דבריו של הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנרצח בשבי חמאס, כפי שהוטחו בפניו של הנאשם "ורעייתי", מייצגים באופן מזוקק את תחושות הרוב בחברה האבלה שלנו.

האיש שפיצל את מטה החטופים בין מי לצרי ומי לתומכי, מי נגדי ומי בעדי, האיש שנמנע במופגן מלבקר משפחות שכולות, שבוחר בפינצטה עם מי לתאם ביקור מתוקשר, שוב הבין שגם במקרה של משפחת דנינו, שהוא חי בקונספציה מוטעית. לא כל הדתיים, לא כל הימנים, מוכנים לקבל את הספינים שלו.

האיש שבוחר בפינצטה עם מי לתאם ביקור מתוקשר, שוב הבין שגם במקרה של משפחת דנינו, שהוא חי בקונספציה מוטעית. לא כל הדתיים, לא כל הימנים, מוכנים לקבל את הספינים שלו

ביקור ראש ממשלה בבית אבלים, שהיה מתקבל בעבר בכבוד, בהערכה, במין התבטלות של המשפחות, הפך לזירת אגרוף עוצמתית. כל האמת במכת מחץ, לפרצופם של שני המתחסדים ממעון ראש הממשלה.

"אדוני, הבן שלי נרצח במנהרות שאתה בנית. הן נבנו במשמרת שלך, בבטון ובכסף שאתה הכנסת לרצועה 15 שנה. תפסיקו שם למעלה להתעסק בשטויות ולחרחר ריב ומדון. לא מגיע לנו את הארץ הזאת ללא אחדות, לא מגיע".

כך הטיח לעבר בנימין נתניהו האב השכול. ואז הזוג המלכותי שירד אל העם נפגע עד עמקי נשמתו, וכה אמר המנהיג:

"אני יכול להגיב אבל לא אעשה זאת"

ואמרה רעייתי:

"אתה אומר מה שאומרים לך לומר".

כך, בבית האבלים שהם הגיעו לנחם. איזו רגישות. גם המשפט הלעוס של נתניהו:

"אני אח שכול".

זכה לתגובה מרירה של אחיו השכול של אורי דנינו:

"עשית את הקריירה שלך על הגב של אחיך. די כבר".

והאב השכול הוסיף ברהיטות:

"תפסיקו להתעסק בלאסוף מנדטים ולהתעסק בסקרים מה יביא ומה לא. תפסיקו. אני באמת לא יודע אם היתה עסקה או לא עסקה. אבל סלח לי אדוני, הכל קרה במשמרת שלך. הבן שלי נרצח במנהרה שאתה בנית במשמרת שלך. סלח לי, סלח לי, אתה הרבה שנים בשלטון, הרבה מאוד, הבטון והדולרים נכנסו במשמרת שלך. אתה חייב את חייהם של כולם. מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. אני חס וחלילה לא קובע, אני לא שותף לשיח שבחוץ, שתקנו 11 חודשים כי אנחנו מאמינים בריבונו של עולם, אני אני מאמין שכלום לא ישתנה. תסגור את עצמך ותחשוב על הערך היהודי שאתה מביא".

ביקור ראש ממשלה בבית אבלים, שהיה מתקבל בעבר בכבוד, בהערכה, במין התבטלות של המשפחות, הפך לזירת אגרוף עוצמתית. כל האמת במכת מחץ, לפרצופם של שני המתחסדים ממעון ראש הממשלה

בתגובה, שוב מיקד נתניהו את החיצים בחמאס בלבד:

"אני מכיר את התחושה הזאת שלכם. הזעקה שלכם והמועקה שלכם היא כל כך ברורה. אין יום ואין לילה. כל דבר מזכיר והכל כואב בצורה בלתי רגילה. אתה אמרת הלנצח נאכל חרב? והתשובה היא אם לא תהיה לנו חרב ביד החרב תאכל אותנו. אנחנו עומדים כאן מול מפלצות".

ועוד אמר המנהיג הפחדן והרופס, כשהוא שב ומשתמש באמצעי הכה מוכר וחביב עליו – הטלת פחד, בטון הבריטון העמוק שלו:

"זה לא רק חמאס וחזבאללה, זה פצצות אטום שיטילו עלינו".

והאב אלחנן דנינו משיב:

"לא עשית את זה 15 שנה, אל תבוא עכשיו אחרי שהם שם לעשות את את זה. 15 שנה ישבת בשקט, לא עשית כלום…ציידת אותם בחרבות ובמנהרות ודולרים. לא עשית כלום".

וכשהזוג נתניהו ישבו מול המשפחה האבלה, גם שם הם ניסו להאשים את צה"ל: "הוא היה לבד", ציינה הפסיכולוגית והוסיפה "גם מול צה"ל".

ואנחנו תוהים לאיזה מדמנה הם מובילים אותנו הפעם. שהרי מדובר במשפחה חרדית, אמונית. איזה קשר גורדי, קונספירטיבי אפשר יהיה להדביק להם?
האם בשעה זו נקראים אנשי שב"כ להקליד את שמו של האב השכול ובני משפחתו כדי להתחיל להערים ערמות רפש סביבם?

ובראיונות הוסיף האב:

"אני מקווה שהזזתי או שחדרתי לאחד מחדרי הלב שלו. אני מקווה, זו הייתה מטרתי. אנחנו לצערנו לא השתתפנו ולא הראינו נוכחות ברחובות, בגלל שבננו היה חייל ולא ידענו מה זה יביא. אני באמת מבין לליבם של אלו המפגינים ברחובות, אבל דרכי לא כזו".

אין ספק שהאירוע בבית משפחתו של החטוף שנרצח מהווה נקודת מפנה. אם עד עכשיו היו משפחות שהודיעו לאנשי לשכת ראש הממשלה שעדיף שהוא לא יגיע,
מאתמול – חומת הנימוס והפוליטיקלי קורקט נפרצה.

לאיזו מדמנה נובל הפעם? הרי מדובר במשפחה חרדית. איזה קשר קונספירטיבי אפשר יהיה להדביק להם? האם בשעה זו נקראים בשב"כ להקליד את שמות בני המשפחה כדי להערים רפש סביבם?

המשפחות שיוצאות להפגנות ונאבקות בכל שנייה ובכל רגע למען הצלת החטופים, גם משפחות של חטופים שנרצחו, גם משפחות שכולות מחרבות ברזל – מעבירות מסר ברור. כפי שעשה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן כשהתייחס למשברים שישראל מייצרת במו"מ לעיסקה:

"stop the bullshit".

ולאחר הסיבוב הזה של הזוג המורם מעם "בזירת העמך", ניתן להעריך שההוראה להגביה את החומות שנבנות סביב מעונותיו ולשכתו לא תאחר לבוא. מי צריך קשר עם הבוחרים אם אי אפשר לשלוט בהם?

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.