לפני כחודש, בעיצומן של ההפגנות ליד הכנסת, הזכירה חברתי נורית בווטסאפ של הקבוצה שלנו מהשומר הצעיר, שבדיוק לפני ארבעים שנה הפגנו באותו מקום, בהפגנה שבה נהרג אמיל גרינצווייג.
למען הדיוק צריך לציין, שהקבוצה שלנו ישבה על גדר אבן במשך כמה שעות, והתפזרנו הביתה פחות מחמש דקות לפני שיונה אברושמי זרק את הרימון שהרג את גרינצוויג בדיוק על אותה גדר אבן. אם היינו נשארים עוד חמש דקות, כל הקבוצה הייתה נמחקת בבת אחת.
דורית נעמן היא במאית סרטים תיעודיים וחוקרת קולנוע ותרבות מירושלים, ומלמדת קולנוע ולימודי תרבות באוניברסיטת קווינס בקנדה. דורית היא הבמאית של הפרוייקט האינטראקטיבי התיעודי ״ירושלים, אנחנו כאן״ ומובילה שותפה של פרוייקט בקנדה The Belle Park Project. בשני הפרויקטים היא עובדת בצורה שיתופית עם קהילות שונות, וביחד מנסים לייצג היסטוריות נשכחות ומושכחות (בירושלים ההיסטוריה הפלסטינית של קטמון, ובקינגסטון היסטוריה ילידית ואלימות סביבתית), כדי לחשוב על עתידים טובים יותר. ניתן ללמוד עוד על עבודתה כאן: https://www.queensu.ca/filmandmedia/people-search/dorit-naaman
קשה אולי להודות בזה, אבל ישיבת שרים פשיסטים בממשלת ישראל החדשה אינה עדות לכך שהציונות התקלקלה, או עוותה על ידי הימין, אלא דווקא התוצאה הלוגית ההכרחית של הכללת הציונות גם בזהות הישראלית וגם במוסדות המדינה מאז הקמתה ב-1948.
ישיבת שרים פשיסטים בממשלת ישראל החדשה אינה עדות לכך שהציונות התקלקלה, או עוותה על ידי הימין, אלא תוצאה לוגית הכרחית של הכללת הציונות בזהות הישראלית ובמוסדות המדינה מאז הקמתה
דורית נעמן היא במאית סרטים תיעודיים וחוקרת קולנוע ותרבות מירושלים, ומלמדת קולנוע ולימודי תרבות באוניברסיטת קווינס בקנדה. דורית היא הבמאית של הפרוייקט האינטראקטיבי התיעודי ״ירושלים, אנחנו כאן״ ומובילה שותפה של פרוייקט בקנדה The Belle Park Project. בשני הפרויקטים היא עובדת בצורה שיתופית עם קהילות שונות, וביחד מנסים לייצג היסטוריות נשכחות ומושכחות (בירושלים ההיסטוריה הפלסטינית של קטמון, ובקינגסטון היסטוריה ילידית ואלימות סביבתית), כדי לחשוב על עתידים טובים יותר. ניתן ללמוד עוד על עבודתה כאן: https://www.queensu.ca/filmandmedia/people-search/dorit-naaman
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה רבה לך דורית נאמן על פירסום המאמר החשוב הזה. אני מסכימה עם כל מילה וכמוך (הגדרה מצוינת- 'כילדת זהב ציונית' ) מבינה כבר שנים שהשילוש של דמוקרטית יהודית וקולוניאליסטית היא בלתי אפשרית והרסנית. כולי תקווה שרבים ובעיקר צעירים יצטרפו לקריאתך לייצר חזון לשותפות אזרחית דמוקרטית מלאה במקום שמזמן חדלתי להרגיש בו ב'בית'
ההגדרה של הציונות שבה את, דורית, אוחזת היא הגדרה קשיחה מדי. למרות הסתירות שבין הציונות, כפי שאני מגדיר אותה, לבין ערכי הדמוקרטיה, ניתן, לקיים במדינת ישראל את המתח הזה בדרך הוגנת וראויה. זה לא מה שקורה עכשיו בישראל, משום שהקונפליקטים הארוכים כל כך בין היהודים לערבים גיבשו בקרב רבים מאזרחי ישראל (משני הצדדים) חוסר אמון ואמונה באפשרות של חיים ביחד.
החזון הציוני, המקדש את יכולתה של המדינה להמשיך ולקלוט יהודים מכל מקום בעולם בו הם נקלעים למצוקה, ואת התרבות היהודית-ישראלית הפורחת כאן – אין סיבה לנטוש אותו.
אל חזון זה חובה עלינו, לטובת שני הצדדים, להצמיד תביעה לקיום חברה דמוקרטית, סובלנית ומודרנית. הישגיה של מדינת ישראל מאז הוקמה הביאו למצב, שכל תושב של המזרח התיכון יודע, כי החיים בישראל טובים לאין ערוך מהחיים במדינות השכנות לה. את הטוב הזה יש להעניק לכל מי שמוכן לחיות במדינה הזאת, לתרום לה ככל יכולתו, לכבד את חוקיה ולשתף פעולה עם המגוון הגדול של אזרחיה. הכיוון הגזעני, המתלהם והדתי אליו הולכת המדינה כעת הוא ההפך הגמור מחזון זה, והוא עלול לפרק את המדינה שלנו.
מכמיליון תושבים ב-1948 ועד כעשרה מיליון תושבים ב-2022 הגענו לחלקת ארץ מאוכלסת בצפיפות, שרק בניהול משותף נוכל לנהלה לטובת כל התושבים. ניהול משותף, ולא הפרדה לשתי מדינות עוינות, הוא הפתרון היחידי למצב. אני לא רואה בפתרון זה סתירה לחזון הציוני.
מני גל, עין-גדי
לפני 76 שנים, בשלהי מלחמת העצמאות, כאשר הניצחון היה כבר בהישג יד, שרטט דוד בן גוריון במפגש עם מפקדי הצבא את קווי המתאר של המציאות דאז:
"היהיה 'קץ' – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? […] יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו: עמי ערב הוכו על-ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? יש להניח כי יש להם רגש כבוד. נעשה מאמצי שלום – אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? האמת: ניצחנו לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד? […] ניזקק תמיד לכוח מגן מעולה ומובחר" (יומן מלחמה, 27.11.1948, ע' 853).
בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
"לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת. עברנו לכאן כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית"
בת 89, מוותיקות קיבוץ בארי. אם לארבעה. פונתה לים המלח ומשם לקיבוץ צרעה. אחיה נרצח בניר עוז
מה נשתנה ביום הזיכרון הזה? מה אפשר לומר ביום הזיכרון ה-76 למדינת ישראל שלא נאמר כבר קודם, בימי האבל, בהם בכל שנה אנחנו מבקשים לקרוע שוב ושוב את בגדינו ולשים עפר על ראשנו?
שביום הזיכרון הזה – לצד יקירנו שנפלו, נהרגו, מסרו נפשם – נזכור את המתים המהלכים. אלה שכבר יותר משבעה חודשים נמצאים מתחת לאדמה בעודם נושמים, ואנחנו לא יודעים אם חיים הם או מתים.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
בימים האלה סביב ימי הזיכרון תקוע לי גוש בגרון, גוש של כאב, של פחד, של אימה, של חוסר אונים, של זעם. גוש של כ-1500 קברים חדשים בבתי העלמין, של כ-11500 פצועות ופצועים ושל 132 חטופים.
אורי (שם בדוי) איבד 15 חברים בנובה, ועוד 5 מחבריו חטופים. והוא רק בן 22. רוני (שם בדוי) בת ה-23 לא מסוגלת ללכת לבד ברחוב, היא ישנה שעה או שעתיים בכל לילה, דוחה עוד ועוד את שעת ההליכה לישון כדי לא לפגוש בסיוטים את החברים שנרצחו כשהיא התחבאה בבור, חוסה בצל שורשי העץ. ביום הם קמים לעבודה, מתפקדים כמו אריות. בלילות הם צונחים אל התהום. פוגשים את הפחד למות, את הפחד להשתגע. את הפחד להתמוסס. להיעלם.
ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת ומדריכה קלינית בעמותת לב בטוח. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה לפסיכולוגיה של טראומה במכללת הרצוג.
משבר שמן הזית: ישראל מתרחקת מביטחון תזונתי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הטוב הזה הוא בזכות ממשלה רשלנית נהנתנית שהמדינה ואזרחיה מעניינים אותה כקליפת השום, אליה מצטרפות חברות המזון הבזויות, חסרות המוסר שמסוגלות להתמסר תמורת כסף. לא אמנע מכנות אותן בשמן, זונות. זה התחיל ב"זאבית" כהן, זה ממשיך באוסם, שטראוס ועוד…
מדוע שלא תתבישו בעצמכם?!
כי לזונות אין בושה!
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם