ההסלמה המתגברת מול חזבאללה מעלה את השאלה אם ישראל ולבנון לא עולות על מסלול מלחמה לכל דבר, אפילו מלחמה אזורית.

הבוקר הרחיב חזבאללה את טווח ירי הטילים לקריות ולחיפה, אבל בכל זאת, אבל אם לא תהיה התדרדרות נוספת, ככל הנראה שמה שאנו רואים עכשיו זה עליית מדרגה חמורה בחילופי מהלומות, שלא תעבור את סף המלחמה. סוג של "מלחמה במקום מלחמה".

לראש הממשלה בנימין נתניהו אין עניין במלחמה עכשיו, כי עדותו במשפט הפלילי נגדו תתחיל רק בדצמבר, ומבחינתו עדיפה מלחמה בדצמבר מאשר עכשיו. חזבאללה, מצידו, חייב להתאושש מהמכות שספג. ואילו ארצות הברית לא תרשה מלחמה במזרח התיכון בכלל, ובעונת בחירות לנשיאות בפרט.

לראש הממשלה בנימין נתניהו אין עניין במלחמה עכשיו, כי עדותו במשפט הפלילי נגדו תתחיל רק בדצמבר, ומבחינתו עדיפה מלחמה בדצמבר מאשר עכשיו

נרמול חישובי עיתוי מלחמה ושלום עם משפטו של נתניהו הוא מחיר כישלונם של שומרי הסף, שלא אזרו אומץ להגן על הנורמות המינימליות של סבירות ושל סף תנאים של נבצרות לראש ממשלה העומד למשפט על שוחד.

נסיעתו השבוע של נתניהו לעצרת האו"ם היא עדות לכך, שלמרות ספין הצבת החזרת תושבי הצפון לבתיהם "בבטחה" כמטרת מלחמה, הרי גורל הספין הזה לא יהיה שונה מגורל ספין החזרת החטופים.

למעשה, העתקת כובד המלחמה לצפון מבלי לסיים את המלחמה בדרום, פירושה שלא תהיה כניסה קרקעית לדרום לבנון, שהוא התנאי של תושבי הצפון לחזור "בבטחה" לבתיהם, ולא תהיה עסקת חטופים הכרוכה בסיום המלחמה בדרום.

בשבוע שעבר פורסם שישראל מציעה מתווה שחרור חטופים חדש, של שחרור כל החטופים תמורת סיום המלחמה והתפנות יחיא סנוואר וצמרת חמאס אל מחוץ לעזה. השאלה היא מדוע נתניהו מעלה מתווה חדש, אחרי שהמתווה שהוא יזם של עסקה בשתי פעימות, התקבלה על דעת חמאס.

הדעת נותנת שזה עוד ספין להציג את חמאס כסרבן, אחרי שמתווה נתניהו המקורי צייר אותו כסרבן. ככלל, כל מהלך של נתניהו יש להחשיבו כספין, אלא אם יוכח אחרת.

זה מעלה את השאלה האם סנוואר וחבר מרעיו יסכימו לצאת מעזה, ולאן. התשובה לכך נעוצה בשאלה מה סנוואר רוצה, ומי יסכים לקבל אותו.

אז מה סינוואר רוצה? האם הוא רוצה להיות בן לאדן הנלחם מחורבות עזה כאילו הם טורה בורה של הפלסטינים את מלחמת הג'יהאד העולמי? או שמא הוא רוצה להציל את חייו, אחרי כשלונו להצית מלחמת כל החזיתות נגד ישראל?

אז מה סינוואר רוצה? האם הוא רוצה להיות בן לאדן הנלחם מחורבות עזה כאילו הם טורה בורה של הפלסטינים? או שמא הוא רוצה להציל את חייו, אחרי כשלונו להצית מלחמת כל החזיתות נגד ישראל?

דווקא הרשות הפלסטינית הציעה בראשית המלחמה את צאתו לאלג'יריה, אבל אלג'יריה סרבה, ופירוש הדבר ששום מדינה ערבית לא תקבל אותו. המוצא היחיד היא טורקיה, שדווקא נראית מועמדת מתאימה, ביחוד אחרי הקריאה של ארדואן שכל העולם הערבי יתאחד למלחמה בישראל.

אבל, ככל שהדברים נראים עכשיו, ההצעה הישראלית החדשה היא עוד ספין שנועד לסבך את המשא ומתן ולא להקל עליו, ובתנאים האלה סנוואר פטור מלקבל החלטה.

לגבי חזבאללה, אחרי המכות הקשות שקיבל, הוא לא מסוגל לצאת למלחמה, וגם לא איראן. היא חייבת לברר קודם כל אם הפרצה הגדולה המאפשרת לישראל לחדור כל כך עמוק לתוך איראן, לא מתחילה עם חזבאללה.

אשר לארצות הברית, חוץ משיקולי מערכת הבחירות, גם הפגיעה ביוקרתו של הנשיא ביידן משפיעה על ההתנגדות העזה למלחמה בלבנון.

מכל כיוון שמביטים על זה, החמרת המצב הצבאי עם לבנון לא מבשר מלחמה כוללת, והשבת תושבי הצפון "בבטחה" לבתיהם תסתיים כמו "הניצחון המוחלט" והשבת "חטופינו".

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.