במהלך החודשים האחרונים מומחי טרור ברחבי העולם המערבי התריעו מפני העלייה באיומי הטרור לקראת האולימפיאדה ● חלקם אף השוו את המצב לאזהרות שהצטברו לפני 11 בספטמבר ● צרפת זקוקה יותר מתמיד לכוחות העילית שלה, לסיוע מודיעיני בינלאומי ואולי לטיפת מזל בסגנון הישן כדי לצלוח את האולימפיאדה הזאת ללא תקריות ● פרשנות
על רקע סערת מינויו של מקורבו של ראש הממשלה, רומן גופמן, לראש המוסד, מן הראוי לקרוא את "הודעה גורלית – מאחורי מבצע הביפרים הנועז" מאת אדם פיין – שם מומצא.
מבצע הביפרים עצר את נשימתו של העולם כולו מול הגאונות, היוזמה והתושייה של המוסד, אשר לקח כלי קשר בנאלי כמו ביפר והפך אותו לכלי נשק שובר שוויון.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
ביום שני בבוקר בחר פרשן חדשות 12 עמית סגל למצות את הפרשנות שלו על הבחירות בהונגריה בציוץ ארוך למדי בחשבון ה-X שלו בשפה האנגלית, הפונה לקהל בינלאומי. בתרגום חופשי, סגל כתב:
האירוניה: מה שנתן לוויקטור אורבן כוח סוחף הוא עכשיו גם מה שריסק אותו – אותה שיטת בחירות אזורית שהוא עצמו תכנן.
אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ומכהן כמדען הראשי של המרכז האינטרדיסצילפינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
חוק עונש מוות למחבלים פלסטינים הוא חוק בלתי מוסרי בעליל, ויש לסרב לפעול לפיו. אמנם, ענישת מוות למחבלים אינה בבחינת רעיון חדש. זהו רעיון שכבר נבחן בעבר בארץ, ונפסל. הוא נפסל, בראש ובראשונה משום שעונש מוות אינו מהווה מהלך אפקטיבי, לא למחבלים ולא לרוצחים על דרך הכלל.
מחקרים אמפיריים מהעולם כולו מראים שהוצאה להורג אינה יוצרת הרתעה ממשית לטווח הארוך ולכן לא משיגה את מטרתה. ולהיפך: הוצאה-להורג מעוררת חלחלה וזעם ומגבירה רגשות של נקם ושנאה.
ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.
הטענה שעונש המוות הוא חמור באופן בלתי רגיל, ולכן איננו בסמכותנו כבני אדם, היא טענה שגויה – משני הצדדים במקביל. עונש המוות אינו חמור יותר מאשר, למשל, שלושה מאסרי עולם. יתירה מזו: במידה מסויימת מאסר עולם הוא עונש אכזרי בהרבה, משום שהוא כולל התעללות קשה. אנחנו כופים על אדם לשבת בתא קטן וצפוף לשארית חייו, ולצפות בטלויזיה בעיניים ריקות במשך 20 שעות ביממה. ללא חברים, משפחה, קריירה, או סיבה לחיות. זו התעללות שלא תאומן. עונש מוות מהיר הוא הרבה יותר רחום ויותר אנושי, הן כלפי הנידון והן כלפי משפחתו.
יש שיגידו: ולמרות זאת, אנחנו כבני אדם עשויים לעשות טעויות, ולכן לא נוכל לגזור דין מוות. התשובה פשוטה: ואם היינו גוזרים עליו מאסר עולם והתגלה שזו טעות. האם נוכל להחזיר לאדם 20 שנה מחייו? האם נוכל להחזיר לו את עלומיו? האם נוכל להשכיח ממנו את הזיכרונות, ההשפלות, הרגשות שחווה בכלא? האם אנחנו אלוהים, שנגזול מאדם חצי מימי חלדו? ולמרות זאת, אנו נוטלים לעצמנו את החרות להטיל על אדם עונשים נוראיים. אין שום דבר בעונש המוות שהוא חריג ביחס לעונשים אחרים.
עניין נוסף שיש לדון בו הוא ההשפעה המוסרית עלינו, על מבצעי גזר הדין. דהיינו: אמנם הנידון ראוי לעונש מוות, אבל אנחנו כבני אדם מוסריים לא מוכנים לבצע גזר דין כזה. זוהי פשוט פסדו-מוסריות, שנועדה לכסות על נפש רכה מדי. מי שמרחם על מחבל, הוא בעצם מתאכזר לקורבנותיו. ומי שנפשו רכה מדי, הוא אינו מתאים לתפקיד שופט. המוסריות עצמה מחייבת את הריגתו של האיש. אם כי חשוב לומר שגזר הדין יבוצע באופן מהיר וחלק, ולא בסקילה או תלייה פומבית, משום שאיננו רוצים לראות בסבלו של האיש. לא עבורו – אלא עבורנו.
טענה נוספת מגיעה מהמחוזות הפרקטיים. דהיינו, האם עונש מוות הוא בכלל יעיל? זו שאלה מצויינת. בעבר האמינו שלא. כיום הדברים השתנו. להבנתי השבכ דווקא תומך כעת בעונש מוות – תחת תנאים מסויימים – ומסיבות פרקטיות. מוטב שנניח דברים אלו למומחים שמבינים את המציאות טוב יותר מאיתנו. טענה נוספת וחשובה, שלא הוזכרה בכתבה, היא היותו של האדם יצור אנושי בעל "צלם אלוהים". וכאן אכתוב בקצרה שאמנם כל אדם נולד עם צלם אלוהים, אבל בהחלט ניתן לומר שיש בני אדם שהרסו בעצמם את צלם האלוהים שלהם. למשל, חלק מהנוחבות. למשל רוצחי משפחת פוגל. בעיניי יש להתייחס אליהם כחיות ובהמות גם מבחינה משפטית. אלו לא בני אדם כלל. אז איפה בדיוק עובר הקו? אני לא יודע. אבל אני כן יודע – וגם אתם יודעים היטב – מי נמצא עמוק מעברו השני.
כעת נגיד כמה מילים על נקם. נקמה היא הבסיס לחברה אנושית ולמשפט בכלל. התחושה ש"אין דין ואין דיין" מובילה ישירות להתפרקות חברות אנושיות. בסופו של דבר מי שעומד מאחורי העונש הוא לא השופט אלא החברה כולה. ובמצב הנוכחי, החברה הישראלית דורשת עונש מוות. זו דרישה כוללת שמגיעה מכל שכבות העם. בסופו של דבר מי שקובע את הסוציולוגיה הוא העם, ומי שקובע את המשפט הוא הסוציולוגיה.
נסיים בפלסטינים: עצם העובדה שהוזכרו כאן הבלים כדוגמת משא ומתן והסכמי שלום, אומרת דרשני. המחבלים הפלסטינים לא אונסים ורוצחים בגלל כיבוש או הסכמי שלום. הם עושים זאת בגלל חינוך עמוק מאוד לדה-הומניזציה כלפי יהודים. אלו אנשים אידיאולוגיים מאוד, שמאמינים באמת ובתמים בזכותם לאנוס יהודיות כשלל מלחמה, ולהשתלט על העולם בשם האיסלאם. וכאן אנחנו מגלים סיבה נוספת לעונש מוות: יש אנשים עלי אדמות שהם מקולקלים לחלוטין, ואינם ברי שיקום. אין לנו אפילו את הציפייה שיבינו בעתיד את חומרת מעשיהם. אנשים כאלו יש להוציא להורג – לא רק עבור החברה אלא גם עבורם. כי עם כל הצער, זו הדרך היחידה להגן עליהם מפני עצמם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם