ביום רביעי האחרון הגעתי לבית ג'אן לניחום אבלים במשפחתו של סרן ווסים מחמוד  ז"ל, אשר נהרג באירוע הקשה של התפוצצות הנמר"ה. נשות משפחתו עמדו וקיבלו את פני הנשים שעברו על פניהן.

אימו אחזה בצילום של ווסים, בחור יפה וצעיר שהיה אמור להשתחרר, חזר לעזה פצוע עם רסיס בידו, כדי להילחם עם חייליו ונהרג. סבתו הזקנה עמדה כפופה לידה ואחיותיו מצידה השני. הן לחצו את ידי הנשים המנחמות ואיחלו להן שלא תדענה צער. באצילות, באיפוק ובשקט.

אימו אחזה בצילום של ווסים, בחור יפה וצעיר שהיה אמור להשתחרר, חזר לעזה פצוע, עם רסיס בידו, כדי להילחם עם חייליו, ונהרג. סבתו הזקנה עמדה כפופה לידה ואחיותיו מצידה השני, ללחוץ את ידי המנחמות

בכיכר שבפתח היישוב ניצב פסל ברונזה גדול של אריה ולמרגלותיו צילומי החללים בני בית ג'אן אשר נפלו במלחמה הנוכחית. צאתכם לשלום מבית ג'אן – כתוב באותיות גדולות על שפת האבן של הכיכר.

יומיים לפני כן שודרה בכאן 11 כתבתו של אורן אהרוני על אודות פרשת התעמרות גזענית בפקח דרוזי, תושב בית ג'אן עובד עיריית תל אביב. הסיפור היה מחריד ותיאר כיצד במשך תקופה ארוכה לעגו לו חבריו לעבודה, לשפתו הערבית, למנהגיו, ולשמו. הם הלבישו עליו דמות לא לו, והשתמשו בכל מה שמזוהה עם אסלאם קיצוני, חמאסניקי וחבלני כדי להביכו, להשפילו ולהעליב אותו.

העובדה שמדובר בקצין דרוזי בדרגת סרן, המשרת בעזה עשרות רבות של ימי מילואים, לא הטרידה את חבריו לעבודה ולא את המנהלים והדרגות הבכירות. מסתבר שהסיפור גם לא הזעיק את ראש העיר מר רון חולדאי, אשר קיבל לידיו כבר באוגוסט 23' מכתב אישי משאדי חמוד, הפקח שמצא עצמו שק חבטות לגילויי גזענות קשים בתוך עיריית תל אביב עליה הוא ממונה.

לו הייתה זו תופעה נקודתית – ניחא, אבל לפי העולה מהכתבה, אף אחד לא הזדעק לעצור את ההתרחשות המכוערת והמבישה ולערוך ניקוי אורוות וחינוך מחדש. הקורבן בסופו של דבר היה שאדי, שחזר בינתיים לשירות מילואים בעזה.

הגזענות אינה תופעה חדשה בקרבנו. החברה הישראלית היהודית, זו שסבלה וסובלת גם כיום מגזענות ורדיפות אנטישמיות ברחבי תבל, לוקה בעצמה בגזענות ושנאת האחר, המתודלקת מדי יום בכל מקום, אפילו היישר מלשכתו של העומד בראשה. אם בהסתה בין-עדתית, דתית או חילונית, ואם בזו המשודרגת לדרגה דמונית כלפי האחר – הלא יהודי.

העובדה שבפרשת ההתעמרות הגזענית בפקח הדרוזי תושב בית ג'אן, עובד עיריית ת"א – מדובר בקצין דרוזי בדרגת סרן, המשרת בעזה ימי מילואים רבים – לא הטרידה את חבריו לעבודה, מנהליו או בכירי העירייה

בחוק הלאום משנת 2018, הוגדרו למעשה כאזרחים סוג ב' כל מי שאינם יהודים. מעמדה של השפה הערבית, שהייתה שפה רשמית נוספת במדינת ישראל, שונמך. זוהי לא רק שפתם של ערביי ישראל, המונים 22% מהחברה, כולל בדואים ודרוזים, אלא גם שפתם ותרבותם של יהודים רבים מיוצאי ארצות האסלאם.

בין הערבים החיים בישראל נמנית האוכלוסייה הדרוזית. נוח לדבר בסימפטיה אודות "הדרוזים הנחמדים" – פחות מאמץ נעשה להכיר אותם באמת. הם כביכול "משלנו", מדברים עברית מעולה ואפילו במבטא צברי, אבל השפה הראשונה שלהם היא ערבית.

היהודים בישראל מקבלים את הנאמנות האזרחית הדרוזית כמובנת מאליה על מגש של כסף יחד עם כוס קפה שחור ופיתה דרוזית עם לבנה, ובזה הכל מתחיל ונגמר. אפילו את הדגל הדרוזי מבלבלים עם דגל הגאווה (עם יד על הלב, כמה באמת מכירים את הדגל הדרוזי?).

החברה היהודית לא טורחת להכיר את שותפיה לחברה בישראל, כולל את אלה המקריבים את נפשם למען הבית הלאומי היהודי במדינת ישראל. במקרה של ההתעללות וההתעמרות בשאדי חמוד, אני מפנה אצבע מאשימה אל ראש העיר תל אביב – יפו: רון חולדאי. ראש העיר הכי מתקדמת וליברלית בארץ, בה מתקיים מדי שנה מצעד גאווה מהמובילים בעולם, בשם החופש והזכות להיות ולחיות כפי שאת.ה.

החברה היהודית לא טורחת להכיר את שותפיה לחברה בישראל, כולל אלה המקריבים את נפשם למען המדינה. במקרה ההתעללות בשאדי חמוד, אני מאשימה את חולדאי, ראש העיר המתקדמת והליברלית בארץ

תל אביב-יפו, עיר-עולם בעלת אפיל קוסמופוליטי מגניב, ששימעה יצא לרחבי תבל, אך עובדי העירייה שלה אינם מסוגלים להכיל עובד דרוזי דובר ערבית מבית ג'אן, והופכים אותו לשק החבטות שלהם תוך יצירת דמוניות מכל דבר הקשור בו: החל משמו שהפכו בזדון משאדי לשאהיד, מחוות החברות והאירוח שלו, וחשד בכל מה שנוגע אליו.

מזה כמה חודשים פועלת התנועה הדרוזית לדמוקרטיה ושוויון והיו"ר שלה, ד"ר אמיר ח'ניפס, מול חברי וחברות הכנסת, כדי להחתימם על דרישה להכנסת ערך השוויון לחוק הלאום. מי שהצביעו בעד החוק מסרבים לכך, או מציעים להכניס תיקון עבור דרוזים בלבד ולהמשיך להפלות את השאר. חלק מאי הבנתם את האוכלוסייה הדרוזית ואת המרחב בו אנו חיים.

המקרה של שאדי חמוד הוא גילוי גזענות חמור שצריך להיות מטופל הרבה מעבר למקרה היחיד. הוא הוציא לאור את הגזענות הקשה שהעמיקה בשנים האחרונות עוד יותר בחברה הישראלית ומוסדה בחוק הלאום, בשיסוי החברתי הקשה הישר מלשכת ראש הממשלה והמשך בשדרות השלטון וההנהגה למיניה, על רקע דת, מוצא, שיוך גאוגרפי, דעות, מגדר, צבע עור, שפה, מבטא ותרבות.

נבחרי הציבור בקואליציה איבדו את הבושה לחלוטין בהשתלחם בגסות ובברוטליות במי שלא בדעתם: בקורבנות הטבח החיים והמתים, במשפחות החטופים, במפוני צפון ודרום, בקיבוצים, בחיילים וחיילות צה"ל, בצוותי הרפואה, הביטחון, א.נשי המדע והמחקר, הייטק, בחילונים ובמה לא? הכל כשר!

המקרה של שאדי חמוד הוא גילוי גזענות חמור שצריך להיות מטופל הרבה מעבר למקרה היחיד. הוא חשף את הגזענות הקשה שהעמיקה בשנים האחרונות בחברה הישראלית ומוסדה בחוק הלאום

50 שנים מאז שנכתבה ה"בלדה לדרוזי" של יונתן גפן ז"ל, שיר שהתבסס על סיפורו של כמאל כבישי. דרוזי שנפצע קשה מאוד בפיגוע בקריית שמונה ב-1974, וכשבני משפחתו באו לבקר אותו בבית החולים הם הותקפו.

עבור הקולגות לעבודה של שאדי חמוד בעיריית תל אביב-יפו ועבור חלק לא מבוטל מהציבור היהודי – הדרוזי הוא ערבי. ומשמעות הדבר לדעתם היא שהוא בהכרח מחבל חמאס.

והליברל בעת ההיא – יידום ויתקרנף.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.