בקריאה נוספת דרך עיניים זקנות, מפוכחות ולא עגולות מהערצה, ההתרשמות מ"חגיגה נודדת", אסופת האנקדוטות האוטוביוגרפיות המתעדת את חייו עם אשתו הראשונה בפריז של ארנסט המינגוויי, הופכת מודעת יותר לחרויות יצירתיות, פיאור עצמי, טפיחה על חזה נפוח של הסופר כבדאי, צעיר אך עדיין מענגת.

החגיגה הניידת מלוהקת במיטב הכישרונות האמנותיים בתחומים השונים בפריז של שנות ה-20 של המאה הקודמת; בין שפע השמות המרטיטים המרתקים את הקורא, שופך המחבר מנות לא אחידות של אני ואפסי, אוקיינוס של אלכוהול, צדפות רוטטות ומשוט קולינרי מענג בעיר שהפכה למשאת נפש. ועדיין קשה לראות חתן נובל ופוליצר מזייף אורגזמות.

אני קורא פרק ונח. מנות גדושות מדי של צפייה חטטנית והתכתשות תגרנית עם המעצבים האולטימטיביים של התרבות המודרנית, מונחות כבד על החזה. יותר מדי גרטרוד סטיין, עזרא פאונד, פיקאסו, שאגאל, מואיז קיזלינג, סילביה ביץ' ואחרים, או מראה שובל מעילם הארוך מתנופף ביציאה מהביסטרו השכונתי ברגע שהמינגוויי נכנס לשם, מעיק על מערכת העיכול התרבותית. לפעמים קשה לשאת את כל הטוב הזה.

ההיסטוריה של הספר מעידה על תוכנו. מעשה בסקיצות ראשוניות ששרבט בזמן אמת בפריז ושהלכו לאיבוד עד שנמצאו במקרה במזוודה שחזרה לידיו ב-1957. את העדות על המציאה ששבה לבעליה מוסר איי. אי. הוצ'נר, מי שהיה חברם הטוב של המינגוויי ופול ניומן, ומת בשנה שעברה בן 102.

הוצ'נר, משמאל, עומד לצד הסופר ארנסט המינגווי (צילום: AP Photo)

יש לי מושג מסוים כיצד ממצב מישהו את עצמו עמוק בחייהם של מפורסמים לסוגיהם וגם אינו מוותר על הקרדיט שלו כסופר גרוע, אבל לא תיקחו מהוצ'נר שהיה שם את שלו. מצהלות המינגוויי על שוב הבנים לגבולם דעכו אל שארית ימיו ותלאות בריאותו הפיזית והנפשית, כולל סדרות של טיפולים בנזעי חשמל, שהיו פעם ברוטליים ופוגעניים ומחקו חלקים גדולים מזיכרונו של המטופל.

היוזמה לארוז את הסיפורים לספר בחייו לא עלתה יפה. "חגיגה נודדת" אמור היה לצאת לאור ב-1960, אך ויכוחים בין עורכים ויורשים, בעיקר אשתו הרביעית והאחרונה מרי, הקפיאו את הספר. הוא הגיע לדפוס ב-1964, שלוש שנים אחרי שהמינגוויי התאבד, אחרי שגם בניו בחשו בו.

היוזמה לארוז את הסיפורים לספר בחייו לא עלתה יפה. "חגיגה נודדת" אמור היה לצאת לאור ב-1960, אך ויכוחים בין עורכים ויורשים הקפיאו את הספר. הוא הגיע לדפוס ב-1964, שלוש שנים אחרי שהמינגוויי התאבד

המהדורה הראשונה צונזרה קשות ברוח התקופה, בעיקר מכיוון שמנהיג "התפיחה-בקדמת-מכנסי-גדולה-יותר-מהתפיחה-בקדמת-מכנסיך" תיאר ברוחב לב סיטואציות מיניות, אמיתיות או סוגסטיביות ופיזר שפע מלים "גסות" לזמנו. ב-2009, לא בלי תקיעת חצוצרות, הוציא הבן גרסה מעודכנת חפה מהתערבות צנזוריאלית.

בשל נסיבות אישיות, צורם לי במיוחד הפרק העשירי "עם פסקן ב"Dome". אין ספק שהמינגוויי יכול היה להכיר את הצייר ז'ול פסקן שכינויו היה "נסיך מונמרטר", בשל סגנון חייו ההדוניסטי, ציוריו הארוטיים, סגנונו הדרמטי והמקום שתפס בין אמנים מסדר הגודל של אמדאו מודליאני, שנהג להציג את עצמו כ"צייר ויהודי", חיים סוטין, פרדיננד לג'ה, חואן גרי, פיקאסו, מאטיס ואחרים.

הסופר ארנסט המינגווי, 1950 (צילום: AP Photo)

במפגש הלילי ביניהם היה אמור אנטישמי צעיר בתחילת דרכו כהמינגוויי, לדעת שפסקן היה יהודי יליד בולגריה שנולד יוליוס מרדכי פנקס ושינה את שמו לפסקן אחרי שאביו, סוחר תבואה אמיד, הסתייג מציוריו הארוטיים הראשונים של פנקס הקטן. מהאפיזודה הלילית עם פסקן עולה ניחוח רע של המינגוויי, בעל מנהגי אישות קלוקלים, זנאי מהולל ושתיין כבד שבחר להציג עצמו במפגש עם הצייר השיכור כנזיר שסרח ומיהר לשוב לדרך הישר.

פסקן צייר אלפי ציורים ולא פחות רישומים, אבל לא היה בולט בין העילויים באסכולת פריז. אני אוהב אותו. אולי משום שכנכדו של סוחר האמנות יוסף שטיגליץ, אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. שטיגליץ היה מליץ יושר של פסקן כשם שהיה סנגור של ציירים יהודיים אחרים. אחרי שקראתי את תיאור פגישת המינגוויי-פסקן כמה פעמים, ולא רק בגלל דמיון עשיר, השתכנעתי שאם הייתה פגישה כזאת, שטיגליץ נכח בה. אולי לא עם טקסט לציטוט; לא בשולחן האינטימי; לא בקדמת הבמה, אבל היה.

פסקן היהודי צייר אלפי ציורים ולא פחות רישומים, אבל לא היה בולט בין העילויים באסכולת פריז. אני אוהב אותו. אולי משום שכנכדו של סוחר האמנות יוסף שטיגליץ, אי אפשר היה שלא לאהוב אותו

הוא היה בן 25 בערך ובשליחות הגלריה בקראקוב של אביו, הוא הסתובב באירופה וחיפש אמנות. אפילו ז'ורז' צ'רנסול, הביוגרף של פסקן, מטיל ספק: "ככל שאתה לומד יותר את הפרק", כתב, "אתה חושד שהפגישה לא התקיימה באמת. אבל המינגוויי תמיד ידע לנסח משפט יפה", הוסיף.

לחנוכת דירה חדשה שלנו אמר לי שטיגליץ, "בוא לחנות, תבחר משהו". תלו אז בגלריה הקטנה באלנבי 71 דברים טובים; קיזלינג, מינצ'ן, שאגאל, כץ, אדלר, פחשטיין, ליברמן, גוטליב. לא הבנתי הרבה, אבל כמי שעשה את החגים בדירה הקטנה בג'ורג' אליוט והתבונן בשני ציורי שמן של שאגאל על הקיר אחד מעל השני, תלויים על הקיר מאחורי הגפילטע פיש המתוק של סבתא, ידעתי מה "טוב". במגבעת הסוחר שלו דיבר סבא במונחים של "טוב" ו"לא חשוב", איפה שאנשים אחרים אומרים יפה ולא שווה.

יוסף שטיגליץ (צילום: איור: נעמי ליס מיברג)

אדם ברוך, ששטיגליץ חנך אותו, כתב ש"למדתי ממנו משהו על אמנות, כי למדתי ממנו משהו על החיים, כי למדתי ממנו על אנשים ועל טבעם הפנימי. קשה למסור את השיעור שלמדתי ממנו על רגל אחת. פשוט תסכימו אתי שלמדתי. בכל זאת: 'כתובה הולנדית מהמאה ה-16 תמיד שווה יותר מתחריט טיפוסי של פיקאסו או שאגאל'".

ערכם של הציורים בגלריה נאמד בעשרות אלפי דולר לציור. ידעתי את מקומי ואת רף המחיר, כפי שידעתי מה הולם מתנה לחנוכת בית. לפעמים גם אני ניסיתי להיות איש העולם הישן, כלומר מינימליסט.

ערכם של הציורים בגלריה נאמד בעשרות אלפי דולר לציור. ידעתי את מקומי ואת רף המחיר, ובחרתי אקוורל של פסקן; שלוש נשים על ספסל בפריז באור רך. שטיגליץ נעץ בקיר את המסמר שעליו תלינו בדירה את הפסקן החדש

בחרתי אקוורל של פסקן; שלוש נשים על ספסל בפריז באור רך. שונות מהנשים של ידידו הצייר אברהם גולדברג שאליו לקח אותי פעם לפגוש בסטודיו שלו ברמת אביב; איש רך דיבור עם פנים טובות ורעמת שלונסקי אפורה שהרבה לצייר שלוש נשים, בבושקות בשביסים ובשמלות ארוכות, בגוונים של כחול-אפור-שחור עם כתמים לבנים.

שטיגליץ נעץ בקיר את המסמר שעליו תלינו בדירה את הפסקן החדש. למרות הצבעוניות המודרנית של וורהול וליפשיץ סביבו, זהר פסקן כמו הולוגרמה עם תאורה פנימית. הוא תלוי כעת מתחת לקורת עץ בבית שנבנה ב-1830, לפני שפסקן נולד. אין יוצא ואין בא ואף אחד לא רואה אותו, אבל זה לא חילול הקודש כמו שזה נשמע. בחייו הקצרים הספיק פסקן להיות גם אזרח אמריקאי. ילד שנולד בבולגריה, גדל ברומניה, התחתן והתאזרח בניו יורק, חי ומת בפריז.

ז'ול פסקין בקפה בפריז, 1910

עם כובעו הנצחי ומראה הברונזה שלו, הפך פסקן לדייר קבע בבתי זונות בפריז. לא בהכרח לקוח, אבל מי שצייר זונות ממתינות לגברים, עטופות בצעיף חושפני או ערומות, משועממות, עייפות, נחות, עיניהן כבויות.

איכשהו הפך פסקן לבעל הבית של חבורת אמנים בינלאומית במונפרנאס ואחר כך במונמרטר. כדי להימלט מגיוס לצבא בולגריה עם פתיחת מלחמת העולם הראשונה, עבר פסקן ללונדון ומשם לניו יורק. הוא נשאר באמריקה עד 1927, נדד לדרומה, בעיקר לניו אורלינס, נשא לאישה את חברתו הרמין דויד מבלי לוותר בנפשו על נשים שהכיר בפריז.

עם כובעו הנצחי ומראה הברונזה שלו, הפך פסקן לדייר קבע בבתי זונות בפריז. לא בהכרח לקוח, אבל מי שצייר זונות ממתינות לגברים, עטופות בצעיף חושפני או ערומות, משועממות, עייפות, נחות, עיניהן כבויות

הצלם האמריקאי הגדול ומגדיר הצילום כאמנות אלפרד סטיגליץ, תמך בהפיכתו לאזרח אמריקאי. שאלתי את סבא אם סטיגליץ קרוב משפחה שלנו; אם כן, זה היה עושה אותי בהגדרה לקרוב משפחה רחוק של הציירת הנפלאה ג'ורג'יה אוקיף, אשתו השנייה, ולגרעין הקשה של האמנות האמריקאית עם גולגולות החיות וצבעי החול בניו-מכסיקו. סבא הדליק את המקטרת עם גפרור שכבה בין אצבעותיו, פמפם עשן וענה בדבר סטיגליץ: "זה מה שהוא טוען". זה מכבר הגעתי למסקנה ששטיגליץ היה הוביט. שמו בקראקוב היה יוזק ובישראל הוסב ליוסף.

איכשהו זה לא היה סוד עבורי כנער ששטיגליץ חי טוב. שהכיר אישה אחת לפחות בכל עיר גדולה ולפעמים היה להן בנק משלהן. הוא מת בן 92 וחי יותר מכל היקרים לי. ועדיין אינני יודע את האמת על אלפרד סטיגליץ.

פורטרט עצמי של אלפרד סטיגליץ, 1907

* * *

מתוך "חגיגה נודדת":

"היו דוגמניות שעבדו וציירים שעבדו עד שהאור נמוג וסופרים סיימו יום עבודה לטוב או לרע, והיו שתיינים וטיפוסים, כמה מהם הכרתי וכמה היו קישוט בלבד. ניגשתי לשולחן וישבתי עם פסקן ושתי דוגמניות שהיו אחיות. פסקן נופף לעברי כאשר עמדתי על המדרכה ב-rue Delambre חוכך בדעתי אם לעצור ולשתות או לא.

"פסקן היה צייר טוב מאוד ושיכור; הוא השתכר בכוונה ועדיין היה הגיוני ביותר. שתי הדוגמניות היו צעירות ויפות. אחת הייתה כהה, קטנה, בנויה להפליא והקרינה שחיתות מוסרית שבירה. היא הייתה לסבית שאהבה גם גברים. השנייה הייתה ילדותית ומשעממת אבל יפה מאוד בילדותיות מתפוגגת. היא לא הייתה חטובה כמו אחותה, אבל אף אחת לא הייתה באותו אביב.

"'האחיות הטובה והרעה", אמר פסקן. 'יש לי כסף. מה תשתה?' 'בירה', אמרתי למלצר. 'תזמין וויסקי. יש לי כסף'. 'אני אוהב בירה'. 'אם אתה באמת אוהב בירה היית הולך ל'ליפ'. אני מניח שעבדת'. 'כן'. 'מתקדם?' 'אני מקווה'. 'יפה. אני שמח. והכל עדיין טעים?' 'כן'. 'בן כמה אתה?'. 'עשרים וחמש'. 'רוצה לדפוק אותה?' הוא הביט לכיוון האחות הכהה וחייך. 'היא צריכה את זה'. 'אני בטוח שזיינת אותה מספיק היום'. היא חייכה לעברי בשפתיים פתוחות. 'הוא מושחת', היא אמרה. 'אבל נחמד'. 'אתה יכול לקחת אותה לסטודיו'.

'אל תהיה חזיר', אמרה האחות הבלונדינית. 'אף אחד לא דיבר אליך', אמר לה פסקן. 'אף אחד, אני אמרתי את זה'. 'בואו נהיה נינוחים', אמר פסקן. 'הסופר הצעיר והרציני עם הצייר החכם והזקן ושתי נערות יפהפיות עם כל חייהן לפניהן'.

ישבנו שם והנערות לגמו מהמשקאות שלהן ופסקן שתה קוניאק במים ואני שתיתי בירה; אבל אף אחד לא חש בנוח חוץ מפסקן. הנערה הכהה הייתה חסרת מנוחה, ישבה לראווה בפרופיל והניחה לאור לפגוע במישורים הקעורים של פניה והראתה לי את שדיה שהיו חבוקים בסוודר שחור. שיערה היה קצוץ, חלק וכהה כמו של אסייתית…

"'את רוצה שאצייר אותך ואשלם לך ואזיין אותך לנקות את הראש שלי ולהיות מאוהב בך', אמר פסקן. 'בובה מסכנה וקטנה'. 'אתה אוהב אותי, הלא כן, מיסייה?' היא שאלה אותי. 'מאוד'. 'אבל אתה גדול מדי', היא אמרה בעצב. 'כולם אותו גודל במיטה'. 'זה לא נכון' אמרה אחותה, 'ועייפתי מהשיחה הזאת'…'אתה חייב ללכת?' 'חייב ורוצה'. 'אז לך', אמר פסקן, 'ואל תתאהב בנייר הכתיבה. לילה טוב בחור צעיר, תישן טוב'. 'גם אתה'. 'הן מחזיקות אותי ער', הוא אמר, 'אני אף פעם לא ישן'".

"Da a cada día ser el más bonito de tu vida".
Marc Twain????#SabbiaEOnda #VentagliDiParole @VentagliP #ArteYaart Jules Pascin ????
Retrato de Hermin David
Almuerzo
Mujer joven.#FelizMiércoles exeptional amigo Agustin y todos.@agustin_gut @albertopetro2 @robertis_emilia @alleosa pic.twitter.com/Td7vv8Ybdm

— Rebeka (@Rebeka80721106) August 7, 2024

* * *

אין מה שמסגיר את הפנטזיה ההמינגוויית האופיינית יותר מנושא הגודל. זה המינגוויי שלקח את סקוט פיצג'רלד האומלל למשתנה כדי לבחון ולהרגיע אותו אחרי שזלדה השפילה אותו. זה המינגוויי שליהק את עצמו כגבר עם האבר הגדול מדי כשהוא שם את המלים בפי אחת האחיות. הכל לא משכנע בסיפור הזה ומריח מטסטוסטרון במעלית סגורה ומסגיר את האופן שבו ראה המינגוויי את עצמו.

בזמן שהכירו, וודאי באקראי, פצח פסקן ב"מצעד הקטלני והצפוי כל כך אל סוף הדרך". לרגע קט היה טעם העונה. ציוריו הארוטיים נמכרו היטב, הוא הרוויח כסף טוב אבל מיהר לבזבז אותו. "רגע אחרי שהתיישב לשולחנו ב'דום' או ב'סלקט'", כתב הביוגרף שלו, "מיד התיישבו לידו חמישה או שישה חברים. כאשר קם ללכת למסעדה לארוחת ערב, מנתה הפמליה שלו כעשרים איש. כדי לשלוח את חבריו הביתה ממועדון הג'אז שבו נהג להחליף את המתופף, הזמין פסקן עשר מוניות".

אין מה שמסגיר את הפנטזיה ההמינגוויית האופיינית יותר מנושא הגודל, כשהוא שם את המלים בפי אחת האחיות. הכל לא משכנע בסיפור הזה, מריח מטסטוסטרון במעלית סגורה ומסגיר איך ראה המינגוויי את עצמו

* * *

קשה ללהק ממרחק הזמן, השמועה, האגדה והזיכרון את שטיגליץ בפריז. אבל לא בלתי אפשרי. מי שכתבו עליו אישית ובגובה העיניים, בעיקר אדם ברוך ואני, לא היו אזרחי פריז טבעיים. היינו בחברתו בעיקר בניו יורק. פעם אחת לפחות הייתי אתו בלונדון. הוא סידר לנו להישאר בדירה של הוגו שוורץ, בנה של דורה שוורץ מהפנסיון בזיכרון יעקב. ארוחת צהריים אכלנו אצל סטפוניה ובניוש שבתם הבכורה הייתה נשואה לבנצי רווח, אחיו הצעיר של זאב רווח, שעבד בלונדון בראיית חשבון.

חשבתי שהגיע לרווח יחס טוב והוגן יותר משקיבל, אבל לא היה מצב לתת לו לחיצת יד חמה לחיזוק מתחת לשולחן. אני זוכר את צעיף המשי שהיה כרוך סביב צווארו של ברנרד-בניוש; את שפמו הבריטי הסמור ואת שיער הכסף המפורץ שלו משוך באלגנטיות לאחור; אני זוכר אותו בחיבה שבה זוכרים יהודים מפולין שמאמינים באפשרות שיהיו בריטים.

שחזור היסטורי של שנות ה-20 בפריז שנערך עבור צילומי סרט ב-1968 (צילום: AFP)

כמו המינגוויי שהאמין שאם ינקוב בשמם של כל מסעדה ובית קפה בפריז, יתפייט על המדרגות הצרות שהובילו לדירה שבה גר ויתחנף לגרטרוד סטיין, עזרא פאונד, סילביה ביץ' ואחרים עד שיהיה רחוק, אומלל ושיכור דיו כדי להשמיץ אותם בכתביו, זה יהפוך אותו לאחד מאסכולת פריז. הוא הסתדר לא רע עם סטיין, עד שביקרה בחריפות סיפור קצר שלו שדחה אותה במיניות המצ'ואיסטית שלו וכאשר ניסתה להגדיר עבורו את חלקו ב"דור האבוד". לא הייתה לו עכבה ללעוג לקשר שלה עם אליס ב. טוקלאס שאותה כינה "לסבית משופמת".

ברוב הביוגרפיות שלו, כולל 500 עמודים על חייו בפריז, לא מוזכר פסקן כלל. אין ספק שהכירו אבל לא היו חברים. באסופת מכתביו, 940 עמודים, מוזכר פסקן באורח אגבי ממש: "'השניט' (כתב עת גרמני, ר.מ) עומד לפרסם ספר של שירים גסים שלי שאותו יאייר פסקן".

ברוב הביוגרפיות של המינגווי, כולל 500 עמודים על חייו בפריז, לא מוזכר פסקן כלל. אין ספק שהכירו אבל לא היו חברים. באסופת מכתביו מוזכר פסקן באורח אגבי, כמי שצפוי לאייר את ספר השירים הגסים שלו

אדם ברוך נהג לפגוש את סבי ב"מלון שמרני בצפון-מזרח מנהטן, מצופף נשים זקנות…חדר מלונו של שטיגליץ, כמעט תמיד, לא העיד על מגורים ממשיים בו…היו בו מזוודת עור ישנה הדורה, מעט פירות, בגדים מקופלים במגירות, חליפה בארון, ואלה יצרו תחושת טרנזיט מזורזת. הפירות היו טבע דומם קלאסי: תפוח, אגס, קערה, סכין קילוף".

הדברים נכתבו במוניטין 110, האחרון שערכתי. למרות המיזנטרופיה היינו יצורים נוסטלגיים. ידענו שזאת הפעם היחידה שנכתוב יחד על מישהו שתרם משמעות לחיינו.

רון מיברג ואדם ברוך ב-1984 (צילום: מיכה קירשנר)

יחד הלכו שטיגליץ ואדם לראות סרט על הצייר אדוארד מונק:

"סרט פרטני, מסע בין נופים, ארצות, טרגדיות, תולדות אמנות המאה ה-20, והוא בנוי על הקשר שבין האמנות לבין מציאות חיים ספציפית. כלומר, הביוגרפיה הפרטית היא מפתח הבנת היצירה.

"הביוגרפיה של מונק קרובה קצת לשטיגליץ ורחוקה בזמן ממני. והוא, תוך כדי הסרט, מעיר הערות-הכרות קטנות, מלאות חן…'נשתה משהו'. הוא לא בדיוק מבין באוכל, לדעתי, אני לא מבין דבר באוכל. ובשתייה הוא יודע דבר אחד או שניים. הוא יודע דבר-מה המחובר ל'אידיאה של השתייה'. הוא יודע שאין לשתות עם כל אדם שותה, ושאין לשתות עם מי שאינו שותה.

"רחוב 57, לאחר הסרט, התאפלל והתנועה בו פחתה. שטיגליץ, במעילו האפור, בשיערו העשוי היטב, משוך לצדעיו, מדגיש גולגולת יפה, בקומתו הממוצעת ובמוצקות גופו, נראה כתערובת של ליאו קסטלי וכהונוויילר הבעלים של נינה ריצ'י, כולם גם יחד. והוא, כהדר המבוגר והבשל עצמו, זירז אותי לתוך הלילה.

"המסעדה הצ'כית הייתה התעקשות שלו. מסעדה ניו יורקית קטנה עם חצר פנימית, תפאורה צ'כית, מוזיקה צ'כית, תפריט דשן ומשומן, אוכלוסיית סועדים המעידה על נאמנות למקום, מעט אמריקאים, לא מעט תיירים, מלצר צ'כי, טבח צ'כי, אוכל כנראה צ'כי. לקראת סיום הארוחה, שטיגליץ הרים את הראש מהצלחת ואמר, מה אני מבין באוכל צ'כי, וצחק. צחקתי אתו".

"תמונת מצב: פריז, 1911", צילום של אלפרד סטיגליץ

* * *

בבסיס משיכתו של המינגוויי לאמנות פלסטית הייתה תרמית שהיא הארנב ששולף הקוסם הכותב מכובעו. אם צייר יכול לשנות את מקור האור, לצייר קו מחדש ולהוסיף שכבות צבע עד שהציור יביע את תחושתו, כך גם הכותב.

מהרגע שבו הבין את החרות שיכול היה לקחת, כל מה שהיה חשוב זה לספר את הסיפור לשיטתו. אם על האור לסגת ועל הדמות לשנות את השקפתה, כמו צייר הוא הכניס שינויים במציאות שראה ושמע עד שתאמה את ההיגד האמנותי. הוא הבין מה שעזרא פאונד ניסה לומר לו: סיפורת כמו ציור, מושתים על תהליך בחירה. גם מה שהשארת מחוץ לציור ולסיפור מצא דרך להיות נוכח.

כדרכם של כותבים, המינגווי היה משוכנע שציור הוא כישרון גדול בכל שקשור לעשיית יש מאין. לא היה משהו שהרגיז אותו יותר מההכרה שהיו מוכשרים ממנו

המינגוויי נסע לארל ושתל את עצמו בבית קפה לשעה ארוכה של הרהור בניסיון להבין מה ראה ואן גוך בשדות מחוץ לכפר שאותם צייר. זה היה יומרני כמו ג'סטות אחרות בחייו אבל שירת את תאוותו הלא ממומשת לדעת לצייר. כדרכם של כותבים, הוא היה משוכנע שציור הוא כישרון גדול בכל שקשור לעשיית יש מאין. לא היה משהו שהרגיז אותו יותר מההכרה שהיו מוכשרים ממנו.

בארל הוא היה לבדו; בלי אישה, בלי תינוק, בלי חתול. אף אחד בארל לא הכיר אותו. שני שולחנות ממנו ישב גבר, כנראה איכר, שתוי מוקדם ביום ומנקר. חוץ מזה, ואן גוך ירה בעצמו בחזה ומת מפצעיו.

תמונה משנות ה-50 מציגה את הסופר האמריקני ארנסט המינגווי במלחמת שוורים בפמפלונה, ספרד (צילום: AFP)

* * *

"שטיגליץ שאל, 'ראית כבר את היהודים של גוטליב?' היהודים של גוטליב היו זוג זקן מברוקלין, שלטענתם החזיקו בביתם ציור ענק של מאוריצי גוטליב. איש ממכרי, עד הנה, לא ראה את הציור. מדי פעם היהודים של גוטליב הוציאו קול לשוק ועשו עצמם כמוכרים את גוטליב. מאוריצי גוטליב נפטר בבחרותו, גאון-ציור יהודי, והותיר אחריו תנובת ציור מצומצמת עד כאב, משאת-נפש אספנים וסוחרים יהודיים.

"לא, לא ראיתי את היהודים, אמרתי לשטיגליץ, חושש אז, כפי שאחשוש תמיד מזיכרונם המסוים, ומחשבונם המסוים, ומתולדות חייהם המסוימים של סוחרי אמנות מסוגו של שטיגליץ. ולא רק מזיכרונם ומחשבונם ומתולדות חייהם אחשוש, אלא מכל אלו יחד אחשוש. וכן מדבר-מה נוסף, והוא היכולת הפלאית שלהם לבגוד בתכונת הסוחר שבהם ולהפוך קערות גדושות על פיהן.

"או שאין יהודים של גוטליב, או שאין גוטליב כזה, שטיגליץ אמר, אני לא מאמין, זו כזו לגנדה, אגדה, כל עשר שנים שומעים עליהם".

"שטיגליץ שאל, 'ראית כבר את היהודים של גוטליב?'. "לא, לא ראיתי את היהודים", אמרתי לשטיגליץ, חושש. למיטב ידיעתי, ממרחק הזמן, המקום והזיכרון, לא היו יהודים של גוטליב ומאת גוטליב בברוקלין

למיטב ידיעתי, ממרחק הזמן, המקום והזיכרון, לא היו יהודים של גוטליב ומאת גוטליב, בברוקלין. באחת מנסיעותיו הרבות לפריז – לפעמים היה קופץ לשם מפנסיון הקיץ של סבתא ושלו בקיצבוהל, איפה שאייזק שטרן או יהודי מנוחין ניגן בכינור לעצמו, טוב, היו גם אחרים.

עם תה של מנחה – שכנע שטיגליץ את בתו של גוטליב, ליאופולד האח, להניח לו להוציא את המזוודה הגדולה מתחת למיטה. היו בה מאות ציורים ורישומים, רבים מהם של נשים מציירות, והרי הייתה לשטיגליץ נכדה ציירת ורעיית נכד ציירת. עד היום שבנותיו סגרו את הגלריה היו בה גוטליבים למכירה ואת שארית האינוונטר חילקו בין הנכדים.

מאוריצי גוטליב, דיוקן עצמי

* * *

הביקורות על תערוכותיו האחרונות, בעיקר באמריקה, היו קטלניות. לפני שהתאבד היה פסקן כלוא בדימוי של אמן בעל פוטנציאל, שלא יכול היה יותר לממש את כישרונו, משועמם מעבודתו ושחוק מחיים על הקצה. הוא היה הרוס מאלכוהול ו"הוא הגיע לקיר נישא על גבי תהילתו" נכתב עליו. ב-2 ביוני 1930, והוא בן 45 בלבד, תלה את עצמו בסטודיו שלו אחרי שחתך את ורידיו.

בצילום האחרון שלו הוא נראה בן 70. על קיר הסטודיו כתב מילות פרידה בדמו לאהובתו האחרונה אלוירה "לוסי" ונטורה. בזמן הלווייתו שבה השתתפו אלפים, פריז נסגרה. אחרי ארונו הלכו אמנים, מלצרים וברמנים, כולם בשחור.

לפני שהתאבד היה פסקן כלוא בדימוי של אמן בעל פוטנציאל, שלא יכול היה יותר לממש את כישרונו, משועמם מעבודתו ושחוק מחיים על הקצה. בגיל 45 בלבד, תלה את עצמו בסטודיו שלו אחרי שחתך את ורידיו

מתוך "חגיגה נודדת": "הוא חייך עם כובעו מונח על אחורי ראשו. הוא נראה יותר כמו טיפוס מברודוויי מאשר הצייר הטוב שהיה, ואחר כך, אחרי שתלה את עצמו, אהבתי לזכור אותו כפי שהיה באותו לילה ב'דום'. אומרים שהזרעים של מה שנהיה נובטים בכולנו, אבל תמיד נדמה לי שאלה מאתנו שמתבדחים בחייהם הזרעים מכוסים באדמה טובה יותר עם זבל באיכות גבוהה יותר".

פורסם לראשונה ב"מוניטין" 110, נובמבר 1987