כבר שנה שלמה של ימים נוראים. שנה של מורא גדול, משתק. לא פחד מבית דין של מעלה שמטיל מורא, אלא אימה מזדונם של בני האדם, בעיקר מנהיגים שטופי קנאה, משיחיות, נקמה וזילות בחיי בני האדם כאן ועכשיו.
בשנה הזו בה נטבחנו וטבחנו, התאבלנו, היינו קורבנות ובעיקר הקרבנו (את יישובי הדרום, את החטופים, את החיילים, ועשרות אלפי אזרחים פלסטיניים) – בשנה הזו, אלו מאתנו שעובדים שנים רבות למען קיום הוגן ומשותף במרחב שבין הירדן לים, נדרשנו לשכוח את ההיסטוריה כדי להיכלל בשבט החילוני, ובעיני עצמו גם ליברלי.
בשנה הזו בה היינו קורבנות ובעיקר הקרבנו, אלו מאתנו שעובדים שנים רבות למען קיום הוגן ומשותף במרחב שבין הירדן לים – נדרשנו לשכוח את ההיסטוריה כדי להיכלל בשבט החילוני, ובעיני עצמו גם ליברלי
השנה הזו העמידה כל יהודייה-ישראלית הומניסטית בפני סדרת בחירות בלתי אפשרית. כדי להגיד שב-7/10 הופרה הפסקת אש, צריך לשכוח ולהשכיח שרצועת עזה הייתה בסגר ישראלי שבע עשרה שנה, ושהמומחים קבעו שלא תהיה ראויה למגורי אדם כבר ב-2020.
נדרשנו לשכוח שבעה מבצעים ישראליים ברצועה בין 2008-2024, שהרגו כ-4000 בני אדם, והחריבו פעם אחר פעם תשתיות אזרחיות. והס מלהזכיר שבספטמבר 2023 שני סקרים ארוכי טווח הראו שהתמיכה בחמאס בעזה עמדה על 30% בלבד.
כדי להיכלל בשבט הליברלי ישראלי, צריך היה השנה להסכים שנכפה עלינו להילחם בעזה (ועכשיו בלבנון), ושכל הרג אזרחים הוא אשמת חמאס וחזבאללה כי הם פועלים מתוך ריכוזי אוכלוסייה.
טיעון ליברלי נפוץ הוא שאנחנו לא רק קורבנות של מתקפת חמאס, אלא גם נגזר עלינו להרוג, שלא מבחירה. יורים ובוכים. כל אזכור של אחריות ישראלית למצב, של חיזוק חמאס על ידי בנימין נתניהו מ-1996 (כדי לסכל אפשרות של מדינה פלסטינית), או של הטיהור האתני המתחולל ביתר שאת בגדה המערבית בעידוד שרים בממשלה הנוכחית, למשל, נחשב בזוי.
לדבר על קונטקסט היסטורי-פוליטי שקול להוצאת העצמי מן הכלל, אם לא לבגידה. בשם האבל (המוצדק) אסור כל דיון היסטורי פוליטי, דיון שמזכיר שאנחנו כבר הרבה שנים מחוללים אי צדק, ושבחרנו בעקביות, לפחות מאז 1996, במדיניות נצית. כנגד כל העובדות, מצופה מאתנו להשתתף בסיפור שבו אנחנו הקורבנות היחידים, או לפחות הרבה יותר קורבנות מכל אחד אחר.
צריך לשכוח 7 מבצעים ישראליים ברצועה מאז 2008 שהרגו כ-4000 בני אדם, והחריבו תשתיות אזרחיות. והס מלהזכיר שבספטמבר 2023 שני סקרים ארוכי טווח הראו שהתמיכה בחמאס בעזה עמדה על 30% בלבד
בשנה האחרונה אסור היה להזכיר שאנחנו סרבני שלום מוכרים, ונדרש מאתנו לדרוש בראש חוצות שכל הערבים רוצים להשמיד אותנו. נדרשנו למגר כל יושרה אינטלקטואלית לגבי העבר וההווה.
מאז אוקטובר 2023 נדרשנו להתעלם מהצהרות חוזרות של חמאס שיחזיר את כל החטופים תמורת הפסקת לחימה. נדרשנו להתעלם מהצהרות של חזבאללה שמה-8/10 אומר שיפסיק את ההפגזות בצפון ברגע שישראל תפסיק את המלחמה בעזה.
נדרשנו להתעלם מהצהרות איראן, שכבר הודיעה כי תקבל כל הסדר שהפלסטינים יקבלו, ושל הליגה הערבית שחזרה על הצעתה ב-27.9.23 על במת האו"ם (הצעה תקפה מ-2002) לשלום כולל, אם תוקם מדינה פלסטינית.
כשמזכירים אי אלו מהעובדות הללו (שהעיתונות לא מרבה לפרסם), נתקלים בנפנוף סלחני לנאיביות במקרה הטוב, או בהאשמה בתמיכה באויב.
בשנה האחרונה ציפו שנקבל בהבנה ובסלחנות כל ביטוי גזענות ישראלית (בבתי הספר, בצבא, בכנסת ובממשלה) כאילו אלו תגובות טנטרום ילדותיות של שחרור קיטור, ולא חלק ממערך מדיני, משפטי, חינוכי עמוק שמבסס את שנאת הפלסטיני, אפילו האזרח, ואת ביסוס נחיתותו החוקית (חוק הלאום, חוק הנכבה, ועוד כיד הנטויה).
להאיר את הגזענות הפושה בחברה הישראלית נחשב מעילה באתוס הציוני של חברה ליברלית במרחב נבער ושטוף שנאה (וילה בג'ונגל). כל ילדה בדואית שעושים בה לינץ' בבית הספר, או מורה מפוטר, מוזכרים כאירועים נקודתיים, וכשחושפים את מרכזיותם במערכות המדינה, נתקלים בשלילה מוחלטת.
ציפו שנקבל בהבנה ובסלחנות כל ביטוי גזענות ישראלית (בבתיה"ס, בצבא, בכנסת ובממשלה) כאילו אלו תגובות טנטרום ילדותיות של שחרור קיטור, ולא חלק ממערך מדיני, משפטי, חינוכי עמוק שמבסס את שנאת הפלסטיני
בשנה האחרונה, בכל פעם שחלקתי עיתונות חוקרת רצינית, או מחקר אקדמי מקצועי, שהציג את מדינת ישראל באור שאינו מתיישב עם העקרונות שציינתי למעלה – שמעתי מיהודים וישראלים שאני בזויה, בוגדת, קיצונית, מעוותת, תומכת חמאס, זונה של ערבים, קאפו, ובעיקר שאני תומכת באנטישמיות.
הבעיה, מסתבר לי פעם אחר פעם מאלו שתוקפים אותי, בעיקר יהודים בצפון אמריקה, זה לא שהאירועים קורים, אלא שלדבר עליהם יגרום לעלייה באנטישמיות. המילים, החשיפה, הבמה לביקורת – יותר מסוכנות, מסתבר, מהרג של עשרות אלפי פלסטינים, חורבן כמעט מוחלט של רצועת עזה, מחלות, רעב, ודברי חברי כנסת ושרים שמעידים על כוונה של רצח עם.
הבעיה של מבקריי/תוקפיי היא בזה שאני חושפת את זה. ולמרות שמטרת החשיפה היא בניית עתיד טוב יותר לישראלים ולפלסטינים, ולמרות ההבנה שבלי ביטחון ושוויון לפלסטינים, לא יהיה ביטחון גם לישראלים – מה שבעיניי הוא עמדה הומנית בסיסית השואפת לעתיד לכולם – זו נחשבת לעמדה קיצונית בעיניי מבקריי.
בשנה האחרונה התבהר ביתר שאת שכדי להיות חלק מהשבט הליברלי הישראלי צריך להעלים עין מעוולות שנעשות בשמנו, בשם הציונות. עוולות שמסכנות גם אותנו, ומובילות לעתיד פוליטי רחוק מכל פתרון מדינתי אפשרי.
ובשנה הזו כל אמירה ביקורתית נתפסה כאילו אינני מתאבלת מספיק על הקורבנות שלנו. כאילו בעצם העלאת קונטקסט – אני ממעיטה מהזוועה שחמאס המיט עלינו. העמדה שלי (ושל אחרים בשמאל) היא שדרך מרכזית לכבד את זכרם של אלו ששילמו בחייהם, ושל האובדן הנורא למשפחותיהם, היא למנוע עתיד דומה לאחרים.
ועתיד שונה אפשר לבנות רק מתוך ראייה מפוכחת, כנות היסטורית, והכרה בסבל הפלסטיני, שאנו אחראים לחלק ניכר ממנו. האבל שלי הוא המנוע מאחורי המאמץ ליצור מקום בחברה הישראלית גם לשיח הזה.
כל אמירה ביקורתית נתפסה כאילו איני מתאבלת מספיק על קורבנותינו. כאילו בעצם העלאת קונטקסט – אני ממעיטה מהזוועה שחמאס המיט עלינו. עמדתי היא שמניעת עתיד דומה לאחרים היא דרך לכבד את זכרם
בשנה האחרונה היהדות המשיחית-לאומנית-גזענית ניצחה כיהדות העולמית הדומיננטית. בעוד שזו הייתה היהדות שהכרתי מישראל, כשהגעתי לצפון אמריקה גיליתי גם יהדות אחרת, יהדות שנלחמת בחוסר צדק, בגזענות, בעוני, ושתומכת בזכויות שוות, בפליטים, בחברה נאורה ומבוססת שוויון.
בשנה האחרונה הקהילה היהודית בצפון אמריקה הכריזה מלחמה על היהדות הפרוגרסיבית, זו שנלחמת בכל דיכוי, זו ששואפת לשוויון, וטענו מעל כל במה אפשרית שכל ביקורת על הציונות היא מופע אנטישמיות, שהציונות הייתה מרכזית ליהדות מאז ימי המכבים (ברט סטיוונס, ניו יורק טיימס, 3.10.24), ושכל ביקורת על ישראל היא מופע אנטישמי שמעודד אלימות כלפי יהודים.
ומתוך הגנה על חזון לאומני-משיחי בישראל – ההנהגה היהודית המרכזית בצפון אמריקה נכשלת בהתמודדות עם האנטישמיות האמיתית הגוברת, זו שבאה מאותם חוגים ששונאים גם מוסלמים, ושחורים, וזרים.
הימים הנוראים השנה הם לא עשרה ימים של התבוננות פנימה, של חשבון נפש, של בקשת סליחה.
כמו כל השנה האחרונה, הימים הנוראים הם חלק ממאמץ כולל להמשיך ולנכוח בטראומה בעוצמה, כדי לא לעשות חשבון נפש.
ועדיין, בימים הנוראים האלה, אני מזכירה לעצמי שוב שהיהדות והישראליות שלי סולדות מהרעיון שבגלל שסבלנו מאוד בעבר מגיעות לנו זכויות יתר. היהדות שלי היא שאנחנו "כאחד האדם", ונבראנו כ"גויי הארצות" וגורלנו הוא כגורל המונם. ביחד נחיה – אם כך נבחר – וביחד נמות, אם לא נשכיל להודות בחטאי עבר, ולבחור מנהיגות אנושית בהווה.
בימים הנוראים האלו אני יראה מאיבוד צלם, אך ביחד עם חברים לדרך אני גם בוחרת להיות ישראלית ויהודייה במסורת שמוּנעת מטראומה בין-דורית, אבל לא כהצדקה למחיקת האחר, אלא כסיבה למאבק על עולם בלי גזענות ועליונות, ובמקום זה בבחירת דרך שמתבססת על הדרת כבוד לכל אדם.
בימים הנוראים האלו אני יראה מאיבוד צלם, אך גם בוחרת להיות ישראלית ויהודייה במסורת שמוּנעת מטראומה בין-דורית, אבל לא כהצדקה למחיקת האחר, אלא כסיבה למאבק על עולם בלי גזענות
ב 7/10 השתתפתי בטקס תשליך שמתאבל על כל הקורבנות של השנה האחרונה, טקס שבו היהדות היא הבסיס להומניות, לאחריות, ולנשיאה משותפת באבל, מתוך מחויבות ויראה לעתיד אחר, עתיד של חיים, פריחה ושגשוג.
דורית נעמן היא במאית סרטים תיעודיים וחוקרת קולנוע ותרבות מירושלים, ומלמדת קולנוע ולימודי תרבות באוניברסיטת קווינס בקנדה. דורית היא הבמאית של הפרוייקט האינטראקטיבי התיעודי ״ירושלים, אנחנו כאן״ ומובילה שותפה של פרוייקט בקנדה The Belle Park Project. בשני הפרויקטים היא עובדת בצורה שיתופית עם קהילות שונות, וביחד מנסים לייצג היסטוריות נשכחות ומושכחות (בירושלים ההיסטוריה הפלסטינית של קטמון, ובקינגסטון היסטוריה ילידית ואלימות סביבתית), כדי לחשוב על עתידים טובים יותר. ניתן ללמוד עוד על עבודתה כאן: https://www.queensu.ca/filmandmedia/people-search/dorit-naaman
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוטיפשים. המשמעות של לצאת מעזה זה לתת לחמאס הזדמנות לחזור לכוח. מה שיכפה עלינו סיבוב נוסף של הרוגים בתוך פחות מעשור. כשאין שכל יש דאגות. ובמקרה הזה, כשאין שכל יש הרוגים. בנוסף לכך, אנחנו העם עם המוסר הכי גבוהה שיש! הצד השני בחר בדם והוא יקבל אותו. עד הטיפה האחרונה. אמהות בעזה הם מחבלות ששולחות את הילדים שלהן לגן להתאמן על הריגת חיילים בהצגות. עם זה יש לנו עסק. מחבל מגדל מחבל מגדל מחבל. חייב להשאר שם. חייב לחסל את חמאס. חייב לפקח על החינוך.
אוי מסכנים הפלסטינים.. טבחנו בהם… אויויויייי איזה עם דוחה אנחנו, יורים באנסים רוצחים מבשלי ומטגני תינוקות,
אגב, בסרטונים רואים מחבלי נוחבה מוציאים להורג, אבל אזרחים ערבים מעזה אונסים שורפים מטגנים מעלים באש, אונסים ילדות לפני ואחרי מותם.
הם בסדר,
אנחנו לא.
עצוב.
אופטימיות, ראיית הטוב, אמונה באפשרות לתיקון כה חשובים.
יש מצבים שמדובר בתמימות מסוכנת, כאשר אנשים אינם מוכנים להתסכל על המציאות בעיניים מפוקחות וממשיכים ללכת בדרכם, ללא בחינת הנחות היסוד עליהם הם מתבססים, אם אכן תואמות את האמת. עצוב, מסוכן וקרה פעמים רבות בהסטוריה..