"חברה ללא מדכאים ומדוכאים, שבה כל אחד מודע לחירותו ומוקיר את החירות וההגדרה העצמית של הזולת – היא האידיאה היחידה שצריכה לכוון את השאיפה האנושית, את הפעולה האנושית ואת התקווה האנושית", כך כתב הסופר, המחזאי והפילוסוף חתן פרס נובל, ז'אן-פול סארטר. הוא הוסיף: "אך למצער, דיכוי גדול, עמוק ונורא פושה על פני האדמה עם תנועות שחרור של עמים מדוכאים, שאינן יכולות להתנהל תוך שמירה מופתית על כללי ההומניזם".

גם נאומו של עמוס שוקן, מו"ל עיתון הארץ בוועידת "הארץ" בלונדון, שבו התקומם נגד דמוניזציה של הפלסטינים – המכשירה כול עוולה כלפיהם – התייחס לפעולות שחרור והתנגדות של הפלסטינים כהכרח לא יגונה ולא כעילה להאדרה מוסרית.

נאומו של שוקן, בו התקומם נגד דמוניזציה של הפלסטינים, המכשירה כול עוולה כלפיהם – התייחס לפעולות שחרור והתנגדות של הפלסטינים כהכרח לא יגונה ולא כעילה להאדרה מוסרית

המסר של שוקן היה כי לעת זו, כשאנו מצויים באותם תנאים פוליטיים ומדיניים מיוחדים שהוגדרו היטב כחסרי מוצא ותקווה על ידי סארטר – ניתן לכנות את הפלסטינים מתנגדי הכיבוש, מתנגדי הטיהור ואינספור עוולות נוספות – לוחמי חופש וחירות. יש בהם גם טרוריסטים נאלחים ונתעבים, הוסיף והבהיר. כאלה שאת מעשיהם, המנוגדים לאינטרס הלאומי של הפלסטינים עצמם, יש לגנות בכול תוקף.

יש גם יסוד אוטופי בנאומו זה של שוקן, הנוגע למוסר ופוליטיקה למטרות ולאמצעים ומזכיר את משנתו של ההוגה האוטופיסטי היהודי מרטין בובר. בובר כתב כי הקשר הנמרץ ביותר בין האני לזולת נוצר באינטנסיביות של מלחמת מדוכאים נגד מדכאים בתנאים של מאבק מזויין, הסתכנות ומחתרת.

והנה שוקן, שאך ביקש להגדיר מחדש את הבעיה המוסרית-פוליטית של ליברלים ואנשים בעלי רצון טוב ביחסם לסוגיה הפלסטינית ולהקמת מדינה פלסטינית, מוצא עצמו תחת מטח של בליסטראות שנורה ממחנהו שלו עצמו.

כנגד מאורעות גורליים של הזמנים האלה וכנגד התאונה ההיסטורית הכבירה בדמות המשטר הפשיסטי הרודה בנו – עמוס שוקן חש שמוטל עליו לשאת על כתפיו ועל כתפי עיתונו לבד את העקרונות המוסריים של השמאל. עקרונות האומרים כי אנו איננו יכולים לשאוף לקיים את חירותנו בלא לשאוף לקיים בה-בעת את חירותם של בני האדם האחרים.

כול זאת בעולם זוועתי, שהוא המצע האפשרי היחיד לפעולת החירות. עולם שבו שדה האפשרויות של המדוכא הפלסטיני מצומצם עד למינימום ונחסמות בפניו בצורה קיצונית אפשרויות אחרות. עולם חולני, אלים ומחריד שהמדוכא נאלץ לפעול בו ואשר פותח אפשרויות נוחות לקיום רק לאומה השלטת והמדכאת – זו המתירה ביד המדוכא ומכתיבה לו, בלית ברירה, בעיקר התנגדות ומחאה.

והנה שוקן, שאך ביקש להגדיר מחדש את הבעיה המוסרית-פוליטית של ליברלים ואנשים בעלי רצון טוב ביחסם לסוגיה הפלסטינית ולהקמת מדינה פלסטינית, מוצא עצמו תחת מטח בליסטראות ממחנהו שלו עצמו

זה מכבר, הכוחות החברתיים-פוליטיים במדינה, אלה שהיו צריכים לייצג עקרונות הנוגעים לחופש והגדרה עצמית של הפלסטינים, בגדו בייעודם או שאינם קיימים כלל. ושוקן מנהל מאבק דל-סיכויים למרות הכול, דרך העקשנות ותחושת הייעוד שלו – כדי לאשר מחדש את מציאותה של העובדה המוסרית הזו בלב זמננו: בשטחים יש תנועה של שחרור לאומי בראשות הרשות הפלסטינית. רשות השמה לה מטרה לשחרר את העם הפלסטיני, והיא מוכנה לחלוקת הארץ בין שני עמיה כפתרון צודק.

אלא שכידוע, למצער, אין לקריאה זו מקבילה בצד הישראלי המשיחי, המבקש להתנחל בשטחיה. ועוד דבר: שוקן אינו יכול להיוותר שווה נפש לידיעות על היקפם הנורא של הדיכוי, הטרור וההרג הישראליים בעזה ובשטחים. מעשים אלה, כך הוא חש, מונעים ממנו להיחשב כאדם.

שוקן, אם כן, יוסיף ויקנה משמעות עמוקה וערך עליון למושג של מעורבות מו"ל במאבקי זמנו ובטיבו של העולם הרוחש סביבו. אדם הנכון לעלות על בריקדות – ובבדידות מזהירה. וזאת אף שרבים מייחלים אולי לכך שהוא יהיה אך ורק מו"ל ליברל בעל רצון טוב, המסתפק בלעסוק ב"ענייני האדם".

מאז ה-7 באוקטובר, לחץ חברתי ופוליטי מופעל על אנשי הרוח של השמאל הקלאסי לכלול את כול הפלסטינים כאויב מספר אחד. עמדה עקבית של אנשי שמאל בזכות מלחמת שחרור פלסטינית, הנאבקת ונלחמת על חירות עמה בכל מקום שאינה משיגה את רצונה בדרכי שלום והסכמים – ניגפת היום מפני האווירה המלחמתית השלטת בישראל.

עמדה עקבית של אנשי שמאל בזכות מלחמת שחרור פלסטינית, הנאבקת על חירות עמה בכל מקום בו אינה משיגה את רצונה בדרכי שלום והסכמים – ניגפת היום מפני האווירה המלחמתית השלטת בישראל

לא בכדי שוקן הרחיק את חמאס מהגדרת לוחמי חופש. בכך הצהיר שמנוי וגמור עמו לעמוד איתן עם מצפונו. וכי בהסכמה לפעולות אכזריות, עם חורבן וכפייה היוצאים נגד החירות – הוא רואה אובדן צלם אנוש.

ב-1947 ז'אן פול סארטר נתן בבית משפט צרפתי עדות לטובת תלמידו לשעבר רוברט מזרחי, שהיה חבר בלח"י ונאשם בהחזקת נשק שנועד להברחה לארץ ישראל. בעדותו אמר סארטר, שאזרח צרפתי ישר צריך לא רק לגלות הבנה למניעיו של הנאשם אלא גם לתמוך במאבקו נגד האימפריאליזם הבריטי ובעד חירותם של יהודי ארץ ישראל. ואלה, כך הוסיף, צריכים להצטייד בנשק שבלעדיו לא יהיה להם כוח לעורר יראת כבוד בקרב אויביהם.

שנים אחדות אחר כך, סארטר וכמוהו כל הצוות של ירחונו "זמנים חדשים", היו מעורבים בכרוז שקרא לחיילים הצרפתיים באלג'יריה לסרב למלא פקודות בלתי חוקיות, ואם אינם מסוגלים לעמוד בכך – לערוק מן הצבא.

בפרסומיו על היקף העינויים של החיילים הצרפתיים באלג'יריה ובקריאתו להפר את החוק – סארטר הניע תנועת התנגדות נרחבת והולכת. ב-1961 נתבקש לכתוב מבוא לספרו של פרנץ פנון "מקוללי האדמה", ובמבוא זה קבע כי אי אפשר לדון באותה אמת מידה את המורדים שאין להם מנוס או שנדחקו למקום ללא מוצא ואת מדכאיהם. בכך, הוציא לעצמו שם רע בקרב אנשי הרוח ההומניסטים.

האחריות ששוקן נוטל על עצמו כבדה ונוראה – אחריות לקבוע מתי ובאילו תנאים מוחשיים נעשים דרכי-חירות שיש בהם כוחניות – אמצעי יחיד להשיב אנושיות לעולם.

סארטר העיד כי אזרח צרפתי ישר צריך לא רק לגלות הבנה למניעי חבר הלח"י שנאשם בהחזקת נשק שנועד להברחה לישראל, אלא גם לתמוך במאבקו נגד האימפריאליזם הבריטי ובעד חירות יהודי א"י

אולם תהא זו טעות חמורה, ליקוי של ממש – לא רק בהבנת שוקן, אלא גם ליקוי בהבנת זמננו בכלל – אם נראה במחשבותיו של שוקן על דיכוי והתנגדות, ולמעשה תביעה שלו לאנושיות הדדית – אך ורק שיגיון של אדם שהשנאה לפשיזם ולכיבוש מעבירה אותו על דעתו.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.