אג'נדה 2030 של האו"ם לפיתוח עולמי ומקומי בר-קיימא קובעת, כי כל המדינות החברות באו"ם, כולל מדינת ישראל, מחויבות להגיע עד שנת 2030 ל-17 יעדים אשר יבטיחו פיתוח בר-קיימא. רשימת היעדים נוסחה בתהליך שיתופי נרחב בשנת 2015 והיא כוללת יעדים חברתיים, כלכליים וסביבתיים, לצד יעדים של צמצום אי-שוויון והשגת שלום צודק.

יעד מספר 5 – השגת שוויון מגדרי והעצמת נשים, הוא אחד מ-17 היעדים שאותם התחייבה מדינת ישראל ליישם עד לשנת 2030, ויישומו מהווה חלק בלתי נפרד מכל ממד שלפיו נבחנים צמיחה, שגשוג ופיתוח כולל ובר-קיימא ואף תנאי להשגתם.

יעד השגת שוויון מגדרי והעצמת נשים, הוא אחד מ-17 היעדים שאותם התחייבה ישראל ליישם עד 2030, ויישומו מהווה חלק בלתי נפרד מכל ממד שלפיו נבחנים צמיחה, שגשוג ופיתוח כולל ובר-קיימא

אולם נראה כי במדינת ישראל, נכון לקיץ 2024 בימי המלחמה וחוסר הוודאות המדיני-בטחוני, היעד של שיוויון מגדרי והעצמת נשים נראה כה רחוק מלהיות בר-השגה.

אחד העקרונות המובילים של יעדי פיתוח בר-קיימא הוא "לא להשאיר אף אחד ואחת מאחור". עקרון זה מחייב מדינות ובעלי עניין להסתכל על האוכלוסיות הפגיעות ביותר ולנסות להכליל את צורכיהם.

זה מחייב הסתכלות מיוחדת על אוכלוסיות שחיות בעוני מחפיר, סובלות מאפליה ומהדרה על רקע גיאוגרפי, יחס מפלה של רשויות השלטון ואוכלוסיות שחשופות לפגיעות יתר במצבי משבר, סכסוך או מצבי חירום. אולם נראה כי העיקרון המחייב לא בא לידי ביטוי במדיניות הממשלה בכלל, ובפרט מאז אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה.

אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה השפיעו לרעה על אוכלוסיות רבות בישראל ובפרט על ציבור הנשים. הפגיעה ניכרת במספר רב של תחומים, לרבות פגיעה בתעסוקה, ערעור תחושת הביטחון האישי ופגיעה בחוסן הנפשי, היעדר ייצוג בתקשורת ובמוקדי קבלת החלטות ועוד.

לפי נתונים שפורסמו בדו"ח של שירות התעסוקה באוקטובר 2023, הוצאו לחל"ת 42,400 אנשים, מתוכם 59% הם נשים. בעוד שגברים המגויסים למילואים או מוכרים כעובדים חיוניים מוגנים מפני פיטורים ומקבלים את שכרם (דמי מילואים), הרי שנשים עובדות נאלצו – לא רק להישאר מאחור ולטפל בילדים – אלא אף עמדו בפני סכנה ממשית של הוצאה לחל"ת או פיטורים.

מדו"ח שירות התעסוקה באוק' 2023 עולה, שהוצאו לחל"ת 42,400 אנשים, מתוכם 59% נשים. בעוד שגברים שגויסו למילואים או הוכרו כעובדים חיוניים מוגנים מפיטורים ומקבלים דמי מילואים – נשים עובדות נשארו מאחור

עובדות שהמעסיק שלהן לא הסכים להוציאן לחל"ת ויצאו לחל"ת מיוזמתן, לא היו זכאיות לדמי אבטלה. זאת ועוד, עובדות שעתיות רבות בענפים שבהם השכר נמוך, כגון: ניקיון, שמירה ואבטחה, טיפול בגני ילדים וחינוך בלתי פורמלי – לא הוצאו לחל"ת, אך גם לא קיבלו משמרות ולכן לא הייתה להן הכנסה בתקופה הראשונה שאחרי תחילת המלחמה.

נשים רבות המתגוררות ביישובי הנגב המערבי חוו טראומת פגיעה; חוסר האונים ותחושת ההפקרה מצד המדינה, בשילוב חוויית העקירה מהבית ומכל מה שהכירו, השפיעה עד מאוד על כולם: גברים, נשים, ילדים וקשישים, אולם נשים רבות תושבות יישובי עוטף עזה נאלצו לשאת בנטל כבד מאוד, ורבות מהן דיווחו על שיגרה רעועה ועל חיים בצל התקפות כדבר שבשגרה עוד לפני מתקפת ה-7 באוקטובר, ועל החמרה חסרת תקדים בימים של מתקפת ה-7 באוקטובר ואחריה.

קבוצה נוספת שספגה פגיעה קשה במתקפת ה-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה היא הנשים הבדואיות ובפרט אלו המתגוררות בכפרים משוללי הכרה בנגב. אוכלוסייה זו הייתה חשופה למתקפת טילים קשה בבוקר ה-7 באוקטובר ואף בהמשך במהלך המלחמה, זאת ללא מיגון ראוי.

כך, הכפרים משוללי ההכרה בנגב, המונים כ-100,000 תושבים, הוגדרו כ"שטחים פתוחים" ולא זכו להגנה של מערכת כיפת ברזל או אף למערכות אזעקה. בנוסף, הצרכים הרגשיים והנפשיים של הנשים הבדואיות בעקבות המלחמה הם עצומים, אולם גם כאן המדינה לא נתנה מענה הולם כפי שראוי היה שיוענק בזמן חירום.

הכפרים משוללי ההכרה בנגב הוגדרו כ"שטחים פתוחים" ולא זכו להגנת כיפת ברזל או אזעקות. בנוסף, הצרכים הרגשיים והנפשיים של הנשים הבדואיות בעקבות המלחמה עצומים ולא זכו למענה הולם מהמדינה

כך למשל, בחברה הערבית ישנו רק מרכז חוסן אחד שמשרת את האוכלוסייה הבדואית בנגב. גם הביטחון התזונתי של האוכלוסייה בכפרים משוללי ההכרה נפגע מאד בשל המצב הביטחוני ואובדן מקורות התעסוקה, וגם כאן הנשים המוחלשות נפגעו יותר. ארגונים חברתיים נאלצו להשלים את החסר באמצעות תרומות שקיבלו.

ביולי 2019 אישרה ממשלת ישראל החלטה להטמיע את יעדי האו"ם לפיתוח בר-קיימא בתוכניות אסטרטגיות שלה, לרבות קביעת מדדים הנוגעים לתחומי הפעולה של כל משרד. אך למרות מחויבותה, נראה כי צורכיהן וזכויותיהן של נשים רבות בישראל לא עמדו לנגד עיני הממשלה, בבואה לשרטט מדיניות בעת המלחמה.

הדבר מתבטא בקיצוצים הרוחביים בתקציב המדינה ותקציב משרד הרווחה אשר משפיעים לרעה על הטיפול באלימות נגד נשים, באי-הערכת הסיכונים של מדיניות התרת נשק במרחב הפרטי האזרחי ללא רסן וללא מנגנוני פיקוח מתאימים, באי-הענקת הגנה לנשים המוחלשות בשוק התעסוקה וכן באי-סיפוק מיגון ראוי לנשים בדואיות המתגוררות בכפרים משוללי הכרה.

ידוע כי מלחמות, קונפליקטים ומצבי משבר משפיעים לרעה במיוחד על נשים וילדים, שכן הם מגבירים את אי-השוויון, מחמירים מצבים של עוני ורעב, ואף עלולים להגדיל את הסיכון למקרים של אלימות ולהתדרדרות בבריאותן הנפשית של נשים; לפיכך, מדינה שדואגת לכלל תושביה ותושבותיה, אמורה להטמיע הכרה זו במדיניות ובתהליכי קבלת החלטות בעת מלחמה.

יתרה מכך,  מדינה אשר חרטה על דגלה קידום זכויות נשים ואימצה את יעדי האו"ם לפיתוח בר-קיימא, ובהם היעד להשגת שוויון מגדרי והעצמת נשים, צריכה להתייחס לצרכים של נשים ובמיוחד של הנשים השקופות מהפריפריה הגיאוגרפית כלכלית חברתית בישראל, בבואה לשרטט מדיניות בתקופת מלחמה.

מלחמות, קונפליקטים ומצבי משבר משפיעים לרעה במיוחד על נשים וילדים, בשל הגברת אי-השוויון, החמרת מצבי עוני ורעב, ובשל הגדלת הסיכון הפוטנציאלי לאלימות ולהתדרדרות בבריאותן הנפשית של נשים

עוד לא מאוחר, על המדינה לשים לנגד עיניה את טובת הנשים ובפרט הנשים השקופות, כגורם מנחה וכמסגרת להתאוששות מהמשבר שאנו מצויים בו, ולקדם מדיניות מותאמת לשיפור המצב.

הטור נכתב לאור דו"ח שיצא לאחרונה: "ההיבטים האזרחיים של המלחמה בראי יעדי האו"ם לפיתוח בר קיימא (SDGs) ". הדו"ח נכתב מנקודת מבטם של ארגוני החברה האזרחית בישראל ונערך בהובלת ארגון איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי וארגון שתיל. הדו"ח נכתב בראי יעדי האו"ם לפיתוח בר-קיימא תוך התמקדות  ביעדים של שוויון מגדרי (יעד 5) מיגור עוני ובטחון תזונתי (יעדים 1 ו-2), ושותפויות (יעד 17) בתוך גבולות ישראל.

אלה אלון, מנכ"לית שותפה בעמותת איתך معك (מעכי) - משפטניות למען צדק חברתי, היא עורכת דין ופעילה פמיניסטית, אשר כיהנה במגוון תפקידים במגזר הציבורי ובחברה האזרחית. אלה מובילה משנת 2019 את העמותה, המקדמת שוויון וצדק לנשים עבור נשים הסובלות מאפליה כפולה מסיבות חברתיות, גיאוגרפיות, לאומיות, אתניות וכלכליות.