כנס "החירות" העשירי נדד השנה לראשונה מתל אביב לשדרות. מעין הומאז' לעוטף עזה ותושביה – שלא הוזכרו אפילו פעם אחת בדברי המרצים המתחלפים. כשאלון דוידי, ראש עיריית שדרות, עלה באיחור לשאת את דברי ברכת המארח, התרחשה אתנחתא קומית מרירה.

"אני מנסה להבין את מהות הכנס", הוא אמר בעודו אוחז את המיקרופון על הבמה וסורק במהרה את רשימת הארגונים התומכים. המנחה צחק, אבל דוידי לא. "לא, פשוט זרקו אותי לפה. אבל זה נראה בסדר. מי זה סלע אמיר?"

יובל בלומברג, מחבר הספר "מלכודת אוסלו – מחלום השלום לרחובות מדממים", הסביר לדוידי שמדובר בהוצאת הספרים "סלע מאיר", אבל דוידי המשיך לגרד את פדחתו: "לא, זה אחלה כנס. אמרו לי 'ליברלים' בהתחלה. תסביר לי את הקשר לליברלים? זה כמו הליברלים של בגין, של המהפך?"

"לא, זה אחלה כנס. אמרו לי 'ליברלים' בהתחלה. תסביר לי את הקשר לליברלים? זה כמו הליברלים של בגין, של המהפך?"

בלומברג – שרק כמה דקות קודם לכן ניסה להסביר בהרצאתו איך מנחם בגין כשל למשול ולשנות את הפרדיגמה הכמו קומוניסטית של מפא"י, נראה נבוך. "אה, זה התקדמות של זה…" מלמל, "בוא, תברך ואחר כך נסביר לך".

אבל דוידי התעקש לאחוז בשרביט "המלך הוא עירום" והתקשה להבין מה הקשר בין קהלת לליברלים של הליכוד, בין שרן השכל לעמית סגל, בין משבר האקלים לניצחון במלחמה בעזה, בין כלכלה חופשית לבין קונספציית אוסלו ועוד זיווגים תמוהים שניבטו אליו מהדף תחת הכותרת "חירות".

ראש עיריית שדרות אלון דוידי בכנס של העיתון "ישראל היום", 16 באפריל 2024 (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

גם חלק מהדוברים היו מודאגים שהציבור לא מבין שכוונת המשורר בכנס היא להטיף לקפיטליזם פנאטי כמפתח להצלחה צבאית. אחד מהם אף גיחך על כך ש"אנשים חושבים שנעמה לזימי זה ליברליזם".

"לא, זה אחלה פאנלים, חבל על הזמן. המיטב של המיטב. אני אשאר לצפות", הפטיר דוידי, ואז לווה אחר כבוד במורד מדרגות הבמה ונעלם כלא היה. שדרות כמעט שלא תוזכר כאן יותר, חוץ מבדיחת קרש של עמית סגל בסוף היום על כך שכדי להירגע מהבלגן בצפון יורדים לשתות קפה הפוך בנחת בשדרות.

שדרות כמעט שלא תוזכר כאן יותר, חוץ מבדיחת קרש של עמית סגל בסוף היום על כך שכדי להירגע מהבלגן בצפון יורדים לשתות קפה הפוך בנחת בשדרות

"חשבנו שיהיו דברי ברכה, קיבלנו גם סטנד־אפ", הפטיר במבוכה תמיר דורטל, מנחה האירוע ומגיש ההסכת "על המשמעות". "אתם תחליטו אם זה מצחיק יותר או פחות".

האשמה בחקלאים הפריבילגים

אלא שדוידי, בבורותו הקלמזית, הצליח לקלוע היטב לסל.

יום החג הזה של הליברטיאנים הישראלים – ערב רב של חסידי קהלת, מעריצי קפיטליזם, מתעבי אוסלו, סונטי תקשורת, מבוהלי אקדמיה ופסאודו ביטחוניסטים קשוחים (המשוכנעים שחיילי ומפקדי צה"ל לא כותשים מספיק את חמאס בגלל השפעות של לפלפים מאוניברסיטת קולומביה), היה אמור לשרטט קו ישיר בין חירות פרט אחת למשניה, ולהוכיח שחוסן כלכלי, עצמאות אנרגטית, צמצום רגולציה והקטנה מסיבית של חלקה של המדינה יביאו עוצמה ביטחונית – ולהיפך.

זה כמובן לא ממש צלח, ולא רק בגלל שחלק מהדוברים סיננו סיסמאות סתמיות בלי לנסות אפילו לתמוך אותן בעובדות או בתהליך אמפירי ראוי.

תמיר דורטל, מנחה כנס החירות העשירי בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

בסופו של יום הקהל לא הצליח לקבל תשובה ברורה איך אפשר גם להקטין את חלקה של המדינה "כמו אצל אנגליה של מרגרט תאצ'ר" (כפי שגרסה שרן השכל, כלת פרס "החירות" של הכנס שמונה פעמים רצופות), וגם לקחת על עצמה מפעלים אדירים של פינוי תושבים לצרכים ביטחוניים, לספק מיגונים למאות אלפים, להציל עסקים מקריסה בעת מגפה עולמית או "סתם" לתת מענה למשבר הרווחה הגדול ביותר שצפוי פה אחרי המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה.

מלחמה שיצרה דור שלם של פצועים, נכים ותורים ארוכים של נפגעי חרדה ופוסט־טראומה, שאת סופם אי אפשר אפילו להתחיל לדמיין.

בסופו של יום הקהל לא הצליח לקבל תשובה ברורה איך אפשר גם להקטין את חלקה של המדינה "כמו אצל אנגליה של מרגרט תאצ'ר" וגם לקחת על עצמה מפעלים אדירים של פינוי תושבים, לספק מיגונים, להציל עסקים ועוד

אבל הסתירות המהותיות בתזות של הדוברים – שהלכו והתרחבו ככל שהיום הפך יותר ויותר ממחול של "בואו לא ניפול לקונספציות" לחִנגה גלויה של משטמה נגד אליטות "השמאל" – היו פחות בולטות מהעדר החמלה המדהים שהפגינו כמעט כולם.

הביאו אותם לשדרות, בפאתי חבל הארץ שחטף לפני שנה את הדבר הכי קרוב לג'נוסייד יהודי מאז המאה הקודמת, ואת אף אחד לא עניין להזכיר, לצד "ניצחון, ניצחון, ניצחון" על חמאס גם מילים מטופשות כמו שיקום, התיישבות, חזרה לבתים, נגב מערבי, אומץ לב אזרחי, התנדבות של ארגוני חברה אזרחית, חוסן נפשי, עזרה לזולת, טיפול בקהילות, קידום הפריפריה ועוד ביטויים של אכפתיות.

שקופית בכנס החירות העשירי בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

למעשה, כל הנושאים הקשורים לסיוע עבור מי שקיבל את הצד הקצר של המקל בחברה הישראלית קיבלו התייחסות שלילית דווקא, כאילו התעקשו הדוברים להוכיח את המשפט המוכר והמכפיש שקפיטליזם הוא בעצם "הזכות לישון מתחת לגשר".

כך, למשל, שבה וחזרה ההתייחסות לחקלאות ולחקלאים – אולי הביטוי הטהור ביותר של הציונות המודרנית, כולל הבטחת ביטחון תזונתי, טיפוח הקרקע ועבודת כפיים –  במובנה השלילי דווקא.

"אתמול העלה מישהו פוסט על עגבניות וכל החירטוטים האלה על ציונות", זעק גם הח"כ לשעבר אביר קארה. "זה לא ציונות – חסימת תחרות וחסימת ייבוא זה אנטישמי"

"השר דיכטר ביטל את הרפורמה של השר הקודם על הורדת מכסים על החקלאות מחו"ל כדי שנשלם מכס על עגבנייה מטורקיה", קונן דורטל בהרצאתו שכתשה עד דק את תרבות מפא"י ואת דוד בן־גוריון, כאילו הם עדיין אורבים לנו בג'יפ מאחורי הפינה בשדה בוקר עם ההסתדרות שמשתקת את המדינה, בונה את הכבישים ואוספת אמנות במרתפים.

הסיוע לחקלאים – אולי המגזר שספג את המכה הכלכלית קשה ביותר בשבעה באוקטובר, במרחק 10 קילומטרים מהמתנ"ס בשדרות בו התנהל האירוע – מטריד מאוד גם את מוטי היינריך, אחד מחברי הפאנל הנושא את הכותרת: "התנועה הליברלית לאן?" ובכן, מסתבר שליברליזם ואסם התבואה של ישראל אינם דרים בשלום זה לצד זה.

ח"כ לשעבר אביר קארה (שני מימין) בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

"כמעט אין תחום שפועל תחת חופש כלכלי", התרעם היינריך, המתחזק אתר אינטרנט לרפורמות כלכליות בשם "קו ישר".

"למשל, החקלאות המפוקחת מלמעלה מוגנת באמצעות מכסים אסטרונומיים. מתייחסים אליהם כאל פריבילגים, מגיע לנו שנשלם להם יותר", קונן לוחם החירות כנגד הלולנים והרפתנים שהופגזו ממש באותו הזמן בצפון, ונגד מגדלי הירקות והפירות שאיבדו בבת אחת את רוב הפועלים שלהם ונאלצו להסתמך במשך שבועות על ציבור מתנדבים כדי להציל חלק מהיבול הנרקב על העץ.

"אני לא נגד חקלאות", הטעים היינריך, "אבל לא נותנים לנו לבחור. הם מחליטים מי יגדל וכמה".

"החקלאות המפוקחת מלמעלה מוגנת באמצעות מכסים אסטרונומיים. מתייחסים אליהם כאל פריבילגים, מגיע לנו שנשלם להם יותר", קונן לוחם החירות כנגד הלולנים והרפתנים שהופגזו ממש באותו הזמן בצפון

"אתמול העלה מישהו פוסט על עגבניות וכל החירטוטים האלה על ציונות", זעק גם הח"כ לשעבר אביר קארה. "זה לא ציונות – חסימת תחרות וחסימת ייבוא זה אנטי ציונות, זה אנטישמי. זאת פגיעה בילדים של שדרות. זה אנטישמי, זה לא נחשב ציונות. השוק חייב להיפתח לתחרות וכמה שיותר מהר. להסיר את כל המכסים, להסיר את כל המכסות ולהפוך את ישראל למקום חופשי יותר".

כיצד אמורים חקלאים מעוטף עזה, באחת המדינות היקרות בעולם, להילחם בשווקים זולים פי חמישה ללא סיוע מהמדינה? ומה יקרה כשטורקיה, למשל, תחרים אותנו או כשבספרד יהיה משבר? לאלוהי חירות התיאבון הפתרונים.

מתנדבת בקטיף פלפלים במושב חמרה, 9 בנובמבר 2023 (צילום: דור פזואלו/פלאש90)

אבל גם שחיתות מאיימת על החירות. קארה מזכיר ש"על איסוף הפסולת השתלטו כל מיני ארגוני פשיעה" ברשויות המקומיות וגם "יש ניצול ציני של מערכת הרווחה בישראל". מעניין. קארה לא עוצר לשנייה לחשוב על הקשר בין "השתלטות גורמי פשיעה" ברשויות המקומיות לבין הפרטה מואצת ללא פיקוח של שירותים בסיסיים.

הוא גם לא תוהה מה חלקן של חברות פרטיות נצלניות החופנות מכרזים במחירים נמוכים מבלי להתעניין בצורכי הציבור לבין "ניצול ציני" של מערכות הרווחה והבריאות.

"אנחנו נדאג שלא יהיה זכר להתערבות בתקשורת הישראלית, אולי חוץ מ'כאן' שזה שולי", אומר אמיר וייטמן, מייסד קבוצת הליברלים בליכוד

מהר מאוד מתברר ש"חירות" היא בעצם השלת כל סממן לרגולציה, ומהי הרגולציה המתועבת מכל? בתקשורת כמובן. תוכניות האב של השר שלמה קרעי עולות על השולחן, ויש מי שלוקח קרדיט על העבודה הברוכה מאחורי הקלעים.

"אנחנו נדאג שלא יהיה זכר להתערבות בתקשורת הישראלית, אולי חוץ מ'כאן' שזה שולי", אומר אמיר וייטמן, מייסד קבוצת הליברלים בליכוד. "עובדה, הולכים להעביר את זה כחוק".

ח"כ שרן השכל בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

הקשר בין הפרוגרסיביות לשבעה באוקטובר

לא רק מפא"י ההיסטורית עדיין חוסמת את החירות העברית, עוד שדים מהעבר רודפים את הדוברים. פעמיים מזכירים פה על הבמה ש"אפילו את הביטלס" בן־גוריון לא רצה להביא לארץ, במסגרת דיקטטורת המחשבות. 2024 והם עוד זועקים "הלפ".

טוב, נו, אולי בעצם לא הכול היה גרוע בעידן מפא"י.

אחרי שכתשנו את העבר יש דווקא מי שמתרפק עליו. למשל ד"ר רונן שובל, מייסד "אם תרצו", בהרצאה שכותרתה "חירות לאומית כתנאי לחירות אישית". שובל מצטט מתוך בן־גוריון בערגה. "תמיד חשתי שנולדתי בדור הלא נכון. לא יכולתי להילחם על עמק הבכא עם קהלני או להגן על הכותל.

"אנחנו לא מוכנים לקבל עוד את האופיום והשלווה המזויפת – ואנחנו מזדעזעים כשההנהגה מסרבת להשלים את המשימה. הדור שנולד פה הוא דור שדורש ניצחון"

"מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא שהקונספציה של דור המנהיגים, דור המדבר, קרסה. זה דור שהתבלבל. הוא חשב שהשלום בא לפני העוז.

"הרעיון של 'אנו עייפים להילחם' הוא הצייטגייסט ("רוח הזמן"). מה שקרס הוא הרעיון של לקנות שקט של יום חולין. זה נאום הכלניות של גנץ, זה כיפת ברזל של עמיר פרץ, זה תשלום לחמאס – ניהול הסכסוך, השלווה של הטווח הקצר. זאת בעיה של דור.

"הדור שלנו, דור תשפ"ד, יונק מתוך דור תש"ח, המפ"אייניקים של 36'. אנחנו לא מוכנים לקבל עוד את האופיום והשלווה המזויפת – ואנחנו מזדעזעים כשההנהגה מסרבת להשלים את המשימה. הדור שנולד פה הוא דור שדורש ניצחון, הוא לא מוכן לחיות תחת צבע אדום ולא מוכן לעוד סבבים".

ד"ר רונן שובל, מייסד "אם תרצו", בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

מבחינת שובל "חירות" היא לשאוב מתוך הבלון כל שבב של תקווה להסדר, אפילו אחרי שהנחתנו מכה ניצחת לאויב. "דור המדבר מניח שהאדם רציונלי, שהוא דואג לשמירה על הפרט ושהבעיות החברתיות ניתנות לפתרון באמצעות תמריצים ומזוודות כסף. זו הנחה שהאדם טוב מיסודו. 'אימא היא אימא היא אימא' כמו שאמר ערד ניר".

שובל צודק כמובן, עובדתית וקונספטואלית, ששיטת הסבבים בעזה, השוחד לחמאס, והאמונה שהוא מורתע כשלו לחלוטין. אבל המסקנה שלו אינה שהבעיה היא בדרג המדיני – זה שהחליט על הסבבים והשוחד – אלא דווקא בדרג הצבאי שאיבד את הרעל בעיניים.

שורה של דוברים מתעלמת לחלוטין מהצלחה של הסדרים מדיניים (מצרים, ירדן, "הסכמי אברהם") ומתמקדת רק בהכרעה הצבאית כמפתח עליון לאותה "חירות לאומית"

"התפיסה הזאת חלחלה למטכ"ל. התפיסה של הנורמליות של האנושות היא קוד הפעלה, וצריך תוכנת הפעלה חדשה. אנו זקוקים לדור ההפעלה של תש"ח. בלי לחזור לתוכנת ההפעלה של דור המייסדים אין לנו תקומה".

שורה של דוברים מתעלמת לחלוטין מהצלחה של הסדרים מדיניים (מצרים, ירדן, "הסכמי אברהם") ומתמקדת רק בהכרעה הצבאית כמפתח עליון לאותה "חירות לאומית". על הסתירה בין הצורך המתמיד להילחם כעם, לבין הרצון לפתח את רווחתו של הפרט עד המקסימום, מתעלמים פה לגמרי.

משמאל: ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שר החוץ של בחריין ח'אלד בן אחמד אל ח'ליפה ושר החוץ של איחוד האמירויות עבדאללה בן זייד, בטקס החתימה על הסכמי אברהם, 15 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

אף אחד לא מנסה להתמודד עם השאלה איך בדיוק יפרח ההייטק בסביבה עולמית עוינת? איך נרכוש נשק מאירופה ואמריקה אם אנחנו מצפצפים על החוק הבינלאומי? ממה "נקצץ בהוצאות הציבוריות" (מנטרה שחזרה על עצמה כמה פעמים) אם כל הכסף הולך למלחמה שלא נגמרת לעולם או להרחבת ההתיישבות בגדה במקום לשדרות, למשל, שחלק מתושביה עדיין מפחדים לחזור הביתה – או לקריית שמונה, שנפגעה כלכלית באופן אנוש?

שדרות מקבלת בסוף קצת התייחסות במופע של ראפר מקומי מעניין בשם רשי שמאי. "תכניסו לראש את המשפט הבא / שדרות עומדת ונושמת רק בזכות עצמה / שדרות זה הבית שלי / השם והמקום הזה, הסמל שלי / כשנכנסנו לאופנה בגלל הקסאם / איפה הקסם הזה נראה אחרת משם", הוא שר והקהל – המורכב בחציו מתלמידי מכינה מקומית – נעמד, מדליק פנסים בטלפונים, מוחא כפיים ומצטרף.

עתידה של שדרות לא יעלה פה יותר על הבמה. גם לא גורלן של בארי או מטולה. מהר מאוד עובר הכנס – ברוב חציו השני – לתמהיל אזהרה מפני "קונספציות", שמהותן חיפוש אחר אשמים באליטות ובשמאל

אבל עתידה של שדרות לא יעלה פה יותר על הבמה. גם לא גורלן של בארי או מטולה. מהר מאוד עובר הכנס – ברוב חציו השני – לתמהיל אזהרה מפני "קונספציות", שמהותן חיפוש אחר אשמים באליטות ובשמאל.

"נדבר עכשיו על איך הביאו קונספציות מסוימות לפגיעה בביטחון המדינה", מכריזה ליבי מולד, מנחת הפאנל "ליבטוק". "כנגזרת מהפילוסופיות הפרוגרסיביות נבנה נרטיב בישראל שגרס שניתן להשיג שלום עם הערבים ועם חמאס. בתקשורת, באקדמיה ובצבא הושתקו קולות מתנגדים והמצב הזה, כפי שכולנו יודעים, הביא לאירועים הטראגיים של שבעה באוקטובר".

תלמידי מכינה מקומית בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

על הבמה עולה בחור בשם אייר רייכל, מייסד "ארגון בינלאומי לחיזוק תמיכת המערב בישראל", לדבר על "הקשר בין הפרוגרסיביות לשבעה באוקטובר". הוא מדבר לאט, בקצב הכתבה, כמו כומר בכנסיית גוספל רק בלי אותה האנרגיה – והוא לא טורח לגבות את התזה שלו אפילו בעובדה או נתון אחד.

על המסך מופיע שקף עם תמונתו הגדולה והמוכרת של דובר צה"ל דניאל הגרי, אבי הקונספציה, ולצידו האמירה: "חמאס זה רעיון ואי אפשר להשמידו". "אני טוען שהחלק הראשון לא נכון והחלק השני לא יהיה", אומר רייכל. "כמו שלמדנו מכיבוש גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה, רעיונות אפשר לשנות אחרי הכרעה".

על המסך מופיע שקף עם תמונתו הגדולה והמוכרת של דובר צה"ל דניאל הגרי, אבי הקונספציה, ולצידו האמירה: "חמאס זה רעיון ואי אפשר להשמידו". "אני טוען שהחלק הראשון לא נכון והחלק השני לא יהיה"

אבל "אנחנו לא נוכל להשמיד את חמאס כל עוד אנחנו מקבלים עלינו רעיונות שמשרתים את חמאס כמו ההשקפה הפרוגרסיבית שחזק שווה רע וחלש שווה טוב. הכלל הזה מחלק את העמים לקבוצות: מדכאים ומדוכאים. נגיד שהשגנו שוויון בין נשים לגברים? אז עכשיו בואו נחלק את הנשים לקבוצות ונקבע שנשים בלונדיניות מקבלות יותר זכויות ויש להשוות גם ביניהן".

מה הקשר בין מחט לתחת? רייכל לא טורח להסביר, וגם אין זמן. הוא עובר ל"שיא המצגת שלי": "רגשות אשמה – אנשים מייצרים אחד על השני אשמה על כך שהם רוצים לחיות. זה מוביל לכיבוי המחשבה, לניתוק מהמציאות ולעיוות הצדק. וכך אנחנו מקבלים את אנטוניו גוטרש, שהוא קומוניסט וחובב ערפאת כמזכ"ל האו"ם.

אייר רייכל מרצה בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

"רגשות האשמה הן גם הסיבה לחיבור בין הקהילה הגאה (באמריקה) לאסלאמיסטים. אימצנו את ההאשמה העצמית והשיא היה בהסכמי אוסלו. סיפרנו לעצמנו שאנחנו אשמים בזה שהם חלשים. עצמנו עיניים מול הסימנים. איימנו במאסר על תצפיתניות שהתריעו. צריך לחשוף את הבלוף, תודה רבה".

קשה שלא להתרשם מהעובדה שרייכל לא טרח לחשוב על האירוניה בכך שההתעלמות מהתצפיתניות נובעת מאפליית נשים ומיחס מזלזל אליהם, ומוכיחה שדווקא יש צורך להגביר את השוויון בהתייחסות בין מגדרים, בלי שום קשר לצבע שיערם.

"אי אפשר להרתיע את האויב הזה. את האויב הזה התקשורת הפכה ממחבל למונחים כמו 'מנהרה התקפית'. האויב (מבחינת התקשורת) הוא לא 'רע' אלא 'מישהו שרע לו'"

מולד עוברת הלאה. "אחרי שאייל ביסס את התשתית הרעיונית, רן בר יושפט ידגים כיצד הקונספציה בתקשורת מביאה להדרת דעות שפוגעת בביטחון המדינה".

את בר יושפט, סמנכ"ל חביב מפורום קהלת, ראיינתי לכתבה בידיעות אחרונות כשהיה בן 16. כבר אז הפגין להט ציוני יוצא דופן ורצון עז לתרום למדינה. לדעתו המושג "הרתעה" שקרי מכיוון ש"אין הרתעה בסכסוך שלנו – יש רק פסק זמן שבו הצד השני עסוק בהתעצמות ומחכה להזדמנות.

סמנכ"ל פורום קהלת עו"ד רן בר יושפט בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

"אי אפשר להרתיע את האויב הזה. את האויב הזה התקשורת הפכה ממחבל למונחים כמו 'מנהרה התקפית'. האויב (מבחינת התקשורת) הוא לא 'רע' אלא 'מישהו שרע לו'. כל עוד דעות שקובעות כי אין משמעות להרתעה מודרות מהשיח, אין סיכוי לניצחון".

אולי. אבל אם זה נכון – לא התקשורת המציאה את המושג. "הרתעה" היא נדבך חשוב המהווה חלק מתורת הלחימה של צה"ל במשך עשרות שנים, עוד הרבה לפני שנולד ערוץ 2. שלא לדבר על כך שכל תוכנית הגרעין (שיש לשער שבר יושפט אינו מתנגד לה) נועדה בראש ובראשונה כדי לייצר "הרתעה".

מומחים מדברים על שחיקת ההרתעה בשנים האחרונות, אבל היא עבדה לא רע בהסכמים המדיניים הגדולים וגם ב־19 השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה. ובכל מקרה, הקשר בין יעילותה לבין פעילות התקשורת – שולי

מומחים מדברים הרבה על שחיקת ההרתעה בשנים האחרונות, אבל היא עבדה לא רע בהסכמים המדיניים הגדולים וגם ב־19 השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה. ובכל מקרה, הקשר בין יעילותה לבין פעילות התקשורת – שולי.

בעצם, אולי מה שמפריע באמת לבר יושפט היא השטחיות של התקשורת. "אם הייתי מקשיב לתקשורת מהחלל, הייתי חושב שנתניהו שומר את החטופים במרתף. בגלגול הקודם הקדיש בועז גולן (המגיש מערוץ 14, א"ה) פינה ל'טרור המושתק' של הפרטנר המתון – והוא צודק ב־100%".

סמנכ"ל פורום קהלת עו"ד רן בר יושפט בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

"ונעבור לקונספציה באקדמיה", מכריזה הדי־ג'יי מולד. "חשוב להבין שהתפיסה של האקדמיה שמקדמת תפיסות פרוגרסיביות אנטי ציוניות היא קדומה", מבהיר שי רוזנגרטן, ראש תנועת "אם תרצו". "מ'ברית השלום' ב־1923 דרך מעורבות בארגונים כמו 'יש גבול' ו'בצלם' ועד מודעות מרצים נגד הרפורמה במערכת המשפט.

"אינדוקטרינציה היא ניסיון להכתיב את המחשבות הללו לתוך ראשי הסטודנטים ושימוש במשאבי האוניברסיטה להעביר תכנים בהרצאות, מצגות, להקרין סרטים שקריים או להזמין מחבלים לשעבר לקמפוס. מנרמלים הסתה. מספרים לסטודנטים שהם לא יודעים מה הם חושבים, ושהסתה היא אומנות".

רוזנגרטן דווקא כן מציג דוגמאות. למשל מקרה שבו "מרצה בכירה באוניברסיטת ת"א יצאה נגד תליית דגלי ישראל". הוא מתכוון מן הסתם לד"ר ענת מטר. מה שהוא לא מזכיר שמדובר בעמדתה הפרטית שהובעה רק בפייסבוק

רוזנגרטן דווקא כן מציג דוגמאות. למשל מקרה שבו "מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב יצאה נגד תליית דגלי ישראל". הוא מתכוון מן הסתם לד"ר ענת מטר. מה שהוא לא מזכיר שמדובר בעמדתה הפרטית שהובעה בפייסבוק (ולא ב"הרצאות, בתכנים או במצגות") – וגם שהאוניברסיטה לא אימצה את עמדתה בשום אופן, וכמובן לא הסירה את עשרות הדגלים שנִתלו ברחבי הקמפוס, ואף לא שקלה זאת.

הוא גם שוכח לציין שבמסגרת "חירויות הפרט", הכירו בית המשפט העליון בישראל (ובוודאי בית המשפט העליון בארה"ב) גם בזכות "לצאת נגד הדגל".

"אחרי שביססנו איך לוקחים לנו את חירות המחשבה גם באקדמיה וגם בתקשורת, אנחנו נעלה נקודה כאובה: איך לוקחים לנו את חירות המחשבה גם בצבא", מכריזה המנחה. על הבמה עולה גלעד אך, מנכ"ל תנועת "עד כאן", שמבקש להתבסס על "מחקר של העיתונאית נווה דרומי".

שי רוזנגרטן, ראש תנועת "אם תרצו" (שני משמאל) בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

אם קודם התערבבו עובדות עם משאלות לב, התזה של אך כבר מופרכת מיסודה. הוא מנסה לענות "מה קרה לצה"ל הגדול בשבעה באוקטובר?" ותשובתו היא "תובנה: ניקינו את המנהרות ב'צוק איתן' ונהרגו לנו חיילים וחזרנו לאותן הנקודות. חבר שלי נהרג במלחמה הזאת מאותם הסבבים שתשע שנים קודם נלחם בהם. זה מה שקרה לצה"ל!"

הדובר אך שוכח שמי שמחליט על משך, עומק ועוצמת הסבבים הם הדרג המדיני, לא הצבא. הוא גם שוכח שנתניהו ידע היטב על קיומן של המנהרות בעומק הרצועה, אך החליט להתעלם מהן, כנראה מסיבות פוליטיות, כפי שהעיד על כך בספרו שחור על גבי לבן.

הדובר אך שוכח שמי שמחליט על משך, עומק ועוצמת הסבבים הם הדרג המדיני, לא הצבא. הוא גם שוכח שנתניהו ידע היטב על קיומן של המנהרות בעומק הרצועה, אך החליט להתעלם

אחרי סריה של קונספירציות, חייבים אתנחתא. עמית סגל הוא הסלב של כל אירוע ימני, גם אם אין לו קשר אפילו קלוש לנושא המדובר. סגל הוא מרצה מחונן וסטנדאפיסט עם טיימינג מושלם. כל תזה מלווה בסטוגודוש קצר שעוזר גם לגלולה המרה ביותר לרדת עם כפית של סוכר.

והוא באמת משעשע, גם כשהוא עסוק בהנדסת תודעה או סתם זורק סיסמאות. הבעיה היא שנכונותו לדבר על כל נושא בעולם בבטחה ובידענות הופכת אותו באירועים מעין אלה קצת לקוף קרקסים של הימין.

עמית סגל בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

סגל טוען ש"כשהביטחון יורד מסדר היום, תמיד צץ נושא שני בחשיבותו. מישהו יודע מה הנושא שצץ בפעם האחרונה שהביטחון לא היה במרכז?" מהקהל צועקים "הרפורמה המשפטית". סגל, עם חיוך מלא חשיבות עצמית, עושה תנועת ביטול בידו. "לא, הרפורמה המשפטית הייתה סתם תירוץ. הנושא שהחליף את הביטחון לפני שנתיים היה שנאת החרדים. הפחד הקמאי מהחרדים".

למרות נטייתו הטבעית לדמגוגיה, סגל מציג בפני הקהל חזית פרגמטית ומאחדת (כמעט יאיר־לפידית), כזו המתבוננת בשני צדדים צודקים "שחיים בארמון, אבל כל צד מרגיש שהוא רק המשרת בו". חבל שאת הגישה הזאת רואים פחות בחשבון הטלגרם שלו.

למרות נטייתו הטבעית לדמגוגיה, סגל מציג בפני הקהל חזית פרגמטית ומאחדת (כמעט יאיר־לפידית), כזו המתבוננת בשני צדדים צודקים "שחיים בארמון, אבל כל צד מרגיש שהוא רק המשרת בו"

הוא גם שולף את הרעיון המקורי היחיד בכל הכנס – הגם שאין לו שום קשר לנושא הרצאתו ("החירות בבית כמפתח לניצחון בקרב"). סגל מציע פדרליזציה בישראל, בדומה לארה"ב, במסגרתה "יופרט השלטון המקומי" וכמו שבאמריקה אפשר לעבור מקליפורניה לטקסס, כך יוכל ישראלי שרוצה תחבורה ציבורית בשבת, למשל, לעבור מבני ברק לתל אביב, שתפעל לפי סט חוקים אזרחי נפרד.

סגל מבהיר ש"שיטת הממשל הישראלית היא הריכוזית ביותר בעולם, המקרה הקיצוני ביותר למעט דיקטטורות. מדינת ישראל היא אזור בחירה אחד. המונופול השלטוני אין לו שום עניין לדעת מה מעניין אותנו, אין לו עניין להתייעל. אין תמריץ לשרת התחבורה להציע חמש אגורות פיצוי לחברה שתחזור לטוס. זה לא יקדם אותה בסנטימטר לניצחון בפריימריז.

עמית סגל בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

"באמריקה שוק השלטון משוכלל. יש 51 אופציות שונות לאזרח. לא מתאימה לך אכיפת החוק בג'ורג'יה? אתה יכול לעבור לקולורדו. פה אין בחירה. תחשבו כמה אנרגיות היו יכולות להיחסך אם כל אחד היה יכול להתרכז במה שמתאים לרשות שלו".

הרעיון של סגל עולה בקנה אחד עם רצונם של רבים (כולל באקדמיה) לחזק את האוטונומיה של המערכות המקומיות והשלטון המקומי, במיוחד לאחר שאלה הוכיחו יותר יעילות בטיפול במשבר הקורונה, בהתארגנות העורף ובסוגיות חינוך מאשר הממשלה – וגם הצליחו לקדם פרויקטים במהירות רבה יותר, בין היתר בגלל הצורך להיבחר ישירות על ידי הציבור בהתאם להצלחותיהם.

סגל מבהיר ש"שיטת הממשל הישראלית היא הריכוזית ביותר בעולם, המקרה הקיצוני ביותר למעט דיקטטורות. מדינת ישראל היא אזור בחירה אחד. המונופול השלטוני אין לו שום עניין לדעת מה מעניין אותנו"

להתעמת עם המציאות ולוותר על החטופים

אבל המנה העיקרית של האירוע היא כנראה הופעתו של ד"ר ירון ברוק, מנכ"ל מרכז איין ראנד בישראל. ראנד, פילוסופית יהודייה־אמריקאית, דגלה בגישת ה"אובייקטיביזם" המביאה ל"אנוכיות רציונלית", והטיפה לאדם לחיות למען עצמו, בלי להקריב לצרכיו ובלי להקריב את צרכיו למען אחרים, כשאושרו הוא המטרה היחידה.

מכאן נגזר שהקפיטליזם היא השיטה המוסרית היחידה, במסגרתה בני אדם מתנהגים כ"סוחרים" המחליפים ערך אחד בערך אחר על בסיס הסכמה הדדית ולצורך תועלת הדדית. התפקידים היחידים של ממשלה על פי ראנד הם משטרה, צבא ובתי משפט. התנועה הליברתיאנית ("החירותנית") אימצה רעיונות שונים מהגותה של ראנד.

ד"ר ירון ברוק, מנכ"ל מרכז איין ראנד בישראל, בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)

מאחוריו מתהדר על המסך ברוק בלוגו לאס־וגאסי של "דה ירון ברוק שואו" בזמן שהוא מוכר למאזינים תמהיל תיאטרלי עם הרבה מאוד ניצחון נגד הנאצים, והשוואות פופוליסטיות.

"מה גורם לנו לא לנצח? יש אנשים שאומרים שאי אפשר לנצח רעיונות. אפשר לומר אותו הדבר על הנאצים והם נעלמו. והמדהים הוא שהגרמנים והיפנים הם כיום החברים הכי טובים של האמריקאים. הסיבה שאנחנו לא מנצחים היא כי אין לנו יכולת רעיונית לנצח. כי לנצח זה לא מוסרי במונחים המודרניים המערביים. כי לנצח זה משהו אנוכי, שבו אני דואג למדינה שלי ולא אכפת לי מהאויב".

"הסיבה שאנחנו לא מנצחים היא כי אין לנו יכולת רעיונית לנצח. כי לנצח זה לא מוסרי במונחים המודרניים המערביים. כי לנצח זה משהו אנוכי, שבו אני דואג למדינה שלי ולא אכפת לי מהאויב"

ברוק לא מזכיר שאת מרבית "הניצחונות" המודרניים הקלאסיים לוו הסכמים מדיניים כלשהם בסופם, או כמה שנים אחר כך. הוא עובר ישר לחומרים שיכולים להפוך לדליקטס בארוחה הבאה בהאג.

"הדובר לפניי טען שאנחנו צבא מוסרי, שלא הורג אזרחים. אני אומר שזה סימן לצבא לא מוסרי. צבא מוסרי עושה רק דבר אחד – שומר על החיילים שלו. במלחמת העולם השנייה הרגו את מי שצריך כדי לנצח. המטרה היחידה של מדינה היא להגן על זכויות הפרט של האנשים שבה.

ד"ר ירון ברוק, מנכ"ל מרכז איין ראנד בישראל, בכנס החירות בשדרות, 22 בספטמבר 2024

"אומרים לי, 'יש חפים מפשע'. ראינו אותם בשבעה באוקטובר. אם הם היו חפים מפשע, הם היו אומרים לנו איפה החטופים ונותנים לנו את סנוואר".

הדובר אינו דתי, אינו משיחי, לא גר בגבעות, ולפי השיבה שזרקה בשערו ותאריו האקדמיים הוא ראה כמה דברים בחייו. אולם בכל זאת הוא מדבר כמו תיכוניסט ממוצע, חסר כל ניסיון ופרספקטיבה. אין עולם, אין מגבלות, אין מורכבות בשיט.

"ה'מוסר' הזה מונע מאיתנו ניצחון במלחמה. אנחנו עסוקים יותר מדי בסבל שלהם ופחות בקיום שלנו לטווח ארוך. לכן (אנחנו מרגישים צורך) לפאר את עצמנו על כך שאנחנו לא הורגים אזרחים. אם צריך להרוג 10 אלפים אזרחים כדי לנצח אז צריך להרוג 10 אלפים, ואם צריך 100 אלף אזרחים אז 100 אלף, כי זה הדבר הנכון לעשות".

"אם צריך להרוג 10 אלפים אזרחים כדי לנצח אז צריך להרוג. ואם צריך 100 אלף אזרחים אז 100 אלף, כי זה הדבר הנכון לעשות"

איך בדיוק מקדמים עשרות אלפי אזרחים הרוגים את חיסול חמאס? ברוק לא הוגה בכך. "האם ניצחון בלי חטופים הוא ניצחון?" שולף מישהו מהצעירים בקהל את שאלת המאה אלף ואחת. ברוק משתהה רק לרגע קט, אולי חוכך במהירות אם שווה לו להגיד את מה שהוא חושב, ומפטיר אנחה גדולה. "קשה להגיד את זה, אבל האמת היא שהיה צריך להגיד מהיום הראשון שהחטופים מתו".

האויר באולם עומד, נדמה לרגע שישאב חזרה אל תוך המזגנים. אבל איש אינו מוחה, איש אינו זועק איך בדיוק מדינה יכולה "להגן על זכויות הפרט שלה" על ידי הפקרה של אותם הפרטים וויתור אוטומטי על סיכויי הצלתם, למפרע. ברוק רואה שזה עבר בשלום וממשיך.

הלווית דמה ל־27 החטופים שנרצחו בשבי בדרך בגין, תל אביב, 5 בספטמבר 2024 (צילום: ג'מאל עוואד/פלאש90)

"כי כל התעסקות עם חמאס, כל משא ומתן עם חמאס מחזק אותם, מוסיף לאלימות בעתיד. הדרך היחידה זה להביס את חמאס. צריך כמה שיותר מאמצים להציל אותם אבל אף פעם לא דרך משא ומתן. משא ומתן עם רוע מציל את הרוע. משא ומתן עם חמאס  מחזק את חמאס. כל יום שיש משא ומתן עם חמאס הם מתחזקים.

"אז אם אפשר בצורה צבאית, צריך להציל את החטופים. לדעתי אם היינו הולכים עד הסוף בחודשים האחרונים ניתן היה להציל אותם, אבל עכשיו זה מאוחר מדי, רובם מתים ממילא לצערי. איך הגענו לסיטואציה שיש חטופים? כי היו חטופים בעבר ועשינו משא ומתן ושחררנו אלף על אחד, אז עוד ועוד אין לזה סוף.

"כל התעסקות עם חמאס, כל מו"מ עם חמאס מחזק אותם, מוסיף לאלימות בעתיד. הדרך היחידה זה להביס את חמאס. צריך כמה שיותר מאמצים להציל אבל אף פעם לא דרך מו"מ"

"הצדקנו שהשיטה של חטיפה עובדת. באיזשהו שלב צריך להגיד 'אין יותר'. ועד שלא תעשה את זה המצב רק יתדרדר. אני יודע שזה טראומטי, ויש פה בטח אנשים שמכירים חטופים, אבל צריך להתעמת עם המציאות".