שישים וחמש שנים אחרי התפוצצותה, יש סיבה טובה שפרשיית חטיפת הילד יוסל'ה שוכמכר היא עדיין חלק מכונן מהנרטיב החרדי האנטי-ציוני. בפרשת יוסל'ה יש את כל האלמנטים שהפוליטיקה החרדית רוצה להאמין בהם: המדינה שרוצה לחלן ואף להוציא לשמד את החרדי התמים שרק רוצה לחיות באמונתו, הפיקחות החרדית היכולה להתל בפריץ הישראלי שרק רוצה להתעמר בחרדיות, והאמונה כי אם אכן תהיה יד המדינה על העליונה, סופו של יוסל'ה להיות חילוני.

פרשה זו גם עמדה במרכז האתוס החילוני בזמנו: הרעיון כי אין דין ואין דיין, ושהקהילה החרדית תנהג באוטונומיה עד כדי חטיפת ילד מהוריו תוך הפרה בוטה של צו בית המשפט העליון וחוסר אונים של המדינה – ערערה את האמונה בממלכתיותה של מדינת ישראל ובעליונות החוק במדינה הצעירה.

ישנו ילד נוסף שאם סדר היום הציבורי במדינת ישראל ישכח אותו, אזי יאומתו החששות הגרועים ביותר של שני הצדדים בעם היהודי, שם הילד הוא כפיר ביבס.

פרשת יוסל'ה שוכמכר ערערה את האמונה בממלכתיות המדינה ועליונות החוק בה. ישנו ילד נוסף, שאם יישכח מסדר היום הציבורי יאומתו החששות הגרועים ביותר של שני הצדדים בעם היהודי – כפיר ביבס

שלא כמו יוסל'ה שוכמכר, שנחטף על ידי סבו אשר חשש לעתידו הרוחני לאחר שזה הופקד בידיו לתקופה מסוימת, כפיר ביבס נחטף יחד עם אחיו אריאל ואמו שירי ביבס, מביתו בקיבוץ ניר עוז שבשטחה הריבוני של מדינת ישראל.

כפיר לא נחטף או הוחזק על ידי חסידי סאטמר בברוקלין שבניו יורק, הוא נחטף על ידי מחבלים עזתיים צמאי דם, הידועים באכזריותם וביכולות ההתעללות הפיזיות והפסיכולוגיות שלהם.

חטיפתו היא לא מושא לניחוש או ספקולציה. כפיר נחטף לעיני כל בתמונות שהודהדו בכל העולם. דוד בן גוריון הבין כי אם סב חרדי יוכל לחטוף את נכדו כי אין דעתו נוחה מהחינוך של הילד (זאת למרות שאימו הציעה שהוא יועבר לחינוך בישיבה ואפוטרופסות אצל חבר הכנסת שלמה לורנץ), מדינת ישראל תמשיך לחיות לשבטיה ואיש הישר בעיניו יעשה.

אפשר להתווכח ולדון עד כמה המדינה הייתה צריכה להשקיע מאמצים במציאתו של יוסל'ה, אך ברמה העקרונית צדק דוד בן גוריון. מה שנכון לגבי יוסל'ה שוכמכר, נכון שבעתיים ואלפי מונים לגבי כפיר ביבס.

אם מחבל חמאס יכול לבוא לבית בקיבוץ שבשטח מדינת ישראל ולחטוף ילדים ישראלים, ומדינת ישראל מוצאת את עצמה חסרת אונים וחסרת יכולת להשיב את הילד משבי אכזרי בעזה, אזי מוטל צל על עצם תכליתה וקיומה של מדינת ישראל כולה. אם אזרחי ישראל יעברו לסדר יום חדש ו"איש לאהליך ישראל" בעוד כפיר ואריאל ביבס נמקים בשבי עזתי, האסון הבא הוא רק עניין של זמן.

אם מחבל חמאס יכול לבוא לבית בקיבוץ שבשטח המדינה ולחטוף ילדים ישראלים, והמדינה מוצאת עצמה חסרת אונים ויכולת להשיבם משבי אכזרי בעזה, אזי מוטל צל על עצם תכליתה וקיומה של המדינה כולה

בשנת 1859 הגיע משה מונטיפיורי אל האפיפיור פיוס התשיעי, לבקש שהילד היהודי אדגרדו מורטרה, שנלקח מהוריו על ידי הכנסייה הקתולית באיטליה, יוחזר להוריו. האפיפיור סירב, והפרשיה טלטלה את אירופה כולה.

גבולותיה של איטליה השתנו, כי גם אנשים שאינם יהודים הבינו שאם הכנסייה יכולה לקחת לשלמה ומריאנה מורטרה היהודים את הילד שלהם, הרי שהיא יכולה לקחת לכל אחת ואחד את הילד. מהר מאוד החלו תושבי איטליה לדרוש הגבלות על כוחו של הוותיקן, ואכן שטחן של מדינות הוותיקן באיטליה הצטמצמו במהירות בעקבות הפרשה.

מה שנכון אז, נכון גם היום. אם ארגון טרור יכול לקחת ילד ישראלי מתוך חדר הילדים שלו בקיבוץ ו-11 חודשים לאחר מכן הילד עדיין לא הושב לשטח ישראל, הרי שזהו איום קיומי על עתידה של מדינת ישראל. אם עם ישראל מוכן לשכוח מכפיר ביבס אפילו לרגע, אזי אנחנו יכולים לשכוח מהעתיד המשותף שלנו ו"איש לאהליך ישראל".

יאמר מי שיאמר, "מה כבר אפשר לעשות?", צה"ל עושה הכל בעזה כדי להחזיר את החטופים וישראל הסכימה לכמה עסקאות שחמאס סירב להם. את התשובה אפשר למצוא גם בפרשת יוסל'ה. למרות שאיני מסכים עם זה, כל פעם שחרדי עבר בשכונה חילונית בשיא התקופה של פרשת יוסל'ה נתקל הוא בצעקות: "איפה יוסל'ה?".

כשהמשטרה עברה בשכונות חרדיות, ההורים הקניטו אותה וצעקו לילדיהם: "יוסל'ה, בוא לפה". הגיע הזמן שעם ישראל יצעק: "איפה כפיר?". כל ראיון עם תומכי הפלסטינים, כל הפגנה, התנגשות, פגישה דיפלומטית, נאום באו"ם, או משא ומתן צריך להתחיל במילים: "איפה כפיר ביבס?".

ב-1859 הגיע משה מונטיפיורי אל האפיפיור פיוס התשיעי, לבקש שהילד היהודי אדגרדו מורטרה, שנלקח מהוריו ע"י הכנסייה הקתולית באיטליה, יוחזר להוריו. האפיפיור סירב, והפרשיה טלטלה את אירופה כולה

אם לא נבין את מה שהבינו באיטליה אחרי חטיפתו של מורטרה, או בישראל אחרי חטיפתו של יוסל'ה, אם ניתן לאדישות להרוג את כפיר ביבס, אזי אדישות תבוא ותסכן כל אחד ואחת מאתנו. החל מעכשיו כולנו שואלים: "איפה כפיר?".

הרב אלחנן פופקו הוא רב, מחנך, איש ציבור, וסופר בארה"ב. דור אחד עשרה למשפחת רבנים. בעל תואר ראשון לפסיכולוגיה, תואר שני בחינוך וסמיכה לרבנות ולדיינות. פרסם מאות מאמרים וארבעה ספרים בשלש שפות. פרסם מאמרים בתחומין, כיפה, סרוגים, מקור ראשון, ערוץ שבע ועוד.