השבוע אני והמשפחה שלי מוצאים את עצמנו בעיצומה של סערה, בנסיון למנוע מכירת מכתב שכתבה דודתי רחל מינץ ז"ל, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ולפני שהיא נרצחה בשואה. המהלך למנוע את המסחר המקומם בפריטים של נספים בשואה הביא איתו גם גילוי מדהים נוסף, שהמוכר הוא בעצמו חבר מועצת יד ושם. 

פורסמו בימים האחרונים הרבה שקרים על הסיפור הזה וזו הזדמנות להעמיד כמה דברים על דיוקם. ראשית, אנחנו לא רוצים להחזיק במכתב בעצמנו. מקומו בארכיון או מוזיאון רלוונטי שיאפשר לכבד את זיכרה של דודתי. שנית, אין לנו עניין לפגוע באיש, מלכתחילה ניסינו לפנות למוכר ולפתור את הנושא בצורה שקטה, אולם הוא סירב ולא נשארה לנו ברירה אלא לפנות לבית המשפט.

פורסמו בימים האחרונים הרבה שקרים על הסיפור, וזו הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם. ראשית, אנחנו לא רוצים להחזיק במכתב בעצמנו. מקומו בארכיון או מוזיאון רלוונטי שיאפשר לכבד את זיכרה של דודתי

רבים בישראל נחשפים להיסטוריה המשפחתית שלהם בחטיבת הביניים, כשעושים עבודת שורשים. אני גדלתי כדור שני לשואה, ואצלנו בבית חקר ההיסטוריה המשפחתית (המרתקת!) היה פשוט חלק בלתי נפרד מהמציאות.

כשבני הדור של ניצולי השואה הזדקנו והלכו לעולמם, המשכנו יתר בני המשפחה, בהשקעת שעות רבות של מחקר. כולל, למשל, כמה נסיעות של בני המשפחה חזרה לעיירות בפולין שמהן הגיעה המשפחה, לא רק כדי ללמוד על השואה, אלא יותר כדי ללמוד על החיים שהם חיו לפני שהכל נגמר.

יש לנו מעט מאוד מידע וזכרונות מדודתי, רחל. תמונה יחידה, תעודת לידה ותעודת פטירה (שאמינותה מפוקפקת) שאיתרנו בארכיונים הפולניים.

מכתבה של רחל מינץ ז"ל (צילום: באדיבות אדווה לוטן)

תמיד שמעתי עליה מאבא שלי, מדבר בגעגועים וערגה על ללה (בובה, בפולנית), האחות הקטנה שנותרה מאחור. כי כשהנאצים פלשו לפולין וסבתא שלי עודדה את אבא ויתר האחים לברוח מזרחה, היא נותרה בבית יחד עם רחל, שהיתה צעירה מדי מכדי לעמוד בתלאות הבריחה.

יש לנו מעט מאוד מידע וזכרונות מדודתי, רחל. תמונה יחידה, תעודת לידה ותעודת פטירה (שאמינותה מפוקפקת) שאיתרנו בארכיונים הפולניים. תמיד שמעתי עליה מאבא, מדבר בגעגועים וערגה על ללה (בובה, בפולנית), האחות הקטנה שנותרה מאחור

וכך הן נותרו והסתתרו בעיירה. כשנגמרה המלחמה ואבא שלי חזר לעיירה כדי למצוא אותן, הוא גילה לחרדתו שהיה מישהו בעיירה, כנראה יהודי, שהלשין עליהן והסגיר את מקום המסתור שלהן. הן נלקחו, לאשוויץ או לגטו. שתיהן נרצחו.

את דבר המכתב של רחל שהועמד למכירה השבוע, זיהה בן דוד שלי לגמרי במקרה, דרך כתבה שפורסמה במטרה לעורר עניין ולהעלות את מחירו במכירה הפומבית. מבחינתי, לקרוא את המכתב היה כמו לשמוע איזשהו הד מהעבר, משהו שנותן הצצה לעולמה של הילדה בת ה-11 שכתבה אותו, הדודה שלי שמעולם לא זכיתי להכיר. לומר שהתרגשתי זה בלשון המעטה.

פנינו מיד, בשקט, ישירות לבית המכירות. הסברנו מי אנחנו, ביקשנו לעצור את מכירת המכתב ולאפשר להעביר אותו למוזיאון או ארכיון רלוונטיים, שם ניתן יהיה לשמר אותו ולכבד את זיכרה. סורבנו בנימוס. מנהל בית המכירות ענה לנו: "אנו עושים כל שביכולתנו אל מול המוכר למנוע את מכירת המכתב" אבל המוכר לטענתו, סירב. אחר כך גם ניסינו לפנות למוכר האנונימי דרך הרשת החברתית והתקשורת, ללא הועיל.

רק כאשר פנינו לבית המשפט בבקשה למנוע את המכירה, גילינו לתדהמתנו שמוכר המכתב הוא לא אחר מאשר חבר מועצת יד ושם, וכל הסיפור קיבל תפנית הזויה ממש.

רק כאשר פנינו לבית המשפט בבקשה למנוע את המכירה, גילינו לתדהמתנו, שמוכר המכתב הוא לא אחר מאשר חבר מועצת יד ושם, וכל הסיפור קיבל תפנית הזויה ממש

קל לדבר על האינטרס הפרטי שלנו, בני המשפחה ולשאול האם יש לנו זכות לדרוש שהמכתב יועבר למוזיאון. אבל יש במקרה שלנו משמעות ציבורית רחבה יותר.

המחשבה על מסחר בפריטים של נספי שואה היא מקוממת. יש לא מעט מוסדות מחקר, ארכיונים ומוזיאונים שירצו לקבל פריטים כאלו לחזקתם. הטענה הנשמעת כאילו רק מסחר בפריטים האלו "מציל אותם" היא נסיון לאחיזת עיניים.

מדברים הרבה על "פיצוי". בעיני, דיון בפיצוי בעקבות השקעה שנעשתה בקניית המכתב ממי שהחזיק בו והבאת המכתב למכירה, הוא לגיטימי. אבל דיון בפיצוי על רווח פוטנציאלי שאפשר היה אולי להשיג על מכירת המכתב, אומר למעשה שלכל דבר יש מחיר.

ארגון יד ושם מנהל כבר שנים מבצע להצלה של פריטים של נספים בשואה, דבר שבהכרח ידוע לחבר המועצה שלו. המדיניות המפורסמת שלהם היא שהם לא קונים בכלל פריטים, ויש לזה סיבה מצויינת, כי השתתפות במסחר הזה היא לא רק בלתי מוסרית אלא גם מייצרת אינפלציה במחירים ויש רק צד אחד שמרוויח מזה.

המחשבה על מסחר בפריטים של נספי שואה היא מקוממת. יש לא מעט מוסדות מחקר, ארכיונים ומוזיאונים, שירצו לקבל פריטים כאלו לחזקתם. הטענה כאילו רק מסחר בפריטים האלו "מציל אותם" היא נסיון לאחיזת עיניים

אנחנו נמשיך במאבק הזה, הפרטי והציבורי. אני מאוד מקווה שהמוכר יבין את הערך של שימור המכתבים האישיים האלו במוזיאון או ארכיון מתאימים (מהספריה הלאומית עדכנו אותי הבוקר שהמכתבים מתאימים להישמר בארכיון שלהם או בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי).

ויותר מכך, אני מקווה שההד התקשורתי יסייע להעביר את המסר וליצור נורמה ציבורית מתאימה, שישנם פריטים שפשוט לא ראוי לסחור בהם.

אדוה לוטן היא יועצת עסקית-טכנולוגית במקצועה, מתמחה באדפטציה של ארגונים לעידן הדיגיטלי, מרצה ומנחה. מנהלת את עמותת מדעת – למען בריאות מושכלת, העוסקת בקידום בריאות הציבור. בלוגרית וותיקה עם חוש מפותח לצדק ומעט מדי שעות שינה.

אני שוקל להתמודד למשרתו של הרב הראשי לישראל. אני מאמין שרוב אזרחי ישראל היו מאושרים מכל הלב במועמדותי. כמובן שאצטרך להסביר להם מדוע זה לטובתם, ולטובת מדינת ישראל, שאני אהיה הרב הראשי.

לחיות במדינת ישראל עבור יהודי זו בבירור זכות ושמחה. מצד שני, ישנן בעיות קיומיות קשות ומורכבות ביותר בחברה הישראלית. בעיות אלה, ברמה מסוימת, מהוות איום על עצם קיומה של המדינה. ככאלה הן מהוות מקור למחלוקת, תוקפנות וחרדה לכל אזרחיה.

עבור הדת העיקרית של המדינה, היהדות, ראש הכמורה הוא משרד הרבנות הראשית. למרות שהיהדות כוללת מגוון רחב של פרשנויות להלכה היהודית, הרבנות הראשית אינה משקפת את הטווח הזה

לאלה שעוקבים אחר התרחשויות בחברה הישראלית, בעיות אלה ידועות היטב: מערכת היחסים עם הפלסטינים, איומי ביטחון מצד שכנים ואיראן, אחת הרמות הגבוהות ביותר של אי שוויון בהכנסה במדינות מפותחות, כישלון גובר של מערכת החינוך, והבעיה שבה אתמקד: הקשר בין דת למדינה.

למדינת ישראל אין הפרדה חוקית של דת ומדינה. משרד הדתות הוא משרד ממשלתי עם שר משלו בקבינט. לכל דת המוכרת על ידי המדינה יש מחלקה משלה במשרד, עם אנשי דת ועובדי ממשלה משלה. עבור הדת העיקרית של המדינה, היהדות, ראש הכמורה הוא משרד הרבנות הראשית.

למרות שהיהדות כפי שהיא קיימת כיום כוללת מגוון רחב של פרשנויות להלכה היהודית, הרבנות הראשית אינה משקפת את הטווח הזה. הסיבה היא שגישות שונות בדת מיוצגות על ידי מפלגות פוליטיות שונות. ולכן פרשנויות מסוימות של הרבנים במפלגות השלטון הפכו להיות הפרשנות ההגמונית של הרבנות הראשית.

גישות שונות בדת מיוצגות על ידי מפלגות פוליטיות שונות. לכן פרשנויות מסוימות של הרבנים ממפלגות השלטון הפכו להיות הפרשנות ההגמונית והבלעדית של הרבנות הראשית

בנוסף לכוח הממשלתי ולמימון הרשמי, קבוצות לא ממשלתיות רבות התגבשו במטרה ליישם רעיונות ומנהגים דתיים יהודיים שונים מן הרבנות בחברה הישראלית. אלה קבוצות מכל הקשת של הגישות השונות ביהדות בזמן המודרני, אבל כיוון שאין לאוכלוסיות אלו ייצוג מפלגתי, אין גישתם מופיעה בין זרמי ה"יהדות של המדינה".  

בצד שני קיימות קבוצות קיצוניות שמרניות שכן מופיעות בייצוג המפלגתי של הדת היהודית המבקשות לבנות מחדש את המקדש בירושלים ולהשיב את הקורבנות שנקבעו בתנ"ך, יחד עם השליטה הכהנית; קבוצות המבקשות להקים את ההלכה כחוק ארץ ישראל, וקבוצות המבקשות להחזיר את הסנהדרין שתהיה מערכת המשפט הראשית של ישראל.

לכל הקבוצות הללו יש ייצוג נרחב בחלקים מסוימים של החברה היהודית הישראלית, והם, במידה רבה, ממומנים היטב. נראה שיש גם תיאום בין הקבוצות הללו לרבנות הראשית הרשמית של המדינה.

בצד שני קיימות קבוצות קיצוניות שמרניות שכן מופיעות בייצוג המפלגתי של הדת היהודית המבקשות לבנות מחדש את המקדש בירושלים ולהשיב את הקורבנות שנקבעו בתנ"ך, יחד עם השליטה הכהנית

אין ספק שאם קבוצות אלה ישיגו את מטרותיהן, תסתיים ישראל כמדינה דמוקרטית עם מערכת משפט, המבוססת על מודלים של מדינות דמוקרטיות מודרניות בעולם המערבי. ישראל תהפוך לתיאוקרטיה, וכל האזרחים ישפטו על פי מידת ההקפדה על ההלכה בפירושו המחמיר ביותר שלה, השולל את חופש הפרט כזכות בסיסית של אזרח על פי המודל הידוע בעולם היום.

תחזית קשה זו מבוססת על ההנחה כי הקבוצות הנוכחיות בשלטון ברבנות הראשית, יחד עם הקבוצות הלא ממשלתיות שהוזכרו לעיל, ישיגו את יעדיהם.

הנקודה העיקרית שיש לזכור היא שההלכה, ההלכה היהודית, היא רחבה ורב-קולית. לכן הדבר היחיד שקובע הוא כיצד תתפרש ההלכה. ליתר דיוק, מיהם מפרשי ההלכה, ומהם הסטנדרטים והערכים שבאמצעותם הם מפרשים את ההלכה.

אין ספק שאם קבוצות אלה ישיגו את מטרותיהן, תסתיים ישראל כמדינה דמוקרטית עם מערכת משפט, המבוססת על מודלים של מדינות דמוקרטיות מודרניות בעולם המערבי

אם הרבנים ושופטי בתי דין רבניים שנמצאים בשלטון כרגע ימשיכו להחזיק באותן עמדות כוח לאחר שהמדינה תוכרז כמדינת הלכה – הרי שעל פי פרשנותם, יתכן שיהודי שמחלל שבת בפרהסיה יעמוד לדיני נפשות על ידי יהודים הרואים אותו במעשה חילול השבת.

דוגמא נוספת: על פי פרשנותם, יהודים, כולל רופאים, אינם צריכים לחלל את השבת כדי להציל את חייו של לא יהודי. אכן, רופאים ואחיות יהודים עשויים לא לקבל אישור לסייע לגויים בלידה.

דינים אלה נמצאים בהלכה. לכן יתכן שמי שמפרש אותם כפשוטם, ורואה בהם קדושים, רק מכיוון שהם נמצאים בהלכה, עלול בהחלט לנסות לחוקק אותם כחוקי המדינה.

על פי פרשנותם, יהודים, כולל רופאים, אינם צריכים לחלל את השבת כדי להציל את חייו של לא יהודי. אכן, רופאים ואחיות יהודים עשויים לא לקבל אישור לסייע לגויים בלידה

אני ורבנים אחרים הכרזנו על חוקים אלה כבטלים בפועל בתקופתנו. זה בעקבות הדוגמא במשנה סוטה ט"ז, ט כי חוקי טקס סוטה וטקס עגלה ערופה הוכרזו בטלים ומבוטלים ולא אמורים ליישם אותם על ידי רבני המשנה.

בהיעדר מודעות ציבורית, שיח צבורי, או פעולה רצינית בנושא המחלוקת האפשרית בעם על  מקומה של ההלכה כמשפט הדתי היהודי במדינה, נראה לי מובן מאליו כי כל אזרח שאינו מעוניין שההלכות האלו יוחקקו לחוק, יבחר בי, או ברבנים דומים אחרים, לעמוד בראש הרבנות הראשית, ואז כל זה לא יוכל להתרחש.

כל אזרח שאינו מעוניין שההלכות האלו יוחקקו לחוק, יבחר בי, או ברבנים דומים אחרים, לעמוד בראש הרבנות הראשית, ואז כל זה לא יוכל להתרחש

אני מאמין שהגישה הטובה ביותר היא לפזר את משרד הדתות כמשרד ממשלתי, תוך שמירה רק על הבירוקרטיה לצורך ניהול מימון מוסדות דת ופעילויות. אולי במסגרת משרד האוצר. אני מקבל לחלוטין את ההצעה המוצעת לחקיקה של  ארגון "נאמני תורה ועבודה" למסגרת החוקית לדת במדינה בישראל.

ההצעה כאן היא המצע שלי, ואם אבחר לרב הראשי אני מבטיח להמשיך בזה.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.