המאבק על עתיד הדמוקרטיה הישראלית נכנס בשבוע שעבר לסיבוב משמעותי, אולי המשמעותי ביותר שלו. מי שמנסה להקטין את חומרת האירועים – מאיומי פיטורים על היועצת המשפטית לממשלה ועל ראש שב"כ, שמטרתם לכאורה לגמד או לפגוע בחקירות הנוגעות לסביבת ראש הממשלה, ועד שרשרת חוקים שנועדו לפגוע בשומרי הסף ובעצמאות התקשורת – הוא או מיתמם או נאיבי.
המוסכמה הרווחת היא כי לשקר, למניפולציה ולתכסיסנות יש דרכים קצרות יותר לליבו ולמוחו של הציבור מאשר לאמת. וכך, במאבק עיקש, מנסה המחאה החברתית המתמשכת להילחם במכונה משוכללת של שקרים והטיות, אבל מאבדת גובה בכל פעם מחדש כשמתגלה כי מאחורי מה שמכונה "מכונת הרעל" – מערך תעמולה משוכלל – עומדים ראש הממשלה עצמו, בכירים פוליטיים, עוזריהם, פסאודו־עיתונאים ואנשי ציבור מובילים.
ומי עומד מאחורי מכונת המחאה, שידעה הישגים גדולים בשנתה הראשונה של הממשלה והצליחה לבלום באמצעות הרחוב הישראלי שורה של חוקים כמו גם את הפגיעה הגדולה במערכת המשטר הדמוקרטית הישראלית והרופפת?
אחרי שיואב גלנט – שהיה אופוזיציונר בודד בתוך הממשלה, לפחות לחלק מהיוזמות – פוטר, נשארנו עם החשש שהיועצת המשפטית האמיצה ביותר שהייתה פה תפוטר
ובכן, אין תקופה מתאימה מזו כדי לחוש את יתמותה של המחאה הישראלית מהנהגה. מלבד שלושה–ארבעה חברי כנסת בולטים, ובראשם נעמה לזימי וגלעד קריב, האופוזיציה בכנסת – שנבחרה בזכות מאות אלפי קולות כדי להגן על הדמוקרטיה – מתגלה כגוף חסר אונים, עם הנהגה רופסת שאינה מבינה את עוצמת הצונמי המאיים על המדינה.
וכשאלה לא מתייצבים להוביל את נחיל הזעם והייאוש של הציבור, התוצאות בהתאם: המחאה מתפצלת לשברירים של פעולות ויוזמות, חלקן יעילות וחשובות וחלקן מנסות לחקות את הטקטיקות של הימין, וגורמות יותר נזק מתועלת.
מעשים המעידים על תסכול וייאוש
פעולת ירי נוריות התאורה לעבר בית ראש הממשלה בקיסריה מעידה פחות על נפש עבריינית או אלימה, ויותר על עומק התסכול בקרב המוחים. באותו אופן, הפקעת שערי העיתונים למודעות הערצה ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, מדגישה פחות את ההערכה (המוצדקת) לאומץ ליבה ונחישותה, ויותר את המחסור החמור במנהיגים ראויים להזדהות ולהובלה.
אחרי שיואב גלנט – שהיה אופוזיציונר בודד בתוך הממשלה, לפחות לחלק מהיוזמות – פוטר, נשארנו עם החשש שהיועצת המשפטית האמיצה ביותר שהייתה פה תפוטר, או שבסוף תרים ידיים. אלא שתפקידה של מהרב־ביארה אינו להנהיג ציבור פוליטית, אלא לקבע נורמות שלטוניות ולהשגיח על הפעולה המשפטית של הממשלה.
אם היועצת היא הגורם היחיד שאליו נוכל לשאת את פנינו בתקווה לשינוי המצב הפוליטי, הרי שמצבנו מחפיר. מרוב תסכול אנחנו מקוים שאולי היא תציל אותנו מה"קול־דה־סאק" המופרע אליו נקלענו. זה לא תפקידה
אם היועצת היא הגורם היחיד שאליו נוכל לשאת את פנינו בתקווה לשינוי המצב הפוליטי, הרי שמצבנו מחפיר. מרוב תסכול אנחנו מקוים שאולי היא תציל אותנו מה"קול־דה־סאק" המופרע אליו נקלענו. זה לא תפקידה.
אז איפה בני גנץ, יאיר לפיד, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן בימים אלה? במקום להקים את החזית להצלת ישראל מציפורני הדיקטטורה, במקום להתאחד בלי אגו לאגרוף ברזל אחד שיוביל את כל הארגונים האזרחיים ביחד ויצעיד את הרחוב בתחושה שיש מי ששומר עלינו – הם מתעסקים במאבקים שוליים ומשחקים אותה עסקים כרגיל.
הראשון, גנץ, מתקשה לנסח לעצמו מה הוא באמת רוצה. בדיוק כפי שהיה כאשר נכנס לממשלה וכאשר התקשה לצאת ממנה. מדי פעם הוא מוציא תגובה רפה מדי, שכוללת את המילים "זאת לא העת". פעם, הרבה לפני שבעה באוקטובר, בשיאו של המאבק נגד ההפיכה המשטרית, הוא עוד איים "להרעיד את המדינה". היום הוא בקושי מסוגל להעיר אותה משנ"צ.
השני, לפיד, תקיף ויעיל הרבה יותר בתגובותיו, אבל דווקא בתקופה הזאת הוא בחר לפרסם "תוכנית מדינית" משלו. אולם לאיש אין צורך מיידי ברעיונות המעולים שלו, אם לא נצליח להחליף את השלטון כדי ליישם אותם.
מאז נשא לפיד את נאומו, נתניהו רק הצליח לבטן חזק יותר את מבצרו הקואליציוני, להעביר את התקציב, להחליף את שר הביטחון הסורר ביס מן, להתחמק מעוד חקירה, לקדם חוקים, לחטוף צו מעצר בינלאומי ועוד
יצא לי לשמוע את לפיד בנאום יפה שנשא בוועידת "אידיאה" לפני חודשיים. הוא ניסה להפיח בקהל קורטוב של אופטימיות, וטען שימיה של הממשלה קצרים מכפי שחשבנו וש"החודשים הקרובים" יהיו מכריעים.
לטעמו, המחלוקות סביב התקציב וחוק הגיוס – שלטענתו לא יעברו – יובילו את הקואליציה למשבר שממנו לא תצליח להתאושש ול"מפולת גמורה". לפיד אף טען כי הבחירות קרובות מכפי שנדמה, והבהיר כי מתקיימים "דיבורים שקטים" עם גורמים בליכוד.
ובכן, פנטזיות הן דבר יפה, אבל המציאות הביביסטית שונה בתכלית. מאז נשא לפיד את נאומו, נתניהו רק הצליח לבטן חזק יותר את מבצרו הקואליציוני, להעביר את התקציב, להחליף את שר הביטחון הסורר ביס מן, להתחמק מעוד חקירה, לאיים על ראש שב"כ והיועצת המשפטית לממשלה, לקדם חוקים, לחטוף צו מעצר בינלאומי ועוד.
כיום, נתניהו נראה רחוק כתמיד מסיום המלחמה, ובוודאי שרחוק מהדחה. האם לפיד שינה מדרכו? לא ולא. הוא עדיין מתכונן ליום בו יהיה ראש ממשלה. איכשהו, מתישהו.
מנהיגי האופוזיציה בכנסת התרגלו שהמחאה עושה עבורם את העבודה השחורה, והם לא צריכים להתלכלך או להסתכן בחריגה מהקונצנזוס. מספיק שיצביעו נגד ויצקצקו ברשת X
גם בנט וליברמן נותרו בינתיים על הגדר. בנט עסוק בבליץ הסברה, אך טרם הכריז על חזרתו לפוליטיקה, וזאת למרות יכולתו המוכחת לגשר בין קצוות פוליטיים שונים והפוטנציאל שלו להשיב אליו חלקים ממחנה הימין, שנסחף בבחירות האחרונות לכיוון איתמר בן גביר.
ואת ליברמן הסכנות לדמוקרטיה מעניינות פחות מאשר ענייני הביטחון – ותמיד כדאי לזכור שהמסע שלו עם רשויות החוק לא היה מרנין ולא הפך אותו בהכרח לשוחר המערכת המשפטית, תקשורת חופשית או עצמאות מוסדות החקירה.
וכך מופקרת הכנסת ליוזמות מופרעות, להתנהלות בריונית בוועדות, לשלטון ללא מיצרים של ממשלה עוכרת דמוקרטיה, ולאיום מתמיד על כל שומרי הסף באשר הם. מנהיגי האופוזיציה בכנסת התרגלו שהמחאה עושה עבורם את העבודה השחורה, והם לא צריכים להתלכלך או להסתכן בחריגה מהקונצנזוס. מספיק שיצביעו נגד ויצקצקו ברשת X. יבוא היום וזה יישא פירות.
והמחאה, בלי הנהגה, מידרדרת משבת לשבת אל מחוזות הייאוש. שורה ארוכה של ארגונים ואנשים נהדרים, שרוצים להילחם על המקום הזה אבל מאבדים כוחות. כמו משחק וידיאו רגע לפני שהבטרייה נגמרת, התמונה על המסך משתבשת, הסאונד נחלש, והתקווה שאפשר להציל את כל הטוב שהיה כאן הולכת ונעלמת.
לארבעת מנהיגי המרכז עומדת כעת הזדמנות אחרונה להקים חזית מאוחדת: להיאבק בעוצמה בכנסת, להשבית את המדינה, לתאם מסרים ולהקרין תחושת התנגדות אמיתית
אמת, הציבור הנועז הצליח לייצר פה הרבה הרתעה בכוחות עצמו ללא סיוע מהאופוזיציה, מול יוזמות יריב לוין, פיטורי גלנט הראשונים והחידלון הממשלתי בעקבות אירועי שבעה באוקטובר.
הם ממשיכים לשקם את עוטף עזה בעזרת מתנדבים, מפיקים סרטונים אפקטיביים לחשיפת הזוועות שאליהן צועדת ישראל, יוצאים לרחובות ומופיעים בכל מקום שבו נתניהו צפוי להופיע – בין אם במעונו הרשמי, בביתו הפרטי בקיסריה, בדירה ברחוב עזה או בווילה של מיליארדר מזדמן.
אבל מול משטרה שהופכת אכזרית ונחושה מפעם לפעם, ואחרי כישלון "ליל גלנט" השני, גם המפגינים מתחילים להתעייף. אחרי הכול, גם להם יש רק שבת אחת בשבוע. להניף דגלים ולצעוק במגפון זה מלהיב, אבל אחר כך בא ההנגאובר כשפותחים את ערוץ 14 ונחרדים ממה שרואים שם.
לארבעת מנהיגי המרכז הישראלי עומדת כעת הזדמנות אחרונה להקים חזית מאוחדת: להיאבק בעוצמה בכנסת, להשבית את המדינה, לתאם מסרים ולהקרין תחושת התנגדות אמיתית. ללא פעולה כזו, הרחוב הישראלי, שכבר כורע תחת העומס, ימשיך לשקוע לייאוש. בעוד שנתיים, כשיגיעו הבחירות, ייתכן שיהיה קשה הרבה יותר לעורר אותו מחדש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ניתוח מדויק . יותר מאשר אנו סובלים ממנהיג נרקיסיסט מושחת ומסוכן, אנו נפגעים מהעדר הנהגה באופוזיציה . גנץ כישלון ידוע מראש , לפיד איבד את זה וליברמן כמו שאבנר הגדיר. היחיד שעובד קשה ונקי זה גולן
מר הופשטיין, לא יהיו בחירות. לא באוקטובר 2026 וגם לא ב-2027. בימיה הראשונים של ההפיכה המשטרית לדיקטטורת ראש ארגון המחבלים הצורר ביבים שקרניהו, פנה חבר כנסת מהספסלים האחוריים של ארגון המחבלים שקרניהו ליו"ר ועדת הבחירות. הוא ביקש שהבחירות הקרובות לא ייערכו באוקטובר 2026, אלא באוקטובר 2027. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית היה השופט העליון יצחק עמית, מי שהיום הוא מ"מ נשיא העליון. עמית זרק את אותו חבר כנסת מכל המדרגות. יש לי חידה בשבילך – מה יקרה קודם? מינוי השופט נעם סולברג, יקיר הימין הקיצוני לנשיא בית המשפט העליון או בחירות? ואם יהיו בחירות, לא ישתתפו בהן המפלגות הערביות. מה שנקרא, דיקטטורה ליהודים בלבד.