר אז, כיצד בשבועות שקדמו להצהרתו הציג את תמונת המצב בשיחות מאחורי הקלעים, וקרא לעצור את החקיקה.

ההמשך ידוע: נתניהו הודיע כי יפטר את גלנט, וחזר בו בעקבות מחאה ציבורית. גלנט, מצדו, אמנם תועד מפציר ביריב לוין להתפשר על החוק לביטול הסבירות, אך בסופו של דבר הצביע בעדו כמו אחרון החיילים בקואליציית ה-64. התרעות המודיעין מפני האסון שבפתח נענו בביטול מצד נתניהו, וגלנט המשיך בתפקידו כאילו לא אירע דבר.

התוצאות היו, כידוע, הרות אסון. הגרועות שבאזהרות התממשו ב-7 באוקטובר, ומאז המצב רק הולך ומסתבך – בדיוק בגלל הכשלים שעליהם הצביע גלנט. אך דווקא בגלל גודל האסון, ניתן היה לצפות מגלנט שיילמד את הלקח ויימנע מלחזור על אותה טעות.

ניתן היה לצפות מגלנט שיבין, כי הניסיון לשכנע את נתניהו לעשות את הדבר הנכון הוא תמים וחסר תוחלת. שהרי נתניהו קיבל מזמן את ההחלטה, ומאז פרוץ המלחמה הוא חוזר עליה מדי יום ביומו. נתניהו בחר בקיצוניים, במשיחיים, במסמוס עסקה לשחרור חטופים ובהארכת המלחמה עד אין קץ. זהו האופק האישי והפוליטי היחיד שלו.

ספק אם נאום גלנט ראוי למחמאות שקיבל. למעשה, הוא היה רחוק מלהיות אמיץ, והמחיש כיצד גלנט מסרב ללמוד מהניסיון וחוזר על טעותו הגורלית מימי ההפיכה המשטרית, כשפנה לחוש האחריות הבלתי קיים של נתניהו

הפנייה החוזרת ונשנית אל חוש האחריות של ראש הממשלה, אל השכל הישר שלו ואל אחריותו לפעול לטובת המדינה ולא לטובת האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו, רק מנציחה את האשליה כאילו משהו מאלה עוד קיים אצל נתניהו. וכל עוד מתעקשים לאחוז באשליה, אין סיכוי לשינוי.

בטווח הארוך, נתניהו אפילו מרוויח פוליטית מנאום גלנט. הנאום מחזק את הדימוי של ראש הממשלה כמי שטרם הכריע, כמי שניצב במרכז הפוליטי, בין הלחצים מימין לבין אלה מ"שמאל", וכמי שהמדינה נושאת אליו את עיניה כדי שיקבל את ההחלטות הנכונות.

הפער בין הדימוי הכוזב הזה לבין המציאות מעולם לא היה גדול יותר, וגלנט יודע זאת. אך במקום לחשוף את הבלוף ולהתייצב באומץ בקריאה להחליף את נתניהו – כולל נכונות לשלם מחיר אישי ולהתפטר – גלנט בחר, שוב, להכשיר את נתניהו ולהעניק לו לגיטימציה, כמי שעודנו כשיר לקבל החלטות ממלכתיות.

וגלנט לא לבד. הסיבה המרכזית למבוי הסתום שאליו נקלענו איננה נובעת מכך שנתניהו לא מקבל את ההחלטות הנכונות, שכן ממנו לא אמורות היו להיות בשלב הזה עוד ציפיות. הסיבה היא שמי שאמורים היו להציב אלטרנטיבה לנתניהו ולהוביל את המאבק הציבורי להחלפתו מועלים בתפקידם.

כך, בני גנץ וגדי איזנקוט יושבים עם נתניהו כמעט מבלי לפצות פה, ומסרבים לפרוש, האופוזיציה לרוב אינה מורגשת, בג"ץ דוחה שוב ושוב עתירות נגד ניגודי העניינים של נתניהו, ובאולפנים ממשיכים לשדר את התעמולה מטעמו כמעט בלא מפריע – כפי שראינו זה מכבר בשידור הסרטון של נתניהו בטקס המשואות.

גנץ ואיזנקוט יושבים עם נתניהו כמעט מבלי לפצות פה ומסרבים לפרוש, האופוזיציה לרוב אינה מורגשת, בג"ץ דוחה שוב ושוב עתירות נגד ניגודי העניינים של נתניהו, ובאולפנים ממשיכים לשדר את התעמולה מטעמו

ישראל שרויה אפוא במשבר עמוק לא רק בגלל ראש הממשלה אלא בגלל חוסר התפקוד של שומרי הסף, אשר נרדמו בשמירה ואינם ממלאים את תפקידם כנדרש.

נאום גלנט יכול, על כן, להיחשב אמיץ רק במקום שבו רף האומץ הציבורי הפך לנמוך מאי פעם. גם אחרי הנאום, ישראל עדיין מחכה למנהיגים שיובילו חלופה אמיתית ולא ימכרו לנו מעשיות כאילו התיקון עדיין יכול להגיע מנתניהו.

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.