המשפט האלמותי "אדם חייב לדעת את מגבלותיו" נשמע אירוני, כשהוא יוצא מפיו של קלינט איסטווד בתפקיד הארי המזוהם. זה קורה בסרט השני בסדרה על השוטר שאכפת לו יותר מהצדק, כפי שהוא נתפס בעיניו, מאשר מהחוק. השוטר, שלרוב לא בוחל באמצעים כדי לעצור חשודים – אך הוא מיטיב לקלוע לנדרש ממקבלי החלטות, במיוחד כאלו שבחירותיהם נוגעות לחיי אדם.

המשפט האלמותי "אדם חייב לדעת את מגבלותיו" נשמע אירוני מפיו של קלינט איסטווד בתפקיד הארי המזוהם. זה קורה בסרט השני בסדרה, על השוטר שאכפת לו יותר מהצדק, כפי שנתפס בעיניו, מאשר מהחוק

האם אין מגבלות בחיפוש משטרתי בטלפונים של חשודים?

פסק הדין של תשעה משופטי בית המשפט העליון בעניינם של יועצי ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שנחשדו בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר, יוצר מציאות מסוכנת בה נרמסות זכויות הפרט הבסיסיות ביותר, ובהן הזכות לפרטיות.

הערעור נדחה: העליון אישר לערוך חיפוש בטלפונים של יועצי נתניהו https://t.co/7aOOhby9uE

— Amit Choen (@ChoenAmit) March 18, 2021

מעתה, חקירה בה נעשה חיפוש בלתי חוקי בטלפונים סלולריים ובמחשבים של חשודים, לא תמנע מבית המשפט לאשר בקשה לצו חיפוש בדיעבד, אלא במקרים חריגים ביותר. המשמעות הנגזרת מפסק הדין היא שהמשטרה יכולה לערוך חיפוש גם אם הוא החל ללא צו, ולהסתמך על כך שהשופטים יכשירו את השרץ בדיעבד.

פסק הדין של שופט העליון יצחק עמית מסוכן במיוחד בהכשירו הידרדרות לשיטות חקירה של דיקטטורות:

"אפילו במצב הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת, כאשר חשוד טוען כי הוכה על ידי החוקר במהלך חקירתו והמשטרה אף מאשרת את טענתו של החשוד – גם אז בית המשפט לא יורה על הפסקת החקירה, ויותיר את שאלת קבילות ההודיה לשלב המשפט".

מנגד, עמיתו יוסף אלרון, שנשאר לצערנו בדעת מיעוט, כתב בפסק דינו את האמת העגומה:

"זאת פשרה אל מול הבטחה לכאורה להגברה מסיבית של כמות העבירות שתתגלינה. משכך, מה לנו להקפיד על הכללים והחוק ועל מגבלות סמכותם של החוקרים? מה לנו להידרש לטענות על פגיעה בזכויותיהם של נחקרים? ולשם מה לנו לפעול להצר את צעדי השוטרים והחוקרים? – הרי אם נרפה את הרסן, נגלה ביתר קלות עבריינות, זאת על חשבון רמיסת זכויות הפרט ופגיעה בפרטיות. עמדה כזו אין לקבל".

פסק הדין של שופט העליון יצחק עמית מסוכן במיוחד, בהכשירו הידרדרות לשיטות חקירה של דיקטטורות: "אפילו במצב הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – גם אז בית המשפט לא יורה על הפסקת החקירה

עמדה זו מתכתבת היטב עם דבריו של מישל פוקו בספרו "לפקח ולהעניש", לפיהם צעדים מהסוג הזה הינם מסוכנים ומכשירים תפיסת עולם של חקירות מתקופת ימי הביניים. כלומר עינוי החקירה הוא אמצעי ענישה ופעולת חקירה כאחת.

ניתן להסביר התנהגות עבריינית שכזו מצדם של חוקרים בתופעה המכונה "הסלמת מחויבות" – הנטייה להמשיך להשקיע משאבים נוספים (זמן, כסף, מאמץ) בהחלטה גרועה, שבה גורמים כגון רגש, אמונות קודמות, והפחד מכישלון או מחשיפתו מחזקים את המחויבות לדפוס מחשבה או פעולה שגוי, רשלני ולעתים גם בלתי-חוקי.

כלומר, אם רק נשקיע עוד קצת, ניתן יהיה להציל את המצב ולהשיג את מטרתנו. בדומה ל"שיטת ההכפלות", שיטת הימורים כושלת המאפשרת כביכול רווח בטוח בהימורים כהטלת מטבע או בהימור על צבע ברולטה, לפיה מתחילים להמר על אחד הכיוונים בסכום קטן; אחרי כל הפסד מכפילים את ההימור, באופן שכאשר מגיעה הצלחה בסוף סדרת כישלונות, הרווח שהיא מניבה מכסה כביכול את כל ההפסדים שנגרמו עד כה.

המשפטנים הפרופסורים קרמניצר ושפירא-אטינגר הצביעו על הבעיה הזאת בעבר וטענו כי שוטרים יצדיקו בדיעבד את השימוש המוקדם באמצעים לא חוקיים על מנת להשיג את הרשעתו של הנחקר, הרי המטרה מקדשת את האמצעים.

ניתן להסביר התנהגות עבריינית שכזו מצד חוקרים בתופעת "הסלמת מחויבות" – הנטייה להמשיך להשקיע משאבים נוספים בהחלטה גרועה, מחזקים את המחויבות לדפוס מחשבה או פעולה שגוי, רשלני ולעתים בלתי-חוקי

אם לפני הפסיקה הנוכחית חוקרים עבריינים היו מוכנים לקחת סיכון, כעת כשיש להם ביטוח משופטי העליון בכבודם ובעצמם, שבמקום להענישם, יכשירו בדיעבד את התנהגותם העבריינית, מה יעצור אותם?

במקום בו במקום להעניש חוקרים מפרי חוק ניתן להכשיר בדיעבד את התנהגותם העבריינית, הארי כבר לא מזוהם!

בן הזקונים האקדמי (הדוקטורנט האחרון) של פרופ' ישראל אומן. כיום חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי

לכאורה, מרחב התמרון של נתניהו בענייניו המשפטיים משתרע מקוטב אחד למשנהו. בין הדברים של "מליצי היושר" התובעים מהפרקליטות למצות את הדין עמו, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ואהוד ברק, לבין הבחנתה החדה והכואבת של פרופ' רות גביזון ז"ל, כי אין סיכוי לראש הממשלה לשעבר לזכות בדין צדק.

מרחב התמרון המשפטי של נתניהו משתרע בין "מליצי היושר" אולמרט, ליברמן ואהוד ברק, התובעים מהפרקליטות מיצוי דין עמו, לבין הבחנתה החדה והכואבת של פרופ' רות גביזון ז"ל, כי אין לו סיכוי לזכות בדין צדק

הפופולריות של השלושה הראשונים בערוצי הרדיו והטלוויזיה מציבה סימני שאלה בולטים. ראשית סביב היושרה של העורכים והמגישים בתקשורת האלקטרונית, שפותחים להם את דלתות האולפנים. רובם מכירים את חולשותיהם כמוני.

1

את אולמרט אני מכיר מאז נבחר לכנסת בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים בראשית 1974. בתחילת הדרך הוא הצטרף לח"כ הטרי יוסי שריד במלחמה בשחיתות. אולם להבדיל משריד, אולמרט התמקד כל חייו בעשייה למען ביתו.

התחנה האחרונה במעשיהו הייתה אמורה לשים סוף לקריירה מפוארת. וראה זה פלא: הוא שב לאהבתו הראשונה – "אביר היושר", הפעם בכובע של פרשן ומטיף בשער. "הוא שילם את חובו לחברה", ייאמר בתקשורת. האם גם החזיר את הכסף?

2

ומה עם ליברמן? גם אחריו אני עוקב מראשית שנות ה-90. אז, ריכז את הפעילות בקרב דוברי הרוסית למען בחירתו של נתניהו. עד שחצה את הקווים והתייצב נגד הבוס שלו לשעבר, הוא היה פרסונה נון-גרטה בתקשורת והיה במוקד חקירות שחיתות חובקות עולם. הוא בלט בזהירותו המופלגת. כל מי שנכנס לשיחה אתו נדרש לפרק את הטלפון הנייד שלו שנים רבות לפני פרסום התחקיר בכלכליסט.

חברותו הקרובה עם "צדיקים גמורים" כמו שליטה האכזר של בלארוס אלכסנדר לוקשנקו ואיש העסקים האוסטרי ומבעליו של הקזינו "לשעבר" ביריחו מרטין שלאף, רק הוסיפו לו הילה נוספת. אמנם גיליון ההרשעות שלו כמעט נקי, למעט תקיפת ילד בישוב שלו, אולם "ניקיון הכפיים" של ליברמן מיוחס בעיקר לנכונות של חסידיו להקריב את עצמם למענו מרוב אהבה – מרוב אהבה או פחד.

פופולריות אולמרט, ליברמן וברק בערוצי התקשורת מציבה סימני שאלה. ראשית, סביב יושרת העורכים והמגישים שפותחים להם את דלתות האולפנים. רובם מכירים את חולשותיהם כמוני

3

אהוד ברק מגלם את האכזבה האמתית. בוודאי בעיני עצמו. אנחנו מכירים מאמצע שנות השישים כשהיה סרן בסיירת מטכ"ל. אני אז חייל צעיר שהצטרף ליחידת מודיעין, שהוא היה פוקד לעיתים קרובות.

ברק נחשב למבריק ואמיץ. טיפוס ממזרי, ומפותל. מבריק אבל נטול אינטליגנציה רגשית. בצה"ל טענו כלפיו שמעולם הוא לא התמקד בתפקיד שמילא, אלא בקידום לתפקיד הבא.

אני זוכר היטב את טקס הפרידה שלו מפיקוד המרכז ערב האינתיפאדה הראשונה. כאשר מכוניתו פנתה לצאת מהבסיס הסמוך לשכונת נווה יעקב בירושלים, סינן ראש המטה שלו בין השיניים: "הדבר היחיד שהוא יזכור מכאן הוא בניין הטלוויזיה ברוממה".

תכונות של אינטגריטי, מה שנהוג לכנות בעברית יושרה, לא היו הצד החזק של אהוד ברק. מעולם לא התנהלה ולו חקירה עיתונאית רצינית אחת על ההתעשרות המהירה שלו, על הנסיבות לקבלת 2.3 מיליון דולר מקרן ווקסנר, או על הקשרים שלו עם ג'פרי אפשטיין ועל הביקורים במעונו, גם אחרי שהורשע בפדופיליה.

הוא משתגע מזה שנתניהו אהוד יותר ממנו. שישראל השנייה קוראת לנתניהו ביבי ולו קוראים ברק, למרות שכבר ביקש מהם סליחה גורפת בשם מפלגת העבודה לדורותיה.

בשלהי כהונתו פנה נשיא ארה"ב ביל קלינטון לברק, שהיה באותם ימים ראש ממשלת ישראל, ושאל אותו מה הוא יכול לעשות למענו. ברק השיב: "חנינה למארק ריץ'", מיליארדר אמריקני שברח לשוויץ מאימת האפ.בי.איי. האם מישהו העלה בדעתו לבדוק אם היה בכך יותר ממחווה הומניטרית או שמא הבקשה לוותה באיזה אינטרס כלכלי?

בהזדמנות ניסיתי להסביר לו שאם הוא חיפש אהדה בישראל הוא היה צריך אז לבקש את שחרור פולארד או לפחות סיוע בהחזרת עצמותיו של זכריה באומל ז"ל. הוא נפנף אותי.

אני זוכר שבטקס הפרידה של ברק מפיקוד המרכז, כשמכוניתו פנתה לצאת מהבסיס, סינן ראש המטה שלו: "הדבר היחיד שהוא יזכור מכאן הוא בניין הטלוויזיה ברוממה"

בקוטב השני, במרחב התמרון של נתניהו ומול שלושת המוסקטרים האלה, מהדהדים דבריה של פרופ' רות גביזון ז"ל. היא הייתה בחייה מגדלור של יושרה, צדק ותבונה משפטית. גביזון פרסמה בשמה לפני מותה, שאינה מאמינה כי לנתניהו יש סיכוי למשפט צדק בנסיבות שנוצרו, בעיקר על רקע השפיטה בתקשורת.

ובתווך יש את האוהדים. הם רבים. הם פגועים. הם מרגישים נבגדים על ידי מערכת שמנסה, לפי הבנתם, לשלול את זכות הבחירה החופשית שהייתה להם. הם לא רק "מזרחיים" כפי שמטיף אבישי בן חיים. לפי אתר גיוס ההמונים למען הגנתו של נתניהו, יש גם "אשכנזים" רבים שמבקשים לסייע.

נתניהו הרוויח כנראה חלק מהטינה אליו בדין. גם בתקשורת, גם במיליה הפוליטי שלו וגם במערכת המשפטית. הוא התנשא על יריביו מבית ומחוץ. הוא זלזל במי ששעמם אותו. הוא לא סבל טיפשים. הוא אפילו הצליח לא פעם לתמרן אותם. לכשעצמי מעולם לא הסכמתי ולא קיבלתי מתנות חינם ולא עשיתי הנחות למי שקיבלו.

אבל יהיה הגון לציין שיש לנתניהו הרבה זכויות והישגים מאוד מרשימים שהפכו את המדינה הזו למקום שטוב לחיות בו. גם ליריביו. הוא ציוני, בן למשפחה מסורה לעם ישראל – שלושה אחים שלמדו בפילדלפיה ובאו להתגייס לסיירת מטכ"ל. אחד מהם, יוני ז"ל, נפל כדי להציל יהודים שנשבו. זה אומר משהו לגבי החינוך בבית. זה גם אומר משהו על האיש.

ובתווך האוהדים מרגישים נבגדים ע"י מערכת שמנסה, להבנתם, לשלול מהם את זכות הבחירה. הם לא רק "מזרחיים" כפי שמטיף אב"ח. לפי אתר גיוס ההמונים להגנת נתניהו, גם "אשכנזים" רבים מבקשים לסייע

זה אומר הרבה על התקשורת. על מערך החקירות. על טחנות הצדק. על האימוץ של שלושת האתרוגים. אם היו ראיות שנתניהו באמת עומד במרכזה של פרשת שוחד, כמו אולמרט למשל, אם היה נמנה עם חבריו של לוקאשנקו, או מיטיב עם ריץ' ולא עם משפחת באומל, אם היה משאיר את פולארד להירקב בניו-יורק – הוא היה ראוי לכל גינוי.

אני שייך לדור שבו עיתונאים עדיין ראו שליחות בעבודתם. שהיו מסוגלים להביט בראי בכל בוקר בזמן הגילוח. לאן זה נעלם? לא פלא שכמה מהם גידלו זקנים או שגילחו את הראש. הם מדברים על מבחן בוזגלו?

השבוע ב"ארץ נהדרת" לא הייתה מילה אחת על "האינטגריטי" של בנט, שקד, סער, גנץ או אלקין. אף מילת ביקורת על שרת החינוך שאשא ביטון. אף לא התייחסות אחת למדיניות הבריאות של הורוביץ. אף מילה על המצאת ההגדרות החדשות ל"סגר".

במי התמקדו? באבנר נתניהו. הוא דווקא סיפור הצלחה! וגם אם לא תאהבו את זה, זה גם סיפור הצלחה של שרה אמו. כל הכבוד אבנר. על כך מגיע שאפו גם לשרה נתניהו. אני לא מכיר אותך אבנר, אבל אני מצדיע לך. איפה יאיר לפיד, איפה אמנון אברמוביץ'? אתם, החברים שלי מימיו הטובים של "מעריב", יודעים דבר אחד או שניים על שונות.

האם אתם מאמינים שתהייה לכך התייחסות ב"פגוש את העיתונות", או שרינה מצליח תמשיך לפנטז על חוליו איגלסיאס ותרים עוד כוסית… אגב האם לא הייתה זו היענות חריגה של הכורמים?

מי התמקדו? באבנר נתניהו. הוא דווקא סיפור הצלחה! וגם אם לא תאהבו את זה, זה גם סיפור הצלחה של שרה אמו. כל הכבוד אבנר. על כך מגיע שאפו גם לשרה נתניהו. אני לא מכיר אותך אבנר, אבל אני מצדיע לך

לו אתם נתניהו, גם אם אינכם מאמינים שהוא צח כשלג – האם הייתם שומעים לקול האוהדים? האם מסתכנים בהליכה לקוראלס שמנסים לסלול עבורו אולמרט, ליברמן וברק בסיוע פעיל של התקשורת? או אולי לפחות שוקלים את עצתה של פרופ' גביזון ז"ל.

אבינועם בר-יוסף הוא נשיא (אמריטוס) ומנכ"ל מייסד של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) לניתוח האתגרים, האיומים וההזדמנויות ולהציע חלופות מדיניות מכוונת מעשה לשגשוג העם היהודי. הקריירה הראשונה שלו הייתה בתחום התקשורת. בצה"ל שרת במודיעין. עבד בקול ישראל, למד תיאטרון ולימודי מזה"ת באוניברסיטה העברית והשלים קורס לעורכים בכירים באוניברסיטת ת"א. בהמשך הצטרף למעריב, שם שימש כראש מערכת הנגב; ראש הדסק הפלסטיני; כתב ופרשן מדיני של העיתון ושליח מעריב בוושינגטון. במהלך השנים כתב אלפי מאמרים, פרשנויות וטורי דעה וכן טור חדשותי בשם אג'נדה (סדר יום) שהתפרסם במקביל בג'רוסלם פוסט ובמעריב. ב-1999 הצטרף לצוות הבכיר של יו"ר הסוכנות היהודית סלי מרידור ופעל להקמת המכון למדיניות שניהל במשך קרוב ל-20 שנה. גם אז פרסם מאמרים רבים, בין היתר בניו-יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, הארץ, מעריב, טיימס אוף ישראל ו-בג'רוסלם פוסט. הוא נשוי לנאוה ואב לשלושה: דרור, נועה וישי.