יש פריטים שפשוט לא ראוי לסחור בהם

רחל מינץ (צילום: באדיבות אדוה לוטן)
באדיבות אדוה לוטן
רחל מינץ

השבוע אני והמשפחה שלי מוצאים את עצמנו בעיצומה של סערה, בנסיון למנוע מכירת מכתב שכתבה דודתי רחל מינץ ז"ל, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ולפני שהיא נרצחה בשואה. המהלך למנוע את המסחר המקומם בפריטים של נספים בשואה הביא איתו גם גילוי מדהים נוסף, שהמוכר הוא בעצמו חבר מועצת יד ושם. 

פורסמו בימים האחרונים הרבה שקרים על הסיפור הזה וזו הזדמנות להעמיד כמה דברים על דיוקם. ראשית, אנחנו לא רוצים להחזיק במכתב בעצמנו. מקומו בארכיון או מוזיאון רלוונטי שיאפשר לכבד את זיכרה של דודתי. שנית, אין לנו עניין לפגוע באיש, מלכתחילה ניסינו לפנות למוכר ולפתור את הנושא בצורה שקטה, אולם הוא סירב ולא נשארה לנו ברירה אלא לפנות לבית המשפט.

פורסמו בימים האחרונים הרבה שקרים על הסיפור, וזו הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם. ראשית, אנחנו לא רוצים להחזיק במכתב בעצמנו. מקומו בארכיון או מוזיאון רלוונטי שיאפשר לכבד את זיכרה של דודתי

רבים בישראל נחשפים להיסטוריה המשפחתית שלהם בחטיבת הביניים, כשעושים עבודת שורשים. אני גדלתי כדור שני לשואה, ואצלנו בבית חקר ההיסטוריה המשפחתית (המרתקת!) היה פשוט חלק בלתי נפרד מהמציאות.

כשבני הדור של ניצולי השואה הזדקנו והלכו לעולמם, המשכנו יתר בני המשפחה, בהשקעת שעות רבות של מחקר. כולל, למשל, כמה נסיעות של בני המשפחה חזרה לעיירות בפולין שמהן הגיעה המשפחה, לא רק כדי ללמוד על השואה, אלא יותר כדי ללמוד על החיים שהם חיו לפני שהכל נגמר.

יש לנו מעט מאוד מידע וזכרונות מדודתי, רחל. תמונה יחידה, תעודת לידה ותעודת פטירה (שאמינותה מפוקפקת) שאיתרנו בארכיונים הפולניים.

מכתבה של רחל מינץ ז"ל (צילום: באדיבות אדווה לוטן)
מכתבה של רחל מינץ ז"ל (צילום: באדיבות אדווה לוטן)

תמיד שמעתי עליה מאבא שלי, מדבר בגעגועים וערגה על ללה (בובה, בפולנית), האחות הקטנה שנותרה מאחור. כי כשהנאצים פלשו לפולין וסבתא שלי עודדה את אבא ויתר האחים לברוח מזרחה, היא נותרה בבית יחד עם רחל, שהיתה צעירה מדי מכדי לעמוד בתלאות הבריחה.

יש לנו מעט מאוד מידע וזכרונות מדודתי, רחל. תמונה יחידה, תעודת לידה ותעודת פטירה (שאמינותה מפוקפקת) שאיתרנו בארכיונים הפולניים. תמיד שמעתי עליה מאבא, מדבר בגעגועים וערגה על ללה (בובה, בפולנית), האחות הקטנה שנותרה מאחור

וכך הן נותרו והסתתרו בעיירה. כשנגמרה המלחמה ואבא שלי חזר לעיירה כדי למצוא אותן, הוא גילה לחרדתו שהיה מישהו בעיירה, כנראה יהודי, שהלשין עליהן והסגיר את מקום המסתור שלהן. הן נלקחו, לאשוויץ או לגטו. שתיהן נרצחו.

את דבר המכתב של רחל שהועמד למכירה השבוע, זיהה בן דוד שלי לגמרי במקרה, דרך כתבה שפורסמה במטרה לעורר עניין ולהעלות את מחירו במכירה הפומבית. מבחינתי, לקרוא את המכתב היה כמו לשמוע איזשהו הד מהעבר, משהו שנותן הצצה לעולמה של הילדה בת ה-11 שכתבה אותו, הדודה שלי שמעולם לא זכיתי להכיר. לומר שהתרגשתי זה בלשון המעטה.

פנינו מיד, בשקט, ישירות לבית המכירות. הסברנו מי אנחנו, ביקשנו לעצור את מכירת המכתב ולאפשר להעביר אותו למוזיאון או ארכיון רלוונטיים, שם ניתן יהיה לשמר אותו ולכבד את זיכרה. סורבנו בנימוס. מנהל בית המכירות ענה לנו: "אנו עושים כל שביכולתנו אל מול המוכר למנוע את מכירת המכתב" אבל המוכר לטענתו, סירב. אחר כך גם ניסינו לפנות למוכר האנונימי דרך הרשת החברתית והתקשורת, ללא הועיל.

רק כאשר פנינו לבית המשפט בבקשה למנוע את המכירה, גילינו לתדהמתנו שמוכר המכתב הוא לא אחר מאשר חבר מועצת יד ושם, וכל הסיפור קיבל תפנית הזויה ממש.

רק כאשר פנינו לבית המשפט בבקשה למנוע את המכירה, גילינו לתדהמתנו, שמוכר המכתב הוא לא אחר מאשר חבר מועצת יד ושם, וכל הסיפור קיבל תפנית הזויה ממש

קל לדבר על האינטרס הפרטי שלנו, בני המשפחה ולשאול האם יש לנו זכות לדרוש שהמכתב יועבר למוזיאון. אבל יש במקרה שלנו משמעות ציבורית רחבה יותר.

המחשבה על מסחר בפריטים של נספי שואה היא מקוממת. יש לא מעט מוסדות מחקר, ארכיונים ומוזיאונים שירצו לקבל פריטים כאלו לחזקתם. הטענה הנשמעת כאילו רק מסחר בפריטים האלו "מציל אותם" היא נסיון לאחיזת עיניים.

מדברים הרבה על "פיצוי". בעיני, דיון בפיצוי בעקבות השקעה שנעשתה בקניית המכתב ממי שהחזיק בו והבאת המכתב למכירה, הוא לגיטימי. אבל דיון בפיצוי על רווח פוטנציאלי שאפשר היה אולי להשיג על מכירת המכתב, אומר למעשה שלכל דבר יש מחיר.

ארגון יד ושם מנהל כבר שנים מבצע להצלה של פריטים של נספים בשואה, דבר שבהכרח ידוע לחבר המועצה שלו. המדיניות המפורסמת שלהם היא שהם לא קונים בכלל פריטים, ויש לזה סיבה מצויינת, כי השתתפות במסחר הזה היא לא רק בלתי מוסרית אלא גם מייצרת אינפלציה במחירים ויש רק צד אחד שמרוויח מזה.

המחשבה על מסחר בפריטים של נספי שואה היא מקוממת. יש לא מעט מוסדות מחקר, ארכיונים ומוזיאונים, שירצו לקבל פריטים כאלו לחזקתם. הטענה כאילו רק מסחר בפריטים האלו "מציל אותם" היא נסיון לאחיזת עיניים

אנחנו נמשיך במאבק הזה, הפרטי והציבורי. אני מאוד מקווה שהמוכר יבין את הערך של שימור המכתבים האישיים האלו במוזיאון או ארכיון מתאימים (מהספריה הלאומית עדכנו אותי הבוקר שהמכתבים מתאימים להישמר בארכיון שלהם או בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי).

ויותר מכך, אני מקווה שההד התקשורתי יסייע להעביר את המסר וליצור נורמה ציבורית מתאימה, שישנם פריטים שפשוט לא ראוי לסחור בהם.

אדוה לוטן היא יועצת עסקית-טכנולוגית במקצועה, מתמחה באדפטציה של ארגונים לעידן הדיגיטלי, מרצה ומנחה. מנהלת את עמותת מדעת – למען בריאות מושכלת, העוסקת בקידום בריאות הציבור. בלוגרית וותיקה עם חוש מפותח לצדק ומעט מדי שעות שינה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 743 מילים ו-1 תגובות
סגירה