האקדמיה בישראל מקדשת מצוינות. זה נפלא: ממש חשוב שכיחידים וכחברה נדע להצביע על קיומם של אתגרים ושיאים ופסגות שם למעלה. כדבריו של הטרנסצנדנטליסט האמריקאי בן המאה ה-19 ראלף וולדו אמרסון:

hitch your wagon to a star – "רתום את עצמך לכוכב".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

טוב להצדיע לאלה שכבשו את השיאים והפסגות שעמדו בפניהם, ולחגוג יחדיו את ההישגים שלהם. אולם אבקש ללכת נגד הזרם, או לפחות להציב תמרורי אזהרה נגד ההיסחפות בחדוות ההצטיינות והישגיה.

טוב להצדיע לאלה שכבשו את השיאים והפסגות שעמדו בפניהם, ולחגוג יחדיו את ההישגים שלהם. אולם אבקש ללכת נגד הזרם, או לפחות להציב תמרורי אזהרה נגד ההיסחפות בחדוות ההצטיינות והישגיה

ישנם 3 תמרורי אזהרה, פשוטים אבל חשובים.

1

הראשון מתגלם בפסוק במשלי (טו):

"אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה".

כלומר, אם לא ממשיכים לטפס, נופלים.

ההצטיינות היא לא לכבוש פסגה ואז להסתכל בסיפוק למטה. חובה להמשיך להעפיל ולשאוף למעלה, כי אחרת הנפילה היא בלתי נמנעת. מצוינות היא דרך, היא לא יעד שאפשר לכבוש ולנוח על זרי הדפנה.

2

את תמרור האזהרה השני והשלישי נבנה על סיפור קצרצר בתלמוד, העוסק במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי (ערובין יג עב).

"מספרת הגמרא ש'שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול [מן השמים] ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית הלל'. ושואלת הגמרא: 'מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן'? והיא עונה: 'מפני ש[נוחין] וענווים היו, ושונין [כלומר משננים] דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן'".

הגמרא הזו מתאימה לנו כי היא עוסקת באקדמיה ובתקשורת. היא מדברת כאן על דרכי השיח — על דרכי התקשורת הראויה בתהליכי הלימוד וההכרעה. והיא מדגישה את מידת הצניעות, ההקשבה והדיאלוג.

ההצטיינות היא לא לכבוש פסגה ואז להסתכל בסיפוק למטה. חובה להמשיך להעפיל ולשאוף למעלה, כי אחרת הנפילה היא בלתי נמנעת. מצוינות היא דרך, היא לא יעד שאפשר לכבוש ולנוח על זרי הדפנה

גם למצטיינים, מידת הצניעות והכבוד והדיאלוג נותרים חשובים. חובה לשמוע דעות אחרות וגם נוגדות, להתמודד איתן ולהיות פתוחים אליהן — זה גם מנומס וחברתי ומכליל ומשתף, וגם מעשיר ומעצים.

אז זו אזהרה שנייה. אל תיכלאו במגדל השן ובמצודות המצוינות — היו ענווים, הקשיבו, היו מעורבים, היו חלק מדיון. כדברי בני בית הלל עצמם באחת המחלוקות שלהם עם בית שמאי (על כיצד מרקדין לפני הכלה):

"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות טז ע"ב).

3

ומכאן לתמרור האזהרה השלישי והאחרון: ר' יוסף קארו מחבר השולחן ערוך, שחי לפני 500 שנה, שאל על הסיפור דלעיל על בית הלל ובית שמאי שאלה פשוטה: זה מאוד יפה שהיו לאנשי בית הלל מידות טובות ושהם היו נוחים וענווים. אבל אותנו מעניינת האמת ולא הנחמדות, אז למה נפסקה הלכה כמותם? ככלות הכל, השאלה החשובה, בסופו של דבר היא, מי צודק?

ומשיב יוסף קארו: הענווה היא לא רק תכונה מוסרית וחברתית יפה. היא גם הדרך אל האמת. אם יש לך אגו ואתה לא רואה את הצד השני — אתה תנסה להיות צודק בכל מחיר, גם במחיר האמת. האדם העניו, שיכול לשמוע גם את הדעה האחרת ולהתחשב בה ולשנות את דעתו, יגיע לפתרון הנכון יותר. כלומר, הענווה, ההקשבה הכבוד לדעה האחרת הם מתכון לאמת.

לפי יוסף קארו, הענווה היא לא רק תכונה מוסרית וחברתית יפה. היא גם הדרך אל האמת. אם יש לך אגו ואתה לא רואה את הצד השני — אתה תנסה להיות צודק בכל מחיר, גם במחיר האמת

גם כשדנים במצוינות, אי אפשר לברוח מהימים הקשים שאנחנו נתונים בהם, ימי דין, ולמרבה הצער ניתן לזהות בצוק העיתים את חשיבותן של שלוש האזהרות הללו בדרך אל המצוינות.

אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. גילינו שאי אפשר לעמוד במקום — לבנות את קו מז'ינו, או את המכשול הטכנולוגי המתקדם בעולם והבלתי עביר וללכת לישון. זה לא יחזיק, זה יקרוס. חובה לבדוק ולשפר ולפתח ולעולם לא לחוש עליונות ולהיתקע במקום. אם לא עולים ומתפתחים אז נופלים.

וחובה להיות ענווים ולתת כבוד ולשמוע את הצד השני. גם בוויכוח הקשה ביותר— גם כזה שקורע את החברה ומאיים להציב חומות בין פרטים — חובה להיות נוחים, ולשמור על אחווה.

ולבסוף, חובה להקדים את הדעה השנייה לזו שלי. אסור אפילו לחכמים ביותר להיות שבויים בקונספציה — של ביטחון לאומי, או של פרדיגמה מדעית, או של פרקטיקה תקשורתית. בית המדרש שלנו חייב להיות פתוח, ומתמודד, ומחדש תמיד, עלינו להיות ענווים מספיק לשנות את הקונספציות שלנו כל הזמן.

המצוינות האמיתית נוצרת רק מתוך פתיחות והתמודדות מתמדת.

והמצוינות היא גם לא אינדיווידואלית. "האדם איננו אי", או "אין אדם שהוא אי", כתב  המשורר האנגלי ג'ון דאן במאה ה-17, וההצטיינות היא בעליל לא רק שלכם. היא גם של אלה "שהביאו אתכם עד הלום" כדבר המליצה השגורה. אלה הורים ואחים ובני זוג וילדים וקרובים וחברים — ברכות לכל היבשת המוצקה הזו.

אסור אפילו לחכמים ביותר להיות שבויים בקונספציה — של ביטחון לאומי, של פרדיגמה מדעית, או של פרקטיקה תקשורתית. בית המדרש שלנו חייב להיות פתוח, מתמודד  ומחדש

והמצוינות היא גם תוצר של המסלול האקדמי שהלכתם בו, ושציפה למצוינות: החל מהמורים שלכם שידעו לאתגר וידעו להעריך והציבו דוגמה, והמשך בצוות האדמיניסטרטיבי השואף למצוינות שליווה אתכם ויצר את התנאים. ומעבר לכל אלה יש משקל גדול למסורת שפותחה כאן, לאורך עשורים, של הצבת אתגרים.

לסיום, "וגילו ברעדה", כתוב בתהילים (ב יא). הצטיינות היא זמן של גיל, ויש לנו את הזכות לשמוח בהישגים  ולחגוג אותם יחדיו. הצטיינות היא גם אתגר שמבקש המשך: אורח חיים שממשיך ועולה ומתפתח בדרך הענווה והמצוינות של כל יחיד, וגם של אקדמיה, ושל חברה שהופכת מצוינת יותר, ומתוקנת יותר, ומלאת אחווה.

הדברים נאמרו בטקס המצטיינים של ביה"ס לתקשורת במכללה למינהל.

פרופסור מנחם בלונהיים הוא דיקן ביה"ס לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל, וחוקר את עולם התקשורת האנושית ממגוון היבטים: היסטוריים וטכנולוגיים, מוסדיים ודתיים. בעבר יעץ לגופי תקשורת בינלאומיים, ביניהם ה-AP בניו יורק, פעל בפיתוח תעשיית ההיי-טק הישראלית בתחום התקשורת הדיגיטלית המהירה, ושירת בתפקידי ניהול אקדמיים.