מעבר לניחוחות קרנבל, אחת המחשבות הראשונות שבדרך-כלל עולות למשמע השם "ברזיל" היא פשיעה. ואכן, בברזיל יש פשיעה, ואפילו פגשתי מישהו שנחטף לחמישה ימים למטרות כופר ומשפחתו נוסעת ברכב משוריין. פגשתי אותו על אי מרוחק, בו בחר לחיות בפשטות ובחופשיות ללא סכנה האורבת לו בשל הרקע המיוחס שלו.

אני אישית, טפו טפו, לא נתקלתי בבעיות מסוג זה, אבל כן נתקלתי בביקורי בברזיל בכמה דברים מעוררי השראה, שניתן לאמץ גם אצלנו כשתהיה הנהגה מקומית וכללית שתרצה להיטיב עם הציבור.

אני אישית, טפו טפו, לא נתקלתי בבעיות הפשיעה, אבל כן נתקלתי בביקורי בברזיל בכמה דברים מעוררי השראה, שניתן לאמץ גם אצלנו כשתהיה הנהגה מקומית וכללית שתרצה להיטיב עם הציבור

רפואה ציבורית

הדבר הראשון והמפתיע וגם המשמעותי ביותר היה התגלית, שהרפואה הציבורית בברזיל היא ברובה הגדול חינמית. בשל פציעה קלה הזדמנתי לשני בתי חולים ממשלתיים בשני מקומות שונים בברזיל. בשניהם התקבלתי וטופלתי במהירות ובחינם, כולל צילומי רנטגן לאבחון. קיימת רפואה פרטית יקרה יותר, אך גם שם המחירים שווים לכל נפש.

בארצות הברית, שני ביקורים כאלו ללא ביטוח רפואי היו יכולים להביא אדם ממוצע לפשיטת רגל או חור בכיס וסביר להניח, שמלכתחילה הם לא היו טורחים להיבדק בשל העלויות עד שהבעיה הייתה מחמירה והופכת לקשה יותר לטיפול.

השקעה בבריאות היא משהו שרואים את ההשלכות שלו בעיקר אם הוא לא קיים – כשלא מקבלים את השירותים בזמן והמצב הפיזי או הנפשי מחמירים למצב בו הטיפולים יקרים יותר וגם פחות יעילים, רק כשמישהי בוחרת לסיים את חייה מתוך יאוש. אני מקווה שהמלחמה הנמשכת והעלויות הנלוות לה לא ידרדרו את ישראל יותר בסולם השירותים הבריאותיים הנחוצים כל-כך.

באי קטן ונחמד בשם איליה בלה (בתרגום מילולי: "האי היפה") סיפרה לי בחורה בשנות העשרים המאוחרות שלה, שהיא עברה למקום בשל דכאון, ממנו סבלה כשגרה בסאו פאולו, אחת הערים הגדולות בעולם.

כשפגשתי אותה היא הרגישה שמחה ומשוקמת הודות לשלושה דברים עיקריים: הטבע באי המשופע בחופים וביערות (ידוע שאפילו שהות קצרה בטבע, לא כל שכן מגורים בו, מסייעים לבריאות הפיזית והנפשית), הרפואה החינמית והאיכותית באי, שאפשרו לה לטפל בבעיה כרונית ממנה סבלה ללא תחושת החרדה הנלווית לכל ביקור רפואי, וההשתלבות בפעילות התנדבותית באחד ממוסדות התרבות באי שסיפקה לה סביבה חברתית תומכת ותחושת מטרה.

גיליתי שהרפואה הציבורית בברזיל היא ברובה חינמית. בשל פציעה קלה הזדמנתי לשני בתי חולים ממשלתיים בשני מקומות שונים בברזיל. בשניהם התקבלתי וטופלתי במהירות ובחינם, כולל צילומי רנטגן לאבחון

תרבות

בכל רחבי ברזיל קיימים מוסדות תרבות SESC בסבסוד מס של אחוז וחצי, המושתת על עובדים בתחום המסחר, אך מוצע כמעט בחינם לקהל הרחב.

המרכזים הוקמו בשנת 1946 על מנת לספק שירותים רפואיים לעובדים, ומאז התפשטו בכל המדינות בברזיל והתרחבו במגוון השירותים שהם מציעים – החל ממרכזי ספורט ועד קורסים בהעשרה תרבותית.

פגשתי מישהי שלקחה שם קורסים מעוררי השראה בסטורי טלינג ואחר בשירה בצילום. מטעמים בירוקרטים ואחרים, מדעי החברה והרוח סובלים בשנים האחרונות מקריסה מתמדת, למרות הערך הרב שהם נותנים למשתתפים ולחברה כולה.

המוסדות האלו מסייעים בשימור התרבות ובהפצת הידע וכישורי החשיבה היצירתית והביקורתית, בכך שהם מספקים את מגוון הקורסים האלה בעלות סמלית ביותר (חברתי שילמה כמאתיים שקל עבור עשרה מפגשים – סכום נמוך גם עבור ברזילאים מקומיים). למרות השכר הנמוך לקהל, המרצות והמרצים דווקא מתוגמלים יפה עבור עבודתם.

המרכזים גם מארגנים תערוכות בנושאים שונים ומציגים עבודות של אומנים מקומיים ולא מקומיים, מפורסמים יותר ופחות. כתנועה, הם מעודדים תרבות מקומית ומנגישים למבקרים כמוני את היצירה השופעת ברחבי המדינה.

המוסדות מסייעים בשימור התרבות ובהפצת הידע וכישורי החשיבה היצירתית והביקורתית, בכך שהם מספקים מגוון הקורסים בעלות סמלית ביותר (חברתי שילמה כמאתיים שקל עבור עשרה מפגשים)

המרכז בסאו פאולו מרשים במיוחד ושוכן בבניין בן מעל עשר קומות: בקומה אחת שלו חדר כושר גדול, בקומה אחרת בריכה, בקומה נוספת מגרשי כדור-עף, טניס, ספריה וכן חללים נוספים מוקדשים להשתלמויות ולתערוכות.

ספורט

האופנה של חדרי כושר באוויר הפתוח תופסת תאוצה בכל העולם ובצדק. אין הרבה דברים שעוזרים לבריאות הפיזית והנפשית שלנו כמו ספורט. אימון גופני יעיל יותר מתרופות נגד דכאון וחרדה, ויש לו כמובן תועלות נוספות וביניהן שיפור סיבולת לב ריאה, דחיסות עצם, חיזוק, שיפור מטבוליזם ואף השפעות קוגניטיביות כגון שיפור הריכוז והזיכרון.

לחברה כולה יש אינטרס בהנגשת היכולת של הפרטים בחברה להתאמן, והפריחה של חדרי כושר באוויר הפתוח היא מבורכת. עם זאת, היא בדרך-כלל חסרת טעם. זאת משום שמספר המכשירים בדרך-כלל מצומצם והמכשירים נטולי משקולות, שמאפשרות להתאמן ביעילות.

במדינה הצפון מזרחית של ברזיל, פרנמבוקו, ראיתי גישה מעט שונה שיצרה הבדל גדול: חדר הכושר הפתוח התגאה במבחר נאה של מכשירים וגם במבחר גדול של משקולות שניתנות להלבשה על המכשירים, כך שהאימון יעיל ומהנה בהרבה. המשקולות ננעלות בלילה, אך בין השעות שש בבוקר לתשע בערב העירייה משלמת למדריך כושר, שפותח אותן ומסייע למתאמנים.

להבנתי, זו לא מדיניות מקומית, אלא מדיניות כללית שהמדינה כולה מקדמת: ההשקעה במשקולות ושכר המדריכים היא לא גבוהה, אך התועלת שהתושבים מרוויחים בבריאות פיזית וברווחה נפשית לא תסולא בפז.

זו לא מדיניות מקומית, אלא מדיניות כללית שהמדינה כולה מקדמת: ההשקעה במשקולות ושכר המדריכים היא לא גבוהה, אך התועלת שהתושבים מרוויחים בבריאות פיזית וברווחה נפשית לא תסולא בפז

מי מרימה את המשקולת אצלנו?

חדר כושר באוויר הפתוח עם מדריך ומשקולות, פרמנבוקו, ברזיל, 2024

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)