בסוף השבוע זעק תושב הצפון את חרפת המצב ההולך ומסתבך. הקטע הפך ויראלי. "מי לדעתך אשם?" נשאל. "לפיד וגנץ", השיב בכעס. מה השאלה בכלל.
מלחמה כבדת דמים ניטשת כאן, בנימין נתניהו איבד את הצפון אבל המוצא הישר יחזיר לו אותו או לגנרליסימו איתמר בן גביר, שהתאמן על אקדח קפצונים במקום לשרת בצבא.
העגלה נוסעת, אין עצור, ביחד נקרטע, ובינתיים החטופים נמקים בעזה. נתניהו כבר ויתר עליהם. אם יקרה הנס המיוחל ותהיה עסקה – זה יקרה חרף התנגדותו העטופה בתירוצים זולים. ולמרבה החרפה גם אנחנו ויתרנו. החיים חזרו למסלולם ורק משפחותיהם משבשות את תמונת השגרה ומאלצות אותנו בכוחותיהן האחרונים לזכור שבגדנו בחטופים והפקרנו אותם למותם. השיטה פרחה והשוחט שחט. לאן נוליך את הבושה?
העגלה נוסעת, אין עצור, ביחד נקרטע, ובינתיים החטופים נמקים בעזה. נתניהו כבר ויתר עליהם. אם יקרה הנס המיוחל ותהיה עסקה – זה יקרה חרף התנגדותו העטופה בתירוצים זולים
אני יודעת שאני מציקה אבל ממילא מחכים למשיח, אז אני רוצה להציע משהו, תרצו – תאכלו: או שנעבור לחו"ל או שנחליף את בנימין נתניהו. איך לא חשבנו על זה? אם חו"ל, אז אני מציעה את יוון (יש לי דרכון יווני, אבא שלי מסלוניקי, חפשו גם אתם קרוב מועיל).
אני יודעת שזה לא מקורי ולעתים הפתרון הפשוט הוא הכי מסובך, אבל אומה למודת סבל ורבת תושייה אנו. עוד ביוון לא הסתדרנו עם אנטיוכוס, במצרים נאנקנו תחת פרעה ובפורים התחפשנו לאחשוורוש. ההיסטוריה היהודית רצופה רודנים שנשטפו עם נהר הזמן. יצא פיוטי, תלחינו אם בא לכם, אמא שלי תמיד אמרה: תשירי כדי לא לבכות.
וחלאס עם "יחד ננצח", זה שקר, אנחנו בתוך שסע מדמם שלא היה כמותו, התפצלנו לשני עמים אם לא שלושה, ונחטפנו פוליטית. חלקנו מרצון. לא ניצחנו, הפסדנו. זו האמת שנתניהו וקרקס הכיסאות מנסים לטשטש בסיכות חטופים, סיסמאות ריקות ונאומי רהב.
תורידו את הדגלים מהמרפסות, דגל לבן יתאים יותר, אבל לא נודה בזה, הו לא, נפש יהודי יהירה מכדי לומר שהובסנו, גם אם כבשנו ושיטחנו ותקענו דגל כחול לבן על הים של עזה (ים מרהיב וחופי זהב, האמת, חבל שאין שלום).
מי שהביס אותנו זה נתניהו, שהיכה אותנו שוק על ירך. חמאס רק חיכה בצד ונתן את המכה הסופית כשמדינה שלמה עסקה בגחמות השליט שאכלולו שתולו ובמזימות שועליו המחבלים בכרמים.
ואז הגיעו החגים ועשו לנו שישו ושמחו, וחג הפך לחגא. ומאז, דוקטור, העם לא זוכר יותר כלום. חמאס לקח בהליכה את נערינו וזקנינו, נשינו וגברינו וילדינו, ופרצה מלחמה.
העובדה החותכת היא שלמרות שהתעשתנו מהר, היי "אחים לנשק", ולמרות שמילואימניקים התייצבו בהמוניהם וצה"ל השיב מלחמה שערה, לא הצלחנו לשחרר את החטופים כולם.
וחלאס עם "יחד ננצח", זה שקר, אנחנו בתוך שסע מדמם שלא היה כמותו, התפצלנו לשני עמים אם לא שלושה, ונחטפנו פוליטית. חלקנו מרצון. לא ניצחנו, הפסדנו. זו האמת שנתניהו וקרקס הכיסאות מנסים לטשטש
עוד מעט שנה לשבת השחורה, ועדיין שחור משחור, רק השליט ואשתו ובנו והדרכון הדיפלומטי מעופפים על כנף ציון שמחים ורעי לב.
אנחנו עם חזק, לפחות היינו, דבר לא שבר אותנו לאורך הדורות חוץ מעגל הזהב, אנחנו אוהבים לעבוד אלילים מזהב ומתים על שווארמה עגל. זה כל הסיפור בפיתה. להזליף קצת עמבה מלמעלה ולהטביע בטחינה. הכי עממיקו.
אז איפה הבעיה?
אז ככה. חלקנו מאמינים שהמאופר עם הפרוסטטה שמנהל אותנו, גם אם זה מעומק המקלט האטומי, הוא גם עממיקו. עד כדי כך זה מצליח לו כבר שנות דור, למיליונר מרחביה. וכשהוא נואם באנגלית, אז בכלל, העם מתמוגג.
כמעט שנה מלחמה, הרוגים וחטופים וצפון מתרוקן, טילים מלבנון, איראן מאיימת, עיראק מחכה בפינה, החות'ים מתחממים על הקו, והעם מזיע את עצמו לדעת. ורק נתניהו יוצא יבש. כמו קיסם מהעוגה שאפה מאתנו.
עכשיו הוא אשכרה הוציא ליחיא סנוואר את הערמונים מהאש וחיסל את הנייה. ממש סידר לו שטיח אדום עד הלשכה המדינית של חמאס. הציל אותו בפעם השנייה. הראשונה הייתה כששחרר אותו מהכלא הישראלי. אל תראו אותו ככה, נתניהו נהיה סנטה קלאוס של סנוואר ואף אחד מהם לא נוצרי.
עכשיו אנחנו בהמתנה מורטת עצבים לרעה שתבוא מצפון. נסראללה רק צריך לעשות "בווו" וזה יעבוד, כמו ברכבת השדים בלונה פארק. עד כדי כך העם הזה מרוט. איבדנו את שאריות העזוז הישראלי הידוע מאז שהעורף הפך לחזית.
עכשיו אנחנו בהמתנה מורטת עצבים לרעה שתבוא מצפון. נסראללה רק צריך לעשות "בווו" וזה יעבוד, כמו ברכבת השדים בלונה פארק. עד כדי כך העם הזה מרוט. איבדנו את שאריות העזוז הישראלי מאז שהעורף הפך לחזית
מצפון תיפתח הרעה אבל רעה גדולה ממנה מכרסמת מבפנים ואתם יודעים למי אני מתכוונת. אם לא נתעורר הוא לא ישאיר כאן אבן על אבן.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
צריך את התבונה להבדיל בין מה שניתן לשנות לבין מה שלא, את האומץ לשנות מה שניתן ואת המוכנות לקבל את מה שלא ניתן.
הדמוגרפיה והיתדרדרות החינוך עשו את שלהם והמדינה מצאה את עצמה עם רוב אנטי דמוקרטי + אנטי תבוני (חרדים וחרדלים + ביביסטים).
את הדמוגרפיה לא ניתן כבר לשנות כי היא מזינה את עצמה (חרדים וחרדלים) את החינוך כבר לא ישפרו כי זה לא באינטרס של אף דמוקרטור/רודן/דיקטטור (ביבי/בן גביר את סמוטריץ/הרבנים והאדמורים).
אז השאלה – לאן פני העתיד ?
התשובה – את עתיד המדינה שהולכת לקראת דיקטטורה ולאחר מכן אובדן תמיכת העולם והרס וכיבוש ערבי צריך לקבל כי לא ניתן לשנות.
את אזור הנוחות שלנו ושל ילדנו, את ה-לגור בארץ, לדבר עברית, להרגיש חופשי וללא אנטישמיות – צריך את האומץ לשנות, למצוא מקום אחר על הגלובוס ולנסות להיטמע באותו מקום, לפני שנגורש מכאן בכח.
האם זו התבונה להבחין…..אולי כן ואולי לא, אך זו דעתי.