כבר כמעט שנה אנחנו מסתובבים עם לב מכווץ. עם מועקה כי יש לנו אחים ואחיות שעוד לא חזרו הביתה. אבל התחושה בה כולנו פתחנו את אחד השבועות האחרונים, כאשר שש גופות חטופים חולצו מעזה לאחר שנרצחו בשבי באכזריות רבה, היא תחושה של לב שהתכווץ בכאב עד שנשבר.

האמת שזה התחיל עוד במוצאי השבת שקדמה לאותה בשורה, כאשר שמות הנרצחים כבר רצו בקבוצות שונות ברשתות החברתיות. הענן האפור והסמיך כבר החל לנוע לכיווננו והתמקם מעל הראשים של כולנו. אבל רק כאשר הגיע האישור הרשמי של דו"צ, הענן שטף אותנו בממטרי אבל.

בתזמון הקשה הזה התקיים השבוע כנס "קהילה מצילה חיים 2024" – ביום הבינלאומי למניעת אובדנות – 10 בספטמבר 2024, שעסק בקשר בין טראומה, פוסט טראומה ואובדנות בצל מלחמת חרבות ברזל והאסון הלאומי.

האמת שזה התחיל עוד במוצאי השבת שקדמה לאותה בשורה, כאשר שמות הנרצחים כבר רצו בקבוצות שונות ברשתות החברתיות. הענן האפור והסמיך כבר החל לנוע לכיווננו והתמקם מעל ראשי כולנו

ישנם אנשים שהודעה כזו של "הותר לפרסום" באמת יוצרת אצלם מועקה ועצב גדולים אבל הם מסוגלים להתמודד עם זה. הם יכולים להיות רגע אחד בתחושה הקשה ורגע לאחר מכן להמשיך הלאה. מצליחים להמשיך את השגרה המתוחה עם המועקה. שיגרת חירום. שיגרת מלחמה.

אך ישנם אנשים שעצב כה גדול עלול להוות עבורם טריגר – נקודת שבירה שלא תמיד מצליחים להתאושש ממנה ובטח ללא עזרה מהסביבה.

כשאדם אומר "לא טוב לי, אני טובע בחיים האלה, בא לי למות", זה התסמין הראשון למחשבות אובדניות או מחשבות אובדניות פסיביות – הרצון שאלוהים ייקח אותי. אני לא אובדנית. אין לי תוכנית קונקרטית. אני פשוט רוצה שייגמר. איך אוכל להמשיך לחיות בעולם של תוהו כזה. חוויה של סוף, של אובדן האנושות, האנושיות. מה הטעם?

הגבול או החבל הדק שעובר בין המחשבות האלה, שגם מהן ניתן להתנער והן שוקעות למטה בסוף היום, לבין התחלת התחבטות עם המחשבה על פעולה אמיתית ודיון פנימי על שאלות כמו האם זה הקש שישבור אותי? או אולי לא? זהו גבול דק. מצד אחד ניתן לחצות אותו ולשבור אותו, ומהצד השני, ניתן להיאחז בו או להשתחרר ממנו. זו נקודת השבר שצריך להיות מודעים אליה.

ופה את, אתה, אתם, אנחנו נכנסים לתמונה.

ישנם אנשים שהודעה כזו של "הותר לפרסום" יוצרת אצלם מועקה גדולה, אבל הם מסוגלים להתמודד איתה. אך ישנם כאלה שעצב כה גדול עלול להוות עבורם טריגר – נקודת שבירה שלא תמיד מצליחים להתאושש ממנה

בנקודה בה אדם חווה את ההליכה על החבל הדק הזה בין הרצון לחיות לבין הרצון לסיים את הסבל בו הוא או היא נמצאים נכנסת התנועה ההתנדבותית מש"ה והקהילה הקרובה.

התנועה שייסדתי מכשירה את הסביבה להיות מודעים לאלה החיים בינינו ועלולים להגיע למצב בו הם עומדים על קצת התהום או הגג ושוקלים עם עצמם האם לקפוץ למטה.

.גם אני חוויתי בימים אלה, עם אימות החדשות הקשות, בוקר כבד. בוקר שכל מה שרציתי בו זה להיכנס למיטה, לשכב מתחת לשמיכה הכבדה, שבחסותה ניתן להימלט מהחרדות ולמצוא קצת שקט. תחושה שאני רוצה לעצור את העולם ולחיות באי של שקט. יש לי מחנק בגרון גוש של דמעות.

ומצד שני, יש עבודה אי אפשר לעצור. יש צוות שזקוק לחיזוק, המון עבודה של הצלת חיים ממשית. יש מסביבנו המון אנשים בסיכון אובדני, שכל הטריגרים שלהם מופעלים עכשיו וצריכים שנמשה אותם. נעזור להם.

יש פניות שמגיעות לטלפון הפרטי. יש את אחד האנשים שאני מלווה ואני אמורה להחזיר לו את התקווה. כשיישאל לשלומי אני כמובן אענה: "אני אהיה בסדר. כולנו עכשיו פחות בטוב אבל הטוב נמצא ממש כאן". כשאני אני משיבה לו כך, האם יש לי את הפריווילגיה להיות בעולם אחר? או במקום אחר?

כשקשה לי, אני חושבת על אנשי מקצוע כמו פרופ' יורם גדרון שעוסק בנושא של "גורמים מגינים במצבי משבר קיצוני", אני חושבת על תמיר אשמן – שממנו למדתי איך לפרק זעם במרחב של טראומה ואובדנות. המחשבות על אנשי המקצוע שעוטפים את מש"ה מחזירות אותי למרכז של עצמי. יש לי מה לעשות, יש לי מה לתרום.

אני אמא לשני בנים – שצריכים אותי חזקה ויציבה. יש לי שליחות אישית וציבורית למנוע אובדנות ולהציל חיים. פתאום העשייה הזו מפיחה בחי חיים. אני קטנה מול תוהו גדול, יש לי ניצוץ קטן של אור מול חושך טובעני.

התנועה ההתנדבותית שייסדתי מכשירה את הסביבה להיות מודעים לאלה החיים בינינו ועלולים להגיע למצב בו הם עומדים על קצת התהום או הגג ושוקלים עם עצמם האם לקפוץ למטה

חובתנו כחברה וכבני אנוש להיות שם עם האנשים שליבם נישבר, כל עוד הגוף שלם, נוכל להציל ולעזור גם לנשמה המרוסקת וגם לגוף החי והנושם.

מנכ"לית ומייסדת התנועה, גל נסים-עמנואל היא מנכ"לית ומייסדת תנועת מש"ה - מילים שעושות הבדל, הקימה את התנועה שנתיים לאחר שאחיה מושיק – משה אורי נסים ז"ל, מת כתוצאה מאובדנות.