נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע בכנסת נותן לנו הזדמנות להציץ לתוך מה שמעניין אותו באמת, מה הם סדרי העדיפויות החשובים לו באמת, וכיצד הוא רוצה להגשים אותם.

מה שחשוב לו ביותר זה איך הוא ייראה כאשר ייאלץ להתייצב לפני שופטיו בעוד שבועיים. אני מקווה שהשופטים לא ירשו הפעם להביא לבית המשפט את דוכן ראש הממשלה, כדי להשתלח בהם בתוך ביתם פנימה ולהציגם כמבצר קורס, אלא שסוף סוף יתחילו לנהל את המשפט כהלכתו.

נתניהו מוטרד מהאופן בו הוא יופיע בפני הציבור כאשר סמכות השופטים מעל סמכותו. ואני מקווה שבית המשפט ירשה שידור ישיר, כדי שכל עם ישראל יראה את המראות וישמע את הקולות.

נתניהו מוטרד מהאופן בו הוא יופיע בפני הציבור כאשר סמכות השופטים מעל סמכותו. ואני מקווה שבית המשפט ירשה שידור ישיר, כדי שכל עם ישראל יראה את המראות וישמע את הקולות

לפיכך, הנאום השבוע כוּוָן לנפח את דמותו לדמות של מנהיג-על, שרק הוא מסוגל לעמוד מול ארצות הברית ואין בלתו, ומה יקרה לעם ישראל אם השופטים יעזו להקטין את דמותו של הסכר האחרון מול הדורסנות של ארצות הברית.

מפה אנו מבינים את סוגיית המטוס כנף ציון. נתניהו טרח להדגיש כי את ההוראה לחסל את חסן נסראללה הוא נתן מתוך המטוס. אם אכן נתן את ההוראה בזמן אמיתי – נתון לוויכוח, אך ניכר כי חשוב לו לייחס זאת לעצמו. בסאבטקסט יש פה רמז לסיבה שבגינה המטוס כל כך חשוב – אילמלא היה מטוס, הוא לא יכול היה לתת את ההנחיה המיידית על החיסול.

אבל חשיבות המטוס נעוצה בעיקר במה שחשוב לנתניהו ביותר – התדמית. זה שהוא טס במטוס מלכותי הופך אותו למלך. ומי אתם השופטים באיזה בית משפט מחוזי נידח שתערערו על כך.

מראה השופטים כבעלי סמכות מעליו – מדירה שינה מעיניו, ומדריכה אותו להציג עצמו כסמכות המשתווה לנשיא ארצות הברית, ולמעלה ממנו.

וזה כמובן הפייק הבסיסי. ארצות הברית הצילה אותנו עם ה-don't  המפורסם של ג'ו ביידן, ואת נתניהו אובד העצות באופן אישי. ההשתלחות מעל בימת הכנסת בנשיא ארצות הברית, דווקא ביידן, בימיו האחרונים בבית הלבן, היא בושה למדינת ישראל. והיא נעשה רק כדי ליצור לנתניהו תדמית של מנהיג-על כהקדמה למשפטו, שם כל הדימוי הזה עומד להיקרע לגזרים.

אם זה מה שעומד לנגד עיניו של נתניהו, הרי שהוא עתיד לנסח קמפיין בחירות מעל דוכן העדים, וכולנו תקווה שהשופטים יעמידו אותו במקומו וכי התביעה לא תוותר לו.

ארה"ב הצילה אותנו עם ה-don't  המפורסם, ואת נתניהו אובד העצות באופן אישי. ההשתלחות בנשיא ארה"ב, דווקא ביידן, בימיו האחרונים בבית הלבן, היא בושה לישראל, ונועדה ליצור לנתניהו תדמית של מנהיג-על

מכאן, יש לבחון את פייקי המשנה, ונתחיל במי מנצח במלחמה. זר שיבוא מהמאדים יכול לחשוב שאין לישראל חיל אוויר, וכי את כל המלחמה הזאת מנהל נתניהו והחיילים הגיבורים הנלחמים למען נצח ישראל את מלחמת התקומה. ובכן, את המלחמה הזאת מנצח חיל האוויר, ובלעדיו כל החיילים הגיבורים והאריות לא היו יכולים להתקדם מילימטר.

חיל האוויר לא נלחם את מלחמת התקומה, אלא למען הצלת מדינת ישראל, וביום שביידן יכפה על גיבור-העל נתניהו את סיום המלחמה, הטייסים יחזרו להילחם על הדמוקרטיה, ואם זה יקרה אחרי העדות בבית המשפט, כל מראית העין של "תראו איזה מנהיג עולמי אני", תיקרע לגזרים.

פייק מרכזי נוסף הוא מעבר רפיח וציר פילדלפי. הבעיה עם סגירת מעבר רפיח הייתה גם כי מחירה היה התפזרות הברית האזורית שביידן עמל להקימה, שמרכזה סעודיה וישראל. אחרי ההיחלצות האזורית המרשימה במתקפה האיראנית הראשונה, במתקפה השנייה ישראל עמדה לבדה – עם ביידן המושמץ.

פייק שלישי היה שנתניהו רוצה לחסל את שארית כוחו של חמאס. אבל הוא מתעתע בחסידיו השוטים. סגירת מעבר רפיח לא נועדה לחסל את "חטיבת רפיח" אלא לסלק את מצרים, המיפרציות וסעודיה מעזה, ולהשאיר את קטאר וחמאס – ואת אונר"א. בואו ניתן קרדיט לנתניהו שהוא לא "טעה" בחוסר ידיעה שזאת תהיה התוצאה, אלא שעשה זאת במכוון. הוא חסם כל אלטרנטיבה לחמאס, כדי להשאיר אותם ככוח השולט בעזה לבדם.

פייק "חיסול שארית כוחו של חמאס" מתעתע. סגירת מעבר רפיח לא נועדה לחיסול חטיבת רפיח אלא לסילוק מצרים, המיפרציות וסעודיה מעזה, ולהשאיר שם את קטאר ואונר"א ללא אלטרנטיבה לחמאס ככוח שולט

מי שלא מאמין – הנה היחידה החדשה שחמאס הקים – "סהם" שתפקידה להילחם בגנבי הסיוע, יחד עם מנהיגי השבטים. אז נתניהו חסם את מדינות ערב מלתפוס את מקומו של חמאס, כדי שחמאס ישקם את כלי שלטונו.

מדוע שנתניהו יעשה זאת? פה אנו נדרשים להזכיר את דברי בצלאל סמוטריץ' לפני ימים אחדים בלבד – ההבטחה לחידוש ההתנחלויות בעזה. עם סעודיה נתניהו לא יכול לעשות זאת, עם חמאס כן. מלחמת התקומה היא המלחמה למען הקמת ההתנחלויות בעזה.

אי אפשר היה שלא להשתאות כיצד נתניהו חושף מעל בימת הכנסת את סודות המשא ומתן עם האמריקאים, וגם לזה יש מטרה הקשורה למשפטיו. ליתר דיוק, לחקירת הדלפות הפייקים מלשכתו, המתנהלת בימים אלה נגד דובריו ובכירי לשכתו.

מה שנתניהו רצה לעשות זה לנרמל הדלפות. אם ראש הממשלה מדליף מעל בימת הכנסת מידע כל כך רגיש, אז מה זה כבר הדלפה של מסמכים מסווגים. אם אין כבר סודות מדינה יותר, אז מה זה חשוב עוד מסמך, פחות מסמך.

ומה פירוש התמונה הזאת מכנף ציון – שרה נתניהו בוחנת מסמכים מטושטשים, ומנחה מישהו בטלפון. זה בוודאי סתם נייר, אבל המסר הוא שסודות מדינה הם לא עניין מי יודע מה. אם לשרה יש גישה אליהם – אז אם יש גם לאלי פלדשטיין – זה לא סוף העולם.

חמאס הקים יחידה חדשה, "סהם", שתפקידה להילחם, עם מנהיגי השבטים, בגנבי הסיוע. מדוע שנתניהו יאפשר לחמאס לשקם את כלי שלטונו? סמוטריץ' הבטיח לחדש התנחלויות בעזה וזה לא יעבוד עם סעודיה

כל ישיבת הכנסת כונסה לדיון על גורל החטופים, ופה היה הפייק הקבוע לפיו "חמאס אשם", וכי הוא – נתניהו – עושה הכל למען עסקה. כמעט חשבנו שאכפת לו מהחטופים כמו שאכפת לביידן. אז הגיע הזמן לומר שהמשוואה האמיתית היא התנחלויות מול חטופים.

אם אתה עומד כחומה בצורה, כגיבור-על, כדי שלא "להיכנע" לחמאס – וכל זאת כדי למלא את רצונם של סמוטריץ' והַצָּדֶקת אורית סטרוק בעלת הנס לחדש את ההתנחלויות, הרי שלא תהיה עסקה, ולא ישוחררו החטופים, וכל ישיבת הכנסת למען החטופים הייתה פייק אחד גדול. זאת הייתה ישיבה לא למען החטופים אלא נגדם. ולא יהיה מאושר ממני אם אתבדה, ואם אגלה בכל זאת ולמרות הכל שנתניהו רוקח עסקה. הלוואי.

וכבר אין צורך להזכיר את הסיסמה השקרית של "ביחד ננצח", שהופיעה שוב, יום אחרי שיריב לוין הודיע על חידוש ההפכה המשטרית.

וכאן, נשאלת השאלה הגדולה מה עושה האופוזיציה בישיבות האלה. הכנסת היום איננה כתמול שלשום. אין בה יותר את המשחק הדמוקרטי הידוע של בעד ונגד. הכנסת הפכה ל-D9 ההורס את המדינה, והשתתפות האופוזיציה במשחק הזה נותנת לכוחות ההרס את הלגיטימציה במלאכת החורבן.

האופוזיציה חייבת לנטוש את המליאה בכלל, ולהשאיר אותם לדבר עם עצמם. זה בדיוק מה שנתניהו עשה כאשר נפתלי בנט ויאיר לפיד היו ראשי ממשלה.

הכנסת הפכה ל-D9 ההורס את המדינה, והשתתפות האופוזיציה במשחק נותנת לכוחות ההרס לגיטימציה במלאכת החורבן. על האופוזיציה לנטוש את המליאה ולהשאירם לדבר עם עצמם. זה מה שנתניהו עשה

אפשר ללמוד משהו ממה שנתניהו התמחה בו ואף הפך בו לגדול הדור באמת – שליטה על הפייק, על הנדוס התודעה ועל התדמית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.