לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו

ראש הממשלה בנימין נתניהו הסביר לעם, שבשבעה באוקטובר קרתה שוב שואה נגד היהודים, ומאז השבעה באוקטובר הכל מותר כי ביצעו בנו טבח. אז מה פתאום באים אנשים, החושבים שבשבעה באוקטובר היה טבח נגד אזרחי מדינת ישראל ולא נגד יהודים, וכי זכותו של הצבא להגן על המדינה לא בהכרח מצדיקה תמונת ראי של שואה גזענית לעם אחר, העם הפלסטיני.

הקמתה של מדינת ישראל הייתה דבר הכרחי לתיקון זוועות השואה, אך המדינה לא הגיעה עם אישור לבצע זוועות לעם אחר שחי בארץ הזאת. זוועות השואה לא נותנות חסינות  וחנינה למדינה לבצע פשעים נגד האנושות.

להפך, על פי ההיגיון, מצופה מעם שידע מה זה להיות קורבן של שיח ומעשים קשים הנובעים מגזענות, להיות מוסרי ולעצור את ההתענגות ממעשי נקמה. הגנה עצמית לא מצדיקה הרעבה, עינויים וקטל מסיבי בעזרת פצצות עיוורות, מעשי רוע והסתה רעילה ולאומנית.

פלסטינים שלא עוללו דבר הם בני אדם, ואילו מעשי רוע של ישראלים מסוימים הופכים אותם מחיילים או ממקבלי החלטות ליצורים המונעים מנקמה או מכוח, כסף וכבוד. מיהירות המעוררת בנו, האזרחים הישראלים, בושה וחרפה ופחות רצון להיות עם אחד.

יחד עם החיילים שנופלים והפלסטינים שנופלים, נופלים לנו במקביל גם הערכים של מדינה מתוקנת. מעם מושמד אנחנו הופכים להיות עם משמיד.

מצופה מעם שידע מה זה להיות קורבן של גזענות, להיות מוסרי ולעצור את ההתענגות ממעשי נקמה. הגנה עצמית לא מצדיקה הרעבה, וקטל מסיבי בעזרת פצצות עיוורות, מעשי רוע והסתה רעילה ולאומנית

לא נגד העם היהודי ביצע חמאס את מעשי הזוועה שלו, אלא נגד אזרחים של מדינת ישראל ואנשים המתגוררים בה. בטבח נפגעו גם אזרחים ערבים ועובדים זרים. המדינה קיימת כבר 76 שנה והיא אמורה להילחם בתוקפיה כמדינה ולא כשבט יהודי.

כן, יעלון לא חושב שביטחון מצריך התעללויות והשחתה של בני אדם. הוא לא חושב שביטחון מצריך ענישה והרס מסיבי המונע מנקמה ומאשליה מגלומנית של כיבוש והקמת התנחלויות נוספות.

שר הביטחון הנוכחי ישראל כ"ץ נלחם על שחרור יהודים ממאסר גם כאשר הם מתקיפים פלסטינים. השרים של הממשלה הזאת חיים ביהודה, ולא במדינת ישראל.

"רצח עם" "וטיהור אתני" חוזרים אלינו, למדינה של היהודים, מבפנים. הגזענים קיימים בתוכנו, וההזדהות איתם גורמת לנו להתנהל כמדינה שחוזרת לעבר, להיסטוריה, ולא פונה לעתיד. היא במעגל סגור של חזרתיות, ללא אופק מדיני.

מדינה הפועלת לבטל את המעמד של היועצת המשפטית, כי השר הוא החוק, ופועלת לבטל את התקשורת הציבורית – חשודה בהסתרה. ממשלה שרוצה שהאמת תהיה מוסתרת מהעיניים ומהאוזניים של האזרח, רוצה נתינים כמו אלה שחיו במשטרים אפלים ולא רצו לדעת על המתרחש סביבם. כמותם אנו עלולים להיות חרשים ועיוורים לעוולות שנעשות בשמנו, בהיעדר דיווחי אמת.

בהדרגה אפשר להבחין בגלישה לריקבון של הדמוקרטיה ולהזדהות מוחלטת עם ערכים גזעניים.

אחרי ה"ביחד ננצח" לא תמיד נהיה כל כך ביחד, כי אנחנו אנשים שונים עם ערכי מוסר שונים. רבים ביננו לא כל כך מתענגים על ניצחון ונקמה, לא אוהבים לשנוא, ומעדיפים לחיות ולא למות

עם הספר הופך בהדרגה לעם הסוגד לכוח של מטוסים ונשק. כוח מסוג זה לא מרשים את כולנו וגם לא מביא אופק אנושי.

אחרי ה"ביחד ננצח" לא נהיה כל כך ביחד, כי אנחנו אנשים שונים עם ערכי מוסר שונים. רבים ביננו לא כל כך מתענגים על ניצחון ונקמה, לא אוהבים לשנוא ומעדיפים לחיות ולא למות. אנו מעדיפים להתאחד סביב ערכים ולא סביב שנאה מאחדת.

הגיע הזמן שנהיה אזרחים במדינה שמפרידה את עצמה מדת, משוחררת מציווים עתיקים ומחבקת תרבות. אם ננצח את הגזענות שחיה בתוכנו, נבנה מדינה מוסרית, עם פחות "הותרו לפרסום" ו"הודעות נמסרו למשפחות", עם פחות חיילים מתים ופחות גאווה על חיסול בני אדם.

כולם מזדהים עם החטופים, אבל למי העם אמור לפנות? הרי גם ראש הממשלה מסתובב עם סיכת החטופים הצהובה – והוא הראש של העם, הוא זה שלא מחזיר את החטופים כי השר שלו לביטחון לאומי איתמר בן גביר צועק שהוא לא מוכן לשחרר סנווארים.

כשהשיח בחוצות ממזג תמונות של הטבח מהשבעה באוקטובר עם תשעה באב, ומשווה את שריפת הבתים בנחל עוז עם שריפת בית המקדש – זהו ניסיון לקבע מעגל הרואה במדינה רק את ארץ האבות, אבל רבים מאתנו חולמים על ארץ לכולם, כל מי שחי בה.

כולם מזדהים עם החטופים, אבל למי העם אמור לפנות? הרי גם רה"מ מסתובב עם סיכת החטופים – והוא הראש של העם, הוא זה שלא מחזיר את החטופים כי השר שלו לביטחון לאומי צועק שהוא לא מוכן לשחרר סנווארים

הקנאים מובילים אותנו לאבדון, להתאבדות. אחד לפחות, משה בוגי יעלון, מתבייש בזה וצועק את האמת. בכדי לראות נכוחה את ההווה יש לפעול למען העתיד.

אם הלאום ינצח – ימות הסובייקט.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.