שתי התפתחויות דרמטיות מתרחשות לנגד עינינו – הקריסה המהירה של משטר אסד בסוריה, והידיעות על עסקת חטופים, שאולי הפעם הזאת בכל זאת נרקמת לקראת מימוש. על אף שאין קשר ישיר בין שתי ההתפתחויות, הרי ששתיהן קשורות ליום שאחרי כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן. אם לחדד: הן מתייחסות לשאלה אם מדיניות ארצות הברית תישען על קטאר או על סעודיה.

בשורה התחתונה קטאר וטורקיה עומדות מאחורי הקבוצה שהשתלטה על סוריה, בעוד שסעודיה והאמירויות מנסות ליצור קשר עם קבוצות אחרות המתנגדות לאותה קבוצה.

האם מדיניות ארה"ב תישען על קטאר או על סעודיה? קטאר וטורקיה עומדות מאחורי הקבוצה שהשתלטה על סוריה, בעוד שסעודיה והאמירויות מנסות ליצור קשר עם קבוצות אחרות המתנגדות לה

האות הגלוי הראשון היה, כאשר הנשיא הנכנס טראמפ הזהיר את חמאס מן התוצאות להכשלת עסקת חטופים לפני כניסתו לבית הלבן. התחילה התרוצצות כאשר פורסם כי קטאר סילקה מתחומה את צמרת חמאס המתארחת אצלה. אינני חושב שזה קרה, לא ראינו שום עדות לכך, אבל עצם הידיעה מעידה על לחץ שמופעל על קטאר.

כאשר קטאר נעדרה מתמונת התיווך – מצרים נכנסה לעניין בחוזקה. מה שנמצא על השולחן זה ההצעה המצרית, המדברת על הפסקת אש לפרק זמן קצוב, שחרור חטופים עם מתן עדיפות הומניטרית (כאילו שלא שחרור כולם הוא בעדיפות הומניטרית) והגדלה מסיבית של הסיוע לתושבי עזה ופתיחת מעבר רפיח, כאשר נציגי הרשות הפלסטינית נמצאים מול קציני הגבול המצרים. פירוש הדבר הוא שישראל צריכה לפנות את ציר פילדלפי – הסמל של הניצחון המוחלט.

זה יכול להסביר מדוע בנימין נתניהו שלח את ראש השב"כ, רונן בר, לטורקיה. זה לא היה כצעד תיאום עם טורקיה לנוכח ההתפתחויות בסוריה אלא, מן הסתם, כדי להחזיר את קטאר לתמונה.

עמדת ההובלה של מצרים פירושה עדיפות לציר של סעודיה, בעוד שנתניהו מעדיף את קטאר. יוזמה קטארית תשאיר את מעבר רפיח סגור, כי הוא חוסם את הכניסה המחודשת של מצרים והאמירויות לעזה, וחוסך את הצורך להסביר לממשלת איתמר בן גביר מדוע יש להסכים לנציגי הרשות הפלסטינית לבוא לעזה (אבל לא בטוח שהם יבואו, אחרי שנציגים קודמים של הרש"פ חוסלו בידי חמאס). במקום פינוי פילדלפי, ישראל תסכים לפנות את ציר נצרים. כמובן שציר נצרים חשוב יותר לישראל, אבל ציר פילדלפי חשוב יותר לנתניהו.

עמדת ההובלה של מצרים פירושה עדיפות לציר של סעודיה, בעוד שנתניהו מעדיף את קטאר. יוזמה קטארית תשאיר את מעבר רפיח סגור, כי הוא חוסם את הכניסה המחודשת של מצרים והאמירויות לעזה

אם אכן ראש השב"כ נסע לטורקיה כדי להחזיר את קטאר לשולחן התיווך, זה יכול לרמוז כי הפגישות של הדיפלומטיה האמריקאית עם נתניהו וראש ממשלת קטאר הם ביוזמת נתניהו, כדי לא להשאיר את מצרים כמתווכת העיקרית.

היוזמה של נתניהו לחבר את קטאר עם טורקיה בעת הזאת מעוררת שאלות דווקא לנוכח ההתפתחויות בסוריה. כדי להבין את ההקשר הישראלי להתפתחויות שם צריך להבין מה הוא "הארגון לשחרור סוריה הגדולה" – "היאת תחריר א-שאם".

הארגון הזה הוקם במקורו כארגון "א-נוסרה", וזוהה כתואם דאע"ש,  אבל זאת טעות. א-נוסרה הוקמה כזרוע הצבאית של האחים המוסלמים, והיא מחוברת לקטאר וטורקיה. קטאר מממנת, וטורקיה מאמנת ומציידת.

יתר על כן, מנהיג הארגון, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, היה חבר אישי של חאלד משעל, כאשר משעל עמד בראש הפוליטבירו של חמאס בדמשק, ומשעל הקים תחת אפו של המארח בשאר אסד את התאים הראשונים של מה שיהיה לימים ארגון א-נוסרה. החלק הפלסטיני נקרא "אכנאף בית אל-מקדס", כלומר: כנפות ירושלים, בעוד שהחלק הלא פלסטיני נקרא נוסרה, ואחר כך, במעבר לאידליב הטורקית, שינה את שמו להיאת תחריר א-שאם.

הטעות בזיהוי של הארגון כדאע"ש נובעת מראשית דרכו של המנהיג, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, בצילו של מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בגדאדי. אבל השניים היו חלוקים בעניין הג'יהאד העולמי. אל ג'ולאני חזר לסוריה כדי לשחרר רק את סוריה, התחבר עם קטאר וטורקיה, ודרכם הודיע למערב שהוא לא חלק מן הג'יהאד העולמי, ועניינו רק בשחרור סוריה. הוא התכוון, אומנם, לסוריה "הגדולה" – הכוללת גם אותנו, את ירדן ואת לבנון.

את צעדיו בסוריה עשה אל ג'ולאני יחד עם חאלד משעל, כשזה היה ראש הפוליטבירו, ובגד באסד, כשהוא ומשעל הקימו את התאים הראשונים של המרד. ג'ולאני הקים את א-נוסרה ומשעל הקים את "כנפות ירושלים", שזה השם הפלסטיני של א-נוסרה.

במילים אחרות, אחרי שמיגרנו את חמאס עזה, נקבל את תאומו של חמאס על גבול הגולן, יחד עם טורקיה. זה נשמע קצת גורף – אך יש לעקוב אחר ההתפתחויות.

את צעדיו בסוריה עשה אל ג'ולאני, מנהיג א-נוסרה, יחד עם חאלד משעל מהנהגת חמאס. כלומר אחרי שמיגרנו את חמאס עזה, נקבל את תאומו של חמאס על גבול הגולן יחד עם טורקיה

הנכס הגדול שלנו הוא האהדה הגדולה שזכינו לה בעקבות המכות שהנחתנו על חזבאללה ואיראן השנואים. אנו חייבים לממש את האהדה הזאת, ואין הרבה זמן לאבד.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.